טעם למצות "ועשו לי מקדש" | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש שמות
תרומה

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
בית המקדש
מעלת המקדש

4901

8 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

מוני המצוות הרמב"ם והרמב"ן והחנוך מנו במנין המצוות מ"ע לבנות את בית המקדש, שנאמר "ועשו לי מקדש". אולם בטעם המצוה הזאת נראה שיש מחלוקת בין הראשונים.

שיטת הרמב"ן
מובא ברמב"ן (שמות כה, בהקדמתו לפר' תרומה) שנצטוו על הקמת המשכן מיד לאחר מתן תורה, וטעם הדבר, מפני שקבלו על עצמם תורה לכן כרת עמם ברית להיות לו לעם סגולה והשכינה תשרה בהם, וזה טעם הצווי לעשות משכן, היינו בית שיהיה מקודש לשמו, ושם ידבר עם ישראל.

"…והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה,… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר….".

נמצא, שלפי הרמב"ן טעם המצוה הוא לעשות בית שבו תשרה השכינה, ודרכו תועבר התורה לישראל כפי שהיה במעמד הר סיני, אלא ששם היה גילוי שכינה ובמשכן בנסתר. ולפי זה כותב הרמב"ן שהארון שבו לוחות העדות הוא הכלי העיקרי שבמשכן, והוא מסמל את המשך מעמד הר סיני, והעברת התורה לישראל.
וכך כתב הרמב"ן בהקדמה לספר שמות:

"ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו…, והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

גם כאן משווה הרמב"ן מעמד הר סיני לעשית המשכן, ואומר שעל ידי זה השרה שכינתו ביניהם. לכאורה יש קושי בדבריו, שבתחילה כתב שהגאולה תהיה בשובם אל מקומם, ולכאורה כוונתו לארץ ישראל, ואח"כ כתב שכבר בעשית המשכן שבו אל מעלת אבותם ונחשבו לגאולים? ונראה לפרש, על פי הגמ' מגילה, (ערכין דף י עמוד ב) "כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה". היינו מפני שכל זמן שלא נכנסו לארץ שרתה עליהם השכינה במעלתה העליונה כמו בארץ, וכיון שהשכינה היתה עמהם לא נחשבו לגולים, מובא בגמ' (שבת דף לא עמוד ב) "וקסבר רבי יוסי: סותר על מנת לבנות במקומו - הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו - לא הוי סותר. אמר ליה רבה: מכדי, כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא! אמר ליה: שאני התם, כיון דכתיב (במדבר ט) על פי ה' יחנו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי". היינו מפני שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכל מקום שהוא שוכן הוא עיקר המקום, וכאילו לא גלו משם למקום אחר, אבל אחרי שנכנסו לארץ לא זזה משם השכינה, ורק בה זוכים לנבואה או בעבורה (כוזרי).

וצריך להבין, איך אפשר לומר שהמקדש לדורותיו הוא המשך של סיני, תינח תקופת המדבר שה' דבר עם משה מבין שני הכרובים, ומסר לו תורה ממש, אבל משמת משה, ונכנסו לארץ פסקה התופעה הזאת? ואעפ"כ נראה שבדרך נסתרת יותר המשיכה השפעת התורה דרך המקדש. והיא מתבטאת בהלכה ששם מקום הסנהדרין אצל לשכת הגזית, וכך כתב רש"י (שמות פרק כא פסוק א) "ואלה המשפטים - ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]". ולפי ההלכה אסור לסנהרין לעזוב את המקדש, וז"ל (גמ' סנהדרין דף לז עמוד א) "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג וגו' שררך - זו סנהדרין, למה נקרא שמה שררך - שהיא יושבת בטיבורו של עולם. אגן - שהיא מגינה על כל העולם כולו, הסהר - שהיא דומה לסהר, אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה - יוצא, ואם לאו - אינו יוצא". ואין דנין דיני נפשות רק כאשר סנהדרין בלשכת הגזית. נמצא שממקום המקדש יוצאת ההוראה לישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

שיטת הרמב"ם
מובא ברמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א):

"מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'".

וכן כתב הרמב"ם ספר המצוות מ"ע כ':

"שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו ית' ועשו לי מקדש … וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק אמנם אמרו במזבח מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש הענין בו כמו שאספר לך אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת התר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו".

וכן כתב רמב"ם ספר המצוות שורש השנים עשר:

"שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו… כמו ועשו לי מקדש שזה מצות עשה אחת מכל המצות והוא שיהיה לנו בית מוכן ויבא אליו ויחנו בו ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים ואחר כך בא לתאר חלקיו ואיך יעשה ואין ראוי שימנה כל מה שאמר בו ועשית מצוה בפני עצמה".

משמע שטעם המצוה לבנות את בית המקדש הוא כדי שיהיה מקום להקריב בו קורבנות, ולכן הכלים שבמקדש הם חלק ממצות הבית, מפני שמשמשים להקרבה, ואין מונים בנפרד חלקי מצוה אחת. והנה הרמב"ן מודה לרמב"ם שאין למנות בנפרד חלקי מצוה אחת, אבל הוא לשיטתו סובר שמטרת הבית להשרות בו שכינה, ולכן אומר שמצות עשית הכלים היא חלק ממעשה הקורבנות, וז"ל שם (השגות הרמב"ן על הרמב"ם מ"ע ל"ג):

"אבל כולם חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו יתברך בימים הנאמרים בהן וכבר התבאר שאין מונין חלקי המצוות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השולחן והמנורה והמזבח מצוה, מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום בשלחן מתואר, ושיסדור עליו בענין כן, וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו, וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה וענינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר "שהם חלקים מחלקי המקדש", לפי שאין הכלים מן הבית אבל הם שתים מצות ואינם מעכבות זו את זו, ומקריבן בבית אע"פ שאין בו כלים אלו. ולכן אצלי עשיית הארון והכפרת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה… ועוד שאם נעלה על דעתנו חס ושלום שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות, כי כך נצטוינו והנה מ"מ היא מצוה מיוחדת בפני עצמה, אינה הכשר מצוה, אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטוינו בהם".

והנה הרמב"ן אומר כאן, שיש למנות את מצות עשית הארון כמצוה בפני עצמה, וטעמו ונמוקו עמו, מפני שאינו יכול להיות חלק ממצוות הקורבנות, אולם כל טענתו מובנת לכאורה לשיטת הרמב"ם, אבל לשיטתו של הרמב"ן שמטרת הבית להשרות בו שכינה, ולכן כתב שהארון הוא עיקר הכלים שבבית, א"כ לשיטתו לכאורה היה ראוי לכלול את הארון במצות "ועשו לי מקדש", ולא למנות אותה כמצוה נפרדת?

עוד צריך לעיין לשיטת הרמב"ן, שהארון היה עיקר המשכן, מדוע לא עיכב הדבר בבית שני שלא היה ארון בבית קודש הקודשים?

ונראה לתרץ קושיא אחת בחברתה ולומר, שהארון בודאי מראה עד דרגה גבוהה של השראת השכינה אבל אינו מעכב במקדש, וכמו שחובה להושיב סנהדרין אצל המזבח, אבל אין זה מעכב בקדושת הבית, ובודאי גם כאשר גלתה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית נמשכה השפעת התורה מהמקדש, אם כי ברמה נמוכה ונסתרת יותר, ולכן לא יכלו לדון דיני נפשות, ואף בחורבן הבית עדין המקום בקדושתו, ומקריבים קורבנות אע"פ שאין בית.

וכן מובא בקנאת סופרים על ספר המצוות מ"ע לג

"ודעת הרב הוא הנכון דהארון מכלי המקדש הוא נחשב שהרי מקום חנייתו הקבוע היה בבית קדש הקדשים שבו תשרה שכינה בישראל במדרגה יותר נכבדת כדכתיב ונועדתי לך שם וגו' ובבית שני שחסרו הארון והלוחות לא היתה נבואה בישראל".
אמנם יש לציין שבמשכן היה הארון מעכב, ובלעדיו היה לו דין של במה גדולה, והותרו הבמות, כך כתב המשך חכמה – שמות לח כא "…והמשכן אימת הוא נחשב לאהל מועד, לאסור הבמות, רק כשיש בו ארון, וכו'", ע"כ.

למרות זאת, בבית עולמים הארון לא היה מעכב, וצריך לומר, כיון שכבר נבחר המקום למקדש, ונאסרו הבמות עולמית, גם לאחר שנגנז הארון נשארה קדושתו, ואף בחורבנו של הבית קדושת המקום עליו.

נקודת המחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם
לסיכום יוצא שנקודת המחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם היא, אם המקדש הוא מצוה מצד עצמה, להשרות שכינה בישראל, או שהיא הכשר מצוה להקרבת קורבנות.

יש למחלוקת זו מקור בפירוש הגמ'. מובא בגמ' (יבמות דף ו עמוד א) "דתניא: יכול אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו? תלמוד לומר: איש אמו ואביו תיראו וגו', כולכם חייבים בכבודי! אלא, משום דאיכא למיפרך: מה להנך שכן הכשר מצוה! הכשר מצוה", ופרש"י הכשר מצוה:

"ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה"א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה".

ותוס' שם פירש:

"ואר"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה".

והנה לפי פרוש תוס' בשול לכבוד אב הוא כמו כהכנה והכשר למצות כבודם, ושם בגמ' מדובר גם על בנין בית המקדש, ולא נאמר שהוא הכשר מצוה לקורבנות, משמע שבו מתקיימת המצוה מיד כהרמב"ן. ושמא הרמב"ם ילמד את פשט הגמ' כרש"י.

תורה ועבודה
לאחר שהראינו את המחלוקת שיש בין הרמב"ם והרמב"ן, נראה לקרב את הדעות ולאחדן. המחלוקת היא אם עיקר הבית הוא להשרות בו שכינה לשם תורה או שעיקרו לצורך עבודה בקרבנות ותפילה. אולם בבית המקדש גם התורה כמוה כעבודה, מפני שמביאה לדביקות בקב"ה, וכפי שהיה במעמד הר סיני, שנתקיים "נפשי יצאה בדברו", והקב"ה כביכול התחבר עליהם בדבורו, כנאמר "ישקיני מנשיקות פיו", וכך אמרו ספרי (דברים פיסקא מא ד"ה ולעבדו),

"ולעבדו, זה תלמוד אתה אומר זה תלמוד או אינו אלא עבודה הרי הוא אומר (בראשית ב טו) ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה, דבר אחר ולעבדו זו תפלה אתה אומר זו תפלה או אינו אלא עבודה תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם וכי יש עבודה בלב הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו תפלה".

נמצא, שגם תלמוד נקרא עבודה כמו תפילה, וזה כאשר לומד במדרגה של דביקות בה', כפי שהיה בסיני ובמשכן.

וכך מצאנו שמתן תורה בסיני נקרא עבודה, שנאמר (שמות פרק ג,יב) "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". וכן נאמר(שמות פרק ז פסוק טז) "אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר והנה לא שמעת עד כה".

עשו לי קיטון אחד
והנה מדרשים רבים במדרש רבה ובתנחומא ריש פר' תרומה עוסקים במן תורה, ומשמע מהם כהרמב"ן, אולם אם נעיין בהם נראה שהם מדברים על תורה כמקור להשראת השכינה שהוא בגדר עבודה.

נעיין במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה לג א):

"ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".

ועיין עוד שם אות ב' ח' שדורש "ויקחו לי תרומה" בענין התורה. למדנו מכאן שהקב"ה הוא והתורה חד הוא, ולפרוש ממנה אינו יכול לכן מי שדבק בתורה דבק גם כן בשכינה.

הרב דוד דב לבנון

ראש בית הדין הרבני באשקלון, רב בית הכנסת "קהילת נעם" בקרית משה, ירושלים.

בראשית
לא טוב היות האדם לבדו וסוד זיווגו של אדם
חשוןן תשפ"ג
וירא
ניסיון העקדה לדורותיו
חשוון תשפ"ד
חיי שרה
עבד משכיל
כסלו תשפ"ג
חיוב ההודאה על נס
קביעת יום טוב לזכר נס
כסלו ה'תשס"ב

תרומה

18 דק'
תרומה
משמעות התרומה למשכן
הרב יצחק בן יוסף | אדר תשפ"ו
26 דק'
אור החיים על הפרשה
עשיית ארון הברית
אור החיים על פרשת תרומה - חלק א'
הרב חיים כץ | א' אדר תשפ"ו
41 דק'
תרומה
"ועשו לי מקדש" - ה' איתנו תמיד!
הרב חיים בן שושן | ב' אדר תשפ"ו
תרומה
מקדש שלישי מעשה ידי אדם או מן השמים
הרב דוד דב לבנון | התשס"ג

תרומה

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

מגד ירחים
רחל מבכה על בניה
עלון מס' 170
הרב בניהו ברונר | מרחשוון תשע"ד
שיעורים נוספים
הוי דן לכף זכות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | רח שבט תשפ
21 דק'
צניעות
הלכות צניעות א'
הרב אליעזר מלמד | סיון תשנ"ד
רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יעקב שפירא
הרב ש. יוסף וייצן
הרב אליקים לבנון
הרב הלל גפן
הרב מרדכי הוכמן
הרב דוד דודקביץ'
הרה"ג חיים שטיינר
הרב אליעזר מלמד
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
ענג שבת
עונג שבת פרשת לך לך - וירא
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
39 דק'
שיעורים בספר יהושע
סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
הרב עידו יעקובי | ח' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז