בית המדרש

  • ספריה
  • מלכות יהודה וישראל
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
23 דק' קריאה
א. הלכות ותקנות "משום שלום מלכות" בחז"ל
1. קרבן בעל מום ממלך גוי
2. צדקה ממלכה גויה
3. כתיבת שנות המלכות בגט
ב. אכילת קרבן פסח משום שלום מלכות
ג. קריאת התורה בהקהל על ידי אגריפס
ד. ושבחוהו חכמים
סיכום
א. הלכות ותקנות "משום שלום מלכות" בחז"ל
1. קרבן בעל מום ממלך גוי
מצינו מקרים בהם התירו חריגות בעבודת המקדש שעה שהיה מדובר במלכים. ההנמקה לכך היא "משום שלום מלכות". בדברינו הבאים נאפיין מקרים אלה, ונעמוד בעיקר על פרשנות הרמב"ם בסוגיה. הנמקה זו, איננה מופיעה פעמים רבות בחז"ל, והפעם הראשונה שאנו מוצאים זאת, זהו אכן בסיפור הקשור לחורבן בית שני, ממנו ניתן ללמוד שהיה מותר להקריב קרבן בעל מום שנשלח על ידי מלך גוי בשל הנימוק "משום שלום מלכות". כך מופיע בבבלי בגיטין נה, ב:
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו 1 .
לפי הצגת הדברים בבבלי, מסתבר שחכמים חשבו להקריב על המזבח, קרבן בעל מום שנשלח על ידי מלך גוי, משום שלום מלכות. כך הסביר הנצי"ב בשו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו ד"ה ואפילו אם:
פסק המג"א באו"ח (סי' תרנו) שמותר לעבור על לא תעשה מפני שלום מלכות, והביא ראיה מהא דרצו חז"ל להקריב את הקרבן אשר הביא בר קמצא ועשה בו מום 2 , אלא שר' זכריה בן אבקולס מיחה שלא יאמרו בעלי מומים קרבים ע"ג המזבח, שלא ידעו שהטעם היה משום שלום מלכות, משמע לולא האי גזרה היו עוברים על לא תעשה להקריב בעל מום על גבי המזבח משום שלום מלכות 3 .
מקרה זה הוא הראשון בו אנו שומעים הנמקה זו, אם כי בין החכמים יש מחלוקת, האם נכון יהיה להשתמש בנימוק זה ולעשות דבר חריג במקדש, מחשש שהדבר יתפרש אחרת.
2. צדקה ממלכה גויה
פעם נוספת שנימוק זה מופיע בחז"ל, הוא בסיפור שאירע לאחר החורבן. כך מופיע בגמ' בבבא בתרא י, ב - יא, א:
איפרא הורמיז, אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו, שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו, משום שלום מלכות . שמע רבי אמי, איקפד, אמר: לית ליה (ישעיהו כז, יא) "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה"? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי, משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא משום דלא סיימוה קמיה.
גם כאן ישנה מחלוקת כיצד לנהוג לכתחילה בעת קבלת תרומה מגוי. בסיכומו של דבר מוסכם, שניתן היה לקבל את התרומה משום שלום מלכות, ובלבד שיחלקו את התרומה לעניי עכו"ם. זאת אומרת כשעמד זה מול זה, ההנהגה מדברי קבלה, שאין מקבלים תרומות מגוי, בשל הפסוק "ביבוש קצירה תשברנה", שמשמעותו כדברי רש"י שם בד"ה ביבוש: "כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז יישברו", לעומת שלום מלכות, אזי גברה ההנהגה שאין מקבלים מהגויים תרומות. רק כשאין הדבר סותר ישירות הנהגה, והתרומות מיועדות אף הם לגוים, אזי נלקחה התרומה מהמלך 4 .
סיפור דומה מופיע על איפרא הורמיז בגמ' בבבא בתרא ח, א:
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה 5 . יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא.
התוספות בבבא בתרא ח, א בד"ה יתיב, מסביר את מעשהו של רב יוסף על פי סוגיתנו:
וא"ת וכי לית ליה "ביבש קצירה תשברנה" וגו' כדאמרינן בפירקין? וי"ל דקבליה משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן, וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים, הכי נמי פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים.
התוס' מקביל בין הנהגתו של רבא לבין זו של רב יוסף, אך הוא ממשיך ואומר שבכל זאת יש להבחין בין המקרים:
ומיהו לא צריכי להכי, אלא כדפירש הקונטרס, דרבא דקבלה משום שלום מלכות, וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה, לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים, דאסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים (חולין צד, א). אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת, דאינהו נמי ידע שישראל רגילין לפרנסם, כדאמר בהנזקין (גיטין סא, א) מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.
מדברי התוס' עולה, שרבא קיבל את התרומה מפני שהיתה אפשרות לחלק לעניי גויים, ורק לזאת הסכים ר' אמי. ר' אמי עצמו דחה את התרומה בתחילה, מאחר שכדי לחלק לעניי עכו"ם אין צורך לעשות זאת דרכו. רב יוסף קיבל את הכסף לפדות שבויים, מפני שהתנאי היה שהתרומה תהיה למצוה רבה, והוא לא יכל לשנות 6 .
הרמב"ם פסק סוגיה זו בהל' מתנות עניים ח, ט, וכן הטור והשו"ע בהל' צדקה יו"ד סימן רנד, ב:
מלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו לו, משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו, ויינתן לעניי עכו"ם בסתר כדי שלא ישמע המלך.
ניתן ללמוד מכאן שהנימוק המתיר "משום שלום מלכות" מתקשר אף הוא למלכות גויים.
3. כתיבת שנות המלכות בגט
תקנה נוספת המנומקת "משום שלום מלכות" קשורה להלכות גט. במשנה בגיטין עט, ב נאמר שיש לכתוב את תאריך הגט לפי שנות המלכים. ובגמ' שם פ, א נאמר:
אמר עולא: מפני מה תקינו מלכות בגיטין? משום שלום מלכות . ומשום שלום מלכות תצא והולד ממזר? אין, ר"מ לטעמיה, דא"ר המנונא משמיה דעולא, אומר היה ר"מ: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין - הולד ממזר.
רש"י שם בד"ה משום שלום מלכות, מסביר: "שיהא לנו שלום עמהם, שיאמרו חשובים אנו בעיניהם, שכותבים שטרותיהם בשמינו". יש להדגיש, שדין זה נאמר אך ורק בגט, ולא בשטרות אחרים, כדברי תוספות שם בד"ה מפני מה (ובראש השנה ב, א בתוד"ה למלכים; יבמות צא, ב בתוד"ה למלכות יון): "צריך לפרש דאין צריך שלום מלכות אלא בגט אשה, לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבות, לפי שעל ידי גט מותרת לכל אדם, וחשיב משאר שטרות". יחד עם זאת במשנה בידים פ"ד מ"ח נשמעה ביקורת על תקנה זו: "אמר צדוקי גלילי: קובל אני עליכם, פרושים, שאתם כותבין את המושל עם משה בגט", דהיינו שכותבים את שנות המלך יחד עם המשפט: "כדת משה וישראל", ואולם חכמי הפרושים לא קיבלו טענה זו, עיי"ש.
תקנה זו נפסקה ברמב"ם בהל' גרושין א, כז:
וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן, משום שלום מלכות . כתב לשם מלכות שאינה מלכות אותה המדינה, או לבניין הבית, או לחורבן הבית, אם דרך אנשי אותו מקום למנות בו - הרי זה כשר, ואם אין דרכן למנות בו - הרי זה פסול. וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מקדון שהוא מנין שטרות, ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות - הרי זה כשר 7 .
הנימוק "משום שלום מלכות", בצורתו זו, מופיע בבבלי רק באותם שלוש סוגיות שציינו. בירושלמי נימוק זה אינו מופיע כלל. גם אותה תקנה של כתיבת שנות המלכות בגט מנומקת בירושלמי בגיטין פ"ח ה"ה בצורה שונה:
כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, לשם מלכות מדי כו', רבי יוחנן בשם רבי ינאי: עשו את הוולד ממזר, מפני הסכנה .
אמנם מפרשי הירושלמי ניסו להתאים בין הבבלי והירושלמי, כמו למשל הפני משה המפרש: "דעיקר התקנה שתקנו שם מלכות בגיטין מפני הסכנה שיהיה לנו שלום מלכות, ואמרו חכמים אם שינה בזה, הולד ממזר", אך על פי מקורות אחרים בירושלמי 8 ניתן לפרש שהנימוק "משום סכנה" שונה מהנימוק של "משום שלום מלכות" כפי שהוסבר על ידי רש"י שציינו לעיל. מרש"י משמע שזו היתה יוזמה של חכמים כדי "שיהא לנו שלום עמהם, שיאמרו חשובים אנו בעיניהם, שכותבים שטרותיהם בשמינו", ואילו הנימוק "משום סכנה" מתאים יותר למצב בו זו דרישה של הגויים שאנו נכתוב את שנות מלכותם בגט.
מכל המקורות הללו בחז"ל וברמב"ם יש ללמוד שבכל פעם שמופיע הנימוק "משום שלום מלכות" מדובר על מלך גוי, זר, לא על מלך ישראל, ומפני כבודם חרגו מההלכה, או שתקנו תקנות יחודיות בשל כך. על פי הגדרה זו ננסה להסביר שימושים נוספים שעשה הרמב"ם במושג "משום שלום מלכות", ביחס לשתי חריגות נוספות בעבודת המקדש בשלהי הבית השני. נראה שהדוגמא הראשונה בה עסקנו בפרק זה - הקרבת קרבן בעל מום שניתן על ידי מלך גוי - משמשת מקור מרכזי לדברי הרמב"ם.
ב. אכילת קרבן פסח משום שלום מלכות
במשנה בפסחים פ"ח מ"ב נאמר:
האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח. שחט גדי - יאכל, שחט טלה - יאכל. שחט גדי וטלה - יאכל מן הראשון. שכח מה אמר לו רבו, כיצד יעשה? ישחט טלה וגדי, ויאמר: אם גדי אמר לי רבי - גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו - שניהן יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.
ובגמ' שם פח, ב:
פשיטא, שחט גדי יאכל! - אף על גב דרגיל בטלה. שחט טלה יאכל - אף על גב דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון, והא תניא: אין נמנין על שני פסחים כאחד? - מתניתין במלך ומלכה . והתניא: אין נמנין על שני פסחים כאחד, ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו מן המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו את רבן (שמעון בן) גמליאל 9 , אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן - יאכלו מן הראשון, אנן - לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני.
בירושלמי בפסחים פ"ח ה"ב לא נזכר כלל ענין המלך והמלכה, ופרשנות המשנה על פי הירושלמי היא, שדין זה אמור גם באדם רגיל.
רש"י פירש את הגמ' כדין מיוחד הנובע מהנהגת המלך:
שדעתן קלה - שאין מקפידים (המלכים) אם גדי אם טלה.
תוס' בד"ה במלך, מוסיף גם שהם לא מקפידים אם שמן או כחוש. סוגיה זו קשורה בגמ' שם לדין "ברירה", שמשמעותו - דבר שלא היה מבורר מראש והתברר רק אחר כך, האם נחשב כמבורר מתחילה. אך דין זה חל רק כשמקפידים על כך, ומאחר שהם לא מקפידים אזי לא שייך כאן דין ברירה 10 . זאת אומרת, רק מלך ומלכה שלא מקפידים על סוג הקרבן - גדי או טלה, יאכלו מהראשון ולא מהשני, אך אנשים רגילים שאין להם עושר כזה, לא יאכלו בכלל, בשל דין ברירה. אך הרמב"ם בפירוש המשנה (המודפס בסוף הגמ') כתב אחרת:
וזה שהתרנו בכאן ואמרנו יאכל מן הראשון, הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד, כשאמרו לעבדיהם "צאו ושחטו עלינו את פסח", ושחטו עליהם שני פסחים, וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצוות, אבל שאר בני אדם אין אוכלים לא מן הראשון ולא מן השני.
לפי הרמב"ם "דעתן קלה" הכוונה היא לדעתם של העבדים. הנמקה זו לא תואמת את דברי הגמרא, ממנה עולה שדעתם של המלכים קלה ולא של עבדיהם, והיא קשה עוד יותר בשל הנמקת הרמב"ם בהל' קרבן פסח ג, א:
ואם היה מלך או מלכה ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי או טלה, יאכל מן (הנשחט) הראשון, משום שלום מלכות .
הנימוק "משום שלום מלכות" לא הוזכר כלל בגמרא, ומפסיקתו עולה, שהבעיה היא במלכים לא בעבדים. הכסף משנה שם מנסה ליצור זהות בין שני המושגים "שלום מלכות" ו"דעתן קלה":
ורבנו מפרש משום שלום מלכות, והיינו שדעתן קלה עליהן, ומשמע לי דהיינו לומר, שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל, יכעס על עבדו ויהרגהו, או שמא יכעס על החכמים שאמרו שלא יאכל כלל משום דאין ברירה, שיעלה על דעתו של מלך שיש ברירה אלא שלהקניטו אומרים כן.
לפי דבריו, שלום מלכות היא סיבה שלא להכעיס את המלכים מאחר שדעתם קלה, ועקב כך יפגעו בעבדיהם או בחכמים. מכאן, שאת פסיקת הרמב"ם ביד החזקה מפרש הכסף משנה, על בסיס ההבנה שדברי הגמרא דעתן קלה מוסבים על המלך ולא על עבדיו, ובשונה מפירושו במשנה. על כך כתב הכסף משנה שדברי הרמב"ם בפירוש המשנה אינם מובנים לו.
גם המאירי בפסחים שם מפרש כך את הגמ': " ומשום שלום מלכות הקילו בה מפני שדעתם קלה לכעוס".
באופן שונה תירץ את הקושי ברמב"ם, התוס' יום טוב בפסחים פ"ח מ"ב, ולפי דבריו אכן דעת העבדים היא קלה, מאחר שאינם מתעסקים במצוות, ועל ידי כך נגרם מכשול זה, ויבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. התוס' יו"ט עצמו ער לכך שבגמ' כתוב "מלך ומלכה דדעתן קלה עליהם", והכוונה היא לכאורה למלכים ולא לעבדים, "מכל מקום העניין מובן, ורצה לומר עבדיהם ומתקני סעודתם".
הרב יוסף קאפח בתרגומו לפירוש המשנה לרמב"ם, מנסח את דברי הרמב"ם על המשנה שם באופן אחר:
וכל זה מחמת קלות דעת השליטים ומיעוט כניעתם למצוות.
הרב יוסף קאפח מסביר בהערותיו שהמתרגם החליף בין שתי מילים דומות בערבית. ואכן לפי התרגום הנדפס, דברי הרמב"ם אינם מובנים, אך לפי תרגומו של הרב קאפח, נראה שדברי הרמב"ם בפירוש המשנה וביד החזקה מתפרשים על פי הכסף משנה.
אך אף על פי כן קשה, שהרי לפי הכסף משנה העיקר חסר מן הספר. הנימוק המרכזי "שלום מלכות" היה צריך להכתב בגמרא. הנימוק "דעתן קלה" מסביר רק את הבעיה, אך לא מנמק דיו מדוע אנו משנים הלכה בהלכות קרבן פסח, ומאפשרים למלך ולמלכה דבר, שלאדם רגיל אסור לעשות כן. רש"י והתוס' פירשו "דעתן קלה" במובן זה שהמלכים אינם מקפידים על מין הקרבן וטיבו, ובדרך זו נפתרה בעיית ה"ברירה", ומכאן שאם ישנו אדם רגיל שאיננו מלך, ואף הוא לא מקפיד על מה שהוא אוכל (כגון אדם עשיר), גם לו היה מותר לאכול מהנשחט ראשון. לפי דבריהם זה לא דין מיוחד במלך, אלא בכל אדם, אלא שאצל מלך זהו שכיח יותר מאחר שיש לו מאכלים רבים. לרמב"ם שנימק זאת ב"שלום מלכות" המשמעות היא הפוכה לחלוטין, על פי הסברו של הכסף משנה. זהו דין במלך בלבד, בשל העובדה שהמלך מקפיד על מאכלו, ולכן הוא יכעס על עבדו ויהרגהו, ולכן משום שלום מלכות התירו.
מכל מקום הרמב"ם נימק את הדין "משום שלום מלכות", ולפי דברינו לעיל נימוק זה מתייחס למלך גוי. מה ענין מלך גוי לקרבן פסח, הרי אסור לו לאכלו כמו לכל גוי אחר, ומה זה משנה אם יאכל מהראשון או מהשני? 11 מי הם המלך והמלכה עליהם הגמרא מספרת? 12
לפי הגירסה בגמ' השאלה הופנתה לרבן גמליאל. בכל מקום שמוזכר רבן גמליאל ללא התוספת 'הזקן' הכונה לרבן גמליאל שחי ביבנה לאחר החורבן (נדה ו, ב תוד"ה בשפחתו). אם רבן גמליאל חי לאחר החורבן, לא ברור מי הם המלך והמלכה. רבנו חננאל גורס (וכך הוא בכת"י מינכן) "רבן שמעון בן גמליאל", ולפי זה מדובר באביו של רבן גמליאל שחי בזמן הבית. בזמן רבן שמעון בן גמליאל, המלך היה אגריפס. על פי התייחסותו של הרמב"ם לאגריפס בסוגיה נוספת בה הוא השתמש בנימוק "משום שלום מלכות", ננסה לפתור את הקשיים בהלכה זו ברמב"ם.

ג. קריאת התורה בהקהל על ידי אגריפס
מצינו מקרה נוסף בו הותר דבר הקשור לעבודת המקדש, ונימוקו לשיטת הרמב"ם הוא "משום שלום מלכות". המשנה בסוטה פ"ז מ"ח עוסקת ב"פרשת המלך" הנקראת במעמד הקהל, שם נאמר שהמלך היה עומד ומקבל את ספר התורה וקורא בו כשהוא יושב. ובהמשך:
אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, טו) זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה 13 .
מה יחוסו של אגריפס, האם הוא יהודי או גוי? רש"י בסוטה מא, א כותב:
אגריפס - מלך ישראל היה, מזרעו של הורדוס, והוא שנחרב בית המקדש בימיו. זלגו עיניו דמעות - שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות... דאף על גב דאמו מישראל, אין ראוי למלכות, דעבד היה וזילא מילתא.
העם צעקו לו "אחינו אתה" מאחר שאמו מישראל, ומשמע שאביו לא מישראל. הרשב"ם בפסחים קז, ב כותב:
מלך כשר ומבני חשמונאי היה.
על כך העיר שם התוס' בד"ה אפילו: "ולא דק, דבסוטה (מא, א) אמרינן כשהגיע ל"מקרב אחיך תשים עליך מלך" זלגו עיניו דמעות". ואכן התוספות בסוטה מא, ב בד"ה אותו, כותב אחרת:
דוקא גבי נשיאות ושררות בעלמא, דלינהג שררות במתא, דדרשינן "שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך", מדסמך משימות למקרב אחיך, שמע מינה דבעינן בהו מקרב אחיך קצת, כגון אמו מישראל, אבל מלך, חזר ושנה עליו "מקרב אחיך תשים עליך מלך" דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב, ממוצע מאביו ואמו מישראל. וזו היתה החנופה, שמלך בזרוע שלא כדין תורה, והודו לו והחזיקו בכך. נהי שלא יוכלו למחות, היה להן לשתוק ולא להחזיקו. וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה, ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה.
התוספות ביבמות מה, ב בד"ה כיון, וכן בבבא בתרא ג, ב בד"ה כל, כותב אחרת, ולפיו גם אמו לא היתה מישראל. התוספות בכתובות יז, א בד"ה מלך כותב, שהוא לא היה מלך גמור, אם כי נהגו בו כבוד.
הרמב"ם בפירוש המשנה שם כותב:
ואגריפס היה מקהל גרים, ולא היה לו אם 14 מישראל, ולא היה מותר למנותו בשום פנים, לפי שנאמר: "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך", ובאה בקבלה: "כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך". ואמנם אמרו לו אחינו אתה, משום שלום המלכות . ואמרו: באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, מפני שהחניפו לו לאגריפס... ואמנם שיבחו לו העמידה, מפני שהיא מצוה.
מהרמב"ם בפירוש המשניות ניתן ללמוד מספר נקודות:
1. יחוסו של אגריפס - הוא גר, שאמו לא מישראל.
2. אין למנות אדם כזה למלך.
3. עם ישראל התחייב כליה בשל החנופה.
4. חכמים שיבחו את העובדה שהוא עמד ולא ישב.
על האיסור למנות מלך שגם אימו לא מישראל, כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה שסב:
שהזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אף על פי שהיה גר צדק. והוא אמרו (דברים יז, טו) "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". ולשון סיפרי: לא תוכל לתת עליך איש נכרי - זו מצות לא תעשה. וכן שאר המנויים אינו מותר שנמנה עלינו בעניין מן העניינים, לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות, איש שיהיה מקהל גרים, עד שתהיה אמו מישראל , לאמרו (שם, מצות עשה קעג) "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך". אמרו (יבמות מה, ב) כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך.
הרמב"ם בענין זה לשיטתו בהל' מלכים א, ד:
אין מעמידין מלך מקהל גרים, אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"... ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל, שנאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.
המשפט הפותח את ההלכה ברמב"ם לקוח ממדרש תנאים לדברים יז, טו, והוא נלמד מהמעשה עם אגריפס:
מעשה באגריפס שמשחוהו ישראל מלך עליהן, וכיון שהגיע מוצאי שביעית לקרות המלך בספר תורה, עמד הוא וקרא, ושבחוהו חכמים, וכיון שהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" זלגו עיניו דמעות. ענו ואמרו לו: אל תירא, אגריפס, אחינו אתה אחינו. מאותה שעה נחתם גזר דין על אבותינו לגלות, מפני שחינפו. מיכן אמרו: אין מעמידין מלך מקהל גרים אפלו אחר כמה דורות, עד שתהא אמו מישראל.
גם הרמב"ן בויקרא כו, טז רואה בשלילה את מינויו של אגריפס למלך:
אגריפס המלך בסוף בית שני... ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים" (דברים כח, לו), רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת 15 , כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא, א).
גם ביבמות מה, ב כותב הרמב"ן שמלך צריך להיות מהמיוחסין שבאחיך, וכשיטת התוס' שם, וכן התשב"ץ בפירושו לאבות פ"א מ"י 16 .
הרמב"ם לא התייחס בהלכה לאגריפס ולקריאתו בתורה, אך מדבריו בפירוש המשנה עולה, שהאפשרות שאגריפס שלא היה ראוי למלוכה, יקרא בתורה, הוא משום שלום מלכות.
את העובדה שחכמים שבחו אותו על כך שהוא עמד, ציין גם הרמב"ם בהל' חגיגה ג, ג, בפרק בו הוא עוסק במצות הקהל: "קורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד הרי זה משובח". אך אין הרמב"ם מזכיר את המעשה עם אגריפס כלל, מפני שלשיטתו זוהי דוגמא שלילית, ומלך כזה אינו ראוי להיות מלך, וממילא אינו ראוי לעמוד בראש המעמד.

ד. ושבחוהו חכמים
במקום נוסף מזכירים חכמים את אגריפס ומשבחים אותו, ואף הוא בעניין הקשור למקדש, ושוב גם כאן הרמב"ם מציג את העניין אחרת. במשנה בביכורים פ"ג מ"ד נאמר:
הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה.
אך הרמב"ם בהל' ביכורים ג, יב כותב כך:
המביא את הבכורים, יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך, עד שמגיע להר הבית. הגיע להר הבית, נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך גדול שבישראל , ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא.
הרמב"ם איננו מזכיר את אגריפס בהלכה זו, אך פוסק את העקרון ההלכתי שנלמד ממשנה זו. בפירושו למשנה בביכורים שם כותב הרמב"ם:
ואגריפס המלך, ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה.
אין בדברי הרמב"ם הללו שום נימה של ביקורת על אגריפס. ואכן בפירוש תפארת ישראל על המשנה שם בבועז אות א מעיר על הרמב"ם: "ותמהני, הרי ידוע שאדרבה בימיו בעוונותינו הרבים, נטו צללי ערב למלכות ישראל, והיו כבושים תחת הרומים?" ומסביר על פי שיטת התוס' בסוטה מא, ב שאגריפס מלך שלא כדין, כי אביו ואמו לא היו מישראל, ואף על פי כן שבחוהו חכמים בעת קיום מצוה.
לא ברור אם היה כלל מעשה שכזה, או שחכמים רק הדגימו הלכה על אגריפס 17 . הרמב"ם ביד החזקה בהל' ביכורים שוב פוסק את העקרון שחז"ל רצו ללמד, אך לא מציין שמדובר באגריפס, אלא להיפך מדגיש שמדובר במלך גדול בישראל.
נראה שיחסו של הרמב"ם לאגריפס הוא מורכב. מחד, הוא איננו ערל, הוא גר, ויש לראותו כיהודי לכל דבר, ומאידך, את מעמדו כמלך מחשיב הרמב"ם כמי שאסור היה למנותו למלך, ומבחינה זו הוא כמלך גוי. ולכן, בכל אותם מקרים שהרמב"ם מתייחס לפעולותיו כמלך, הרמב"ם רואה זאת בשלילה ומתייחס אליו כאל מלך גוי, ולכן הוא משתמש בנימוק: "משום שלום מלכות" 18 , או שהוא מתעלם מהעניין ומפרש אותו אחרת כדוגמת ההלכה בהלכות ביכורים.
כך באשר לאכילת קרבן פסח. הרמב"ם כתב: "ואם היה מלך או מלכה ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי או טלה, יאכל מן (הנשחט) הראשון, משום שלום מלכות" . הרמב"ם כותב את הנימוק "משום שלום מלכות", מאחר שהיתר זה הותר לפי הבבלי רק למלכים, ואגריפס לצורך הענין נחשב כמלך גוי, מאחר שאסור היה לו למלוך, כי אביו ואמו לא מישראל. מאידך הוא גר, והוא יהודי לכל דבר, ורשאי לאכול קרבן פסח, ובמקרה כזה הדין שאוכל מהראשון.
וכך גם באשר לקריאת התורה במעמד הקהל. היה אסור למנותו כלל למלך, ואף הוא הרגיש בדבר, וזלגו עיניו דמעות כשקרא את הפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי". אך מאידך, חכמים ציינו לשבח את העובדה שהוא עמד כמו כל אדם מישראל, ולא ישב בעזרה, מאחר שהישיבה בעזרה מותרת אך ורק למלך מבית דוד, ואף לא למלך מישראל 19 .
לפי דברינו לעיל, נוכל להבין ארועים נוספים שקרו במקדש, בהם מלכים התערבו ושינו מהסדר הרגיל בעבודת המקדש. בגמ' בפסחים סד, ב מסופר סיפור שמקורו בתוספתא בפסחים פ"ד הט"ו (מופיע גם באיכה רבה א, א):
תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפליים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה 20 . ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם. והיו קוראין אותו פסח מעובין. נטל כוליא? הא בעי אקטורה! דהדר מקטיר להו. והכתיב "והקטירו" (ויקרא ג, יא) - שלא יערב חלביו של זה בזה! דהדר מקטיר להו חדא חדא. והתניא: והקטירם (שם ג, טז) - שיהא כולו כאחד! אלא: תפיסה בעלמא, דשקיל מינייהו, עד דיהבין ליה מידי אחרינא.
הגמ' הקשתה בעצמה איך הוקרב הקרבן ללא כוליא, והסבירה איך נפתרה הבעיה על ידי כך שהוקרבה הכוליא, כשבתמורתה ניתן לשליח המלך משהו אחר על ידי הבעלים ואותו הדבר הוא שנספר בסופו של דבר 21 . הגמ' לא דנה איך ניתן כלל לאגריפס לעשות דבר שהוא חריג בעת הקרבת קרבן פסח, לפני שדנים איך חכמים פתרו את הבעיות ההלכתיות שהתעוררו כתוצאה מכך. ויתכן שגם כאן, האפשרות לעשות כן היא משום שלום מלכות - למרות שהדבר לא צויין במפורש.
דוגמא נוספת היא המסופר בויקרא רבה ג, ה (מופיע גם במדרש תהלים כב):
אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציוני ואמר לי: אל יקריב אדם חוץ ממני היום. א"ל: אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול: לא כך צויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום? א"ל: אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי: הקרב לי את אלו. אמרתי לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר: ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי. לא היה לי להקריבן? א"ל: יפה עשית כל מה שעשית.
הסיפור אמנם מסתיים בטוב, אך גם כאן יש לשאול איך אגריפס יכל לנעול את שערי המקדש במשך יום שלם, רק בשל כך שהוא רצה להקריב אלף קרבנות? נראה לומר שגם כאן עשו כן משום שלום מלכות, למרות שאין הדבר נזכר במפורש 22 .

סיכום
א. התקנות "משום שלום מלכות", נתקנו כשהיה צורך לעשות שינויים בהלכה מחוסר ברירה, בעקבות מעשה או דרישה של מלך גוי.
ב. ההחלטה מה לעשות בשל נימוק זה, תלויה בשיקול דעת של חכמים.
ג. הרמב"ם השתמש בנימוק "משום שלום מלכות", לחריגות אחרות בעבודת המקדש - מלך ומלכה שנמנו על שני קרבנות בפסח והמלך אגריפס שקרא במעמד הקהל.
ד. נימוק זה לא נאמר דוקא על שינויים וחריגות בעבודת מקדש בדווקא, אך ניתן להשתמש בנימוק זה ולהסביר על פיו ארועים נוספים המוזכרים בחז"ל, בהם חרגו מעבודת המקדש הרגילה.

הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ב, סימן יב, עמ' 214-200




^ 1.סיפור זה מופיע במקורות נוספים. לפי הבבלי, זו הפעם הראשונה שמלכות זו שלחה קרבן. החכמים רצו להקריב את הקרבן בעל המום, משום שלום מלכות, ור' זכריה בן אבקולס התנגד כדי שלא יאמרו בעלי מומין קרבים. הביקורת עליו היתה שלא הסכים עם החכמים. לא נאמר שהוא היה כלל בסעודה. סיפור זה מופיע גם באיכה רבה ד, ג, שם הוא מוצג אחרת. הכהנים אכן לא הקריבו את הקרבן בעל המום, על אף שהיו מקריבים קרבנות אחרים שנשלחו ע"י מלך זה. הביקורת על ר' זכריה בן אבקולס היתה על כך שלא מיחה בשעת הסעודה. כמו כן מופיע שם שנשלח נציג מטעם המלכות, שראה שהכהנים לא מקריבים, ומחליפים אותו באחר. לא נזכר שם כלל הנימוק "משום שלום מלכות". איכה רבה (מהדורת בובר ד ד"ה מעשה באדם אחד) משלב בין הגירסאות. ר' זכריה היה בסעודה, והוא התנגד להקריב את הקרבן למרות הנימוק המופיע גם שם משום שלמא דמלכות. הביקורת כלפיו היא בשתי הנקודות, שלא מיחה בסעודה ושלא הסכים להקריב את הקרבן.
^ 2.במגן אברהם שם ס"ק ח כתב: "משמע קצת בגיטין דף נ' ובמעשה דבר קמצא, שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש". "אימת המלכות" ו"שלום המלכות" הם לא בהכרח זהים, אך מאחר ובגמ' שם כתוב במפורש שהטעם הוא משום שלום מלכות, מכאן שיש מקום להשוות בין הדברים, וכדברי הנצי"ב כאן. ע"ע בדברי הרב צבי שכטר, עקבי הצאן עמ' נ.
^ 3.ע"ע בענין זה במהר"ץ חיות לגיטין נז, א. המהרש"א בחדו"א שם קושר בין שני אירועים שארעו בסוף בית שני. מעשה בר קמצא והחנופה לאגריפס במעמד הקהל (בו נעסוק לקמן). לפיו היה זה דור של חנפים ולכן לא העירו החכמים על סילוקו של בר קמצא, והחניפו לו לאגריפס.
^ 4.הרב אלחנן וסרמן, קובץ שיעורים בבא בתרא אות נו כתב שאם "ביבוש קצירה" זהו איסור דאוריתא מכאן ששלום מלכות דוחה אף איסור דאוריתא. עיי"ש מה שמקשה על כך, ובדבריו שם באות נד.
^ 5.על איפרא הורמיז כתב רש"י נדה כ ע"ב: "נכרית היתה וכן שמה. ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות (נדה כ, ב) וקרובה להתגייר, ואף קרבנות היתה שולחת (זבחים קטז, ב). ולשון יוני איפרא חן". אכן תרומותיה לא היו רק בכסף, אלא גם בקרבן. מדובר על הקרבת קרבן בבמה לאחר החורבן, דבר שהוא מותר לגוי, וכך הורה רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא לעשות. עיין ברמב"ם בהל' מעשה הקרבנות יט, טז. גם אנטונינוס בקש מרבי להקריב קרבן (ירושלמי מגילה פ"א הי"א) ויש דעה שהוא התגייר (ירושלמי מגילה שם ובפ"ג ה"ב). על הקרבת קרבנות של גויים לשם שמים לאחר החורבן עיין: הרב אליצור סגל, תחומין יד עמ' 506-501.
^ 6.בשני תירוצי התוס' נחלקו להלכה המחבר והרמ"א בשו"ע יו"ד רנד, ב. עיי"ש בט"ז ובש"ך ס"ק ג.
^ 7.דיון באשר לתוקפה של תקנה זו בזה"ז עיין ברא"ש שם פ"ח אות ט, ובבית יוסף בטור אבן העזר סימן קכז, ז-ח; שם קכח, א; שם קכט, א. ראה: "האיפטיה (המנין המלכותי) בשטרות ובמדרש - מציאות של העולם הקדמון בלבוש ספרותי", מרדכי עקיבא פרידמן, תעודה יא, תל אביב: אוניברסיטת ת"א, תשנ"ו, עמ' 230-205.
^ 8.המושג "שעת הסכנה" מופיע בהקשרים שונים בירושלמי כמו במעשר שני פ"ד ה"ו; שבת פ"ב ה"ה מפני גוים של סכנה; כתובות פ"א ה"א; כתובות פ"ט ה"ט מהסכנה אשה גובה בלא כתובתה, ובע"ח שלא בפרוזבול; ב"מ פ"ב ה"ו. גם בבבלי הוא מופיע, כמו: שבת כא, ב; שבת קל, א; עירובין צא, א; פסחים כה, ב; סוכה יד, ב; יבמות קטו, ב; כתובות ג, ב; גיטין סו, א ועוד.
^ 9.בגמ' דפוס וילנא כתוב רבן גמליאל. אך בגירסת ר"ח ובכת"י מינכן כתוב רבן שמעון בן גמליאל, וכך מציין בדקדוקי סופרים שם.
^ 10.בענין זה ראה באנציקלופדיה תלמודית כרך ד ערך "ברירה".
^ 11.בסוגיה זו עסק גם הרב מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי עמ' רז.
^ 12.סיפור דומה מופיע בגמ' פסחים דף נז, א-ב, ובכריתות כח, ב: מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי. אמרו: מאן מוכח - כהן גדול, דקא מסיק קרבנות כל יומא. אתא איהו אחוי בידיה: אי גדיא יאי - יסק לתמידא! אמר מלכא: הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא - ניפסקו לימיניה. יהב שוחד ופסקיה לשמאליה. שמע מלכא ופסקיה לימיניה. אמר רב יוסף: בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא. שם מפרש רש"י שהמלך והמלכה היו ממלכי בית חשמונאי.
^ 13.על זיהויו של אגריפס האמור בחז"ל, האם הוא אגריפס הראשון או השני, רבו הדעות. עיין בדברי הנצי"ב בעמק הנצי"ב לפרשת שופטים דברים יד. ההיסטוריון זאב יעבץ בתולדות ישראל חלק ה עמ' 95 קבע את המעמד כשלושים שנה לפני החורבן. אנו ננקוט כדעה הסוברת שזהו אגריפס השני. ראה בספרו של פרופ' דניאל שורץ, אגריפס הראשון - מלך יהודה האחרון; אגריפס ועם ישראל: ספרות חז"ל, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשמ"ז, עמ' 184-171. על ייחוסו של אגריפס על פי ההלכה שם עמ' 231-228; דליה טריפון, "קטע ממשנה כעדות למעמדו של המלך אגריפס השני", קתדרא 53, עמ' 48-27, ושם עמ' 38-37, ובהע' 55, 56. ובהע' 30, התגובה "אחינו אתה" היא בניגוד ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי". על אדומי נאמר בדברים כג, ח: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ". לפי דבריה, הוא נכרי כיון שהתמנה ע"י השלטון הזר; אברהם קורמן, שמעתין 95, עמ' 45; אלתר ולנר, בדרך החיים, "על איסור החנופה ומעשה אגריפס המלך", תל אביב תשנ"ו, עמ' 239-228; הרב נתן דוד רבינוביץ', "אגריפס המלך בספרות חז"ל", בינו שנות דור ודור, ירושלים: ישיבת אהבת תורה, תשמ"א, עמ' קו- קטו.
^ 14.בדפוסים הרגילים כתוב "שלא היה לו אב מישראל". אך כפי הנראה צריך לגרוס ברמב"ם "שלא היה לו אם מישראל", וכפי שהעיר בפירוש תפארת ישראל בסוטה פ"ז אות נו, וכך גרס הרב יוסף קאפח בפירוש המשנה לרמב"ם. וע"ע בארעא דרבנן מערכת א אות פב, ובכנסת הגדולה חו"מ סימן ז והגב"י אות א.
^ 15.הרמב"ן בספר המצוות לא תעשה יב מציין: "כל המקומות שבא בהן בתורה "לא יוכל לעשות" כולם לשון מניעה ואיסור הן". בין הדוגמאות הוא מזכיר את הפס': "לא תוכל לתת עליך איש נכרי". וכ"כ בדברים כא, טז וגם שם ציין פסוק זה. בדברים יז, טו שואל הרמב"ן, אם מלך נבחר על ידי נביא או אורים, ברור שלא יבחרו בנכרי, מדוע כתבה התורה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי"? "אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו, אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם".
^ 16.על מעמדו של אגריפס כמלך, ע"ע בשו"ת נוב"י קמא חו"מ א; הרב משה סופר, שו"ת חת"ס או"ח יב; הרב משה פיינשטין, שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב' סי' נא; הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סי' מז, ח.
^ 17.ישנם פעמיים נוספות שחז"ל מדגימים הלכה דרך אגריפס, או שמשבחים אותו, אך הדבר לא נזכר ברמב"ם כלל. ביומא כ, ב נאמר: "מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו (של גביני כרוז) בשלש פרסאות, וכשבא לביתו שיגר לו מתנות". בכתובות יז, א נאמר: "ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים. שבחוהו, מכלל דשפיר עבד? והא א"ר אשי: אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) - שתהא אימתו עליך". אך בפסחים קז, ב נאמר: "תא שמע: אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות - אותו היום לא יאכל עד שתחשך". אם הדבר היה או לא, יהיה זה תלוי בגירסאות. "שהוא רגיל לאכול" או "שהוא אוכל". עין בשו"ת הרדב"ז ג, תקפ. ביחס למקרה שלפנינו האם אכן אגריפס הביא ביכורים או שחז"ל רק הדגימו עליו, עיין: פרופ' דניאל שורץ, אגריפס הראשון - מלך יהודה האחרון, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, תשמ"ז, עמ' 180-177. לפי דבריו אין זו עדות שכך היה אלא כוונתם לומר שאף אדם חשוב כמוהו חייב למחול על כבודו ולעשות מלאכתו בעצמו. כך סובר גם א' ביכלר, הכהנים בעבודתם, עמ' 13. חולק עליו, חנוך אלבק, מבוא למשנה, ת"א תשל"ד, עמ' 81-78.
^ 18.הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש סוכות עמ' 131-129 מסיק מדברי הרמב"ם בפהמ"ש בסוטה בעקבות מקרה אגריפס, שהמלכים כולם עמדו בראש מעמד הקהל רק משום שלום מלכות, ובעצם המצוה ביסודה מוטלת על הכהנים או החכמים. נראה שאין הדברים נכונים. הרמב"ם התייחס בפירוש המשנה רק לאגריפס וכתב את הנימוק "משום שלום מלכות" בשל מורכבות העניין. הרמב"ם בהלכות חגיגה כתב הלכות שיתקיימו לעתיד לבוא, ולא התייחס לאירועים שאירעו בעבר, והדגיש בדבריו שהמצוה היא על המלך. כך כתב הרמב"ם בהל' חגיגה ג, ד: "והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו". ושם ו: "שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל". לו כדברי הרב ישראל אריאל הרמב"ם היה צריך להדגיש זאת. מה גם שבחז"ל נקרא המעמד כולו "פרשת המלך" (סוטה פ"ז מ"ח). אין להוכיח דבר גם מהמסופר על ירבעם שמלך במוצאי שביעית, וחשש מי יעמוד בראש המעמד, ולמי יתנו כבוד גדול יותר, לו או לרחבעם. אלו הם באמת מחשבותיו של ירבעם בן נבט, אך לא הבנתם של חז"ל. ישנן הסברים שונים מדוע דוקא מלך עומד בראש העניין ונציין רק את דברי רבנו בחיי לדברים לא, י: "וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה', ולכן היתה מצוותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה". יחד עם זאת בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סי' סג כותב בשם ספר שלטי גבורים, שהעמידו בימה למלך בעזרה בהקהל, משום כבוד המלך.
^ 19.ענין הישיבה בעזרה בשעת מעמד הקהל, היא זו שהניעה את ירבעם בן נבט לעבר את השנה ולעשות את העגלים בבית אל ובדן, ולמנוע מהעם לעלות לירושלים. כך על פי הגמ' בסנהדרין קא, ב. אם כי בירושלמי בעבודה זרה מוצג העניין בצורה קצת שונה.
^ 20.על מספר זה כתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' סי' ג: "והוא פלא. וגם אפשר שלא היו עולים כולם, שהרי היו כמה זקנים וחלשים ואנוסים בעסקיהם, או עוסקים במצוות שפטורים מן המצוות, וכמה פטורים מעליית הרגל המוזכרים בפ"ק דחגיגה (ב, א), וכמה טמאים שלא היו עולים לרגל. ומצינו שם רבי יהודה בן בתירא היה בנציבין ולא עלה לרגל, ושלחו לו אשריך רבי יהודה שאתה בנציבין ומצודתך פרושה בירושלם, כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג, ב) וכיו"ב היו הרבה בישראל שלא היו עולין, ובין כך ובין כך בזמן שישראל עושים רצונו ש"מ מתקיים בהם לא תאונה אליך רעה וגו' כי מלאכיו וגו'".
^ 21.כששאול פוקד את העם לפני המלחמה בעמלק נאמר: "וַיְשַׁמַּע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (שמואל א' טו, ד). יונתן מתרגם שם: "ומנינון באמרי פסחיא". עיין ברד"ק שם.
^ 22.בעניין זה עיין בדברי פרופ' ש' ליברמן, יונים ויוניות עמ' 258, ובמאמרה של ד' טריפון (צוין לעיל הע' 13) בהע' 59. בספר קדמוניות היהודים יט, סעיפים 296-293, 331, נאמר שאגריפס היה ממונה על המקדש מטעם הרומים, ולכן יתכן שדוקא אצלו אנו מוצאים מעורבות גדולה יותר בעבודת המקדש. ועיין א"א הלוי, שערי אגדה, עמ' 119-118, 160-156.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il