ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
שיטת הרשב"א - האיסור להזיק ומקורו
הגמרא בדף ב, ב אומרת "מנין שנגיחה דקרן שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנעה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וכו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". שואלת הגמרא מה הצורך בפסוק השני, ומתרצת שמהפסוק ראשון לומדים רק על קרן תלושה, והיינו יכולים לטעות ולחשוב שאם הקרן מחוברת לשור דינה שהיא מועדת מתחילתה, ולכך צריך את הפסוק וקרני ראם קרניו וגו', שמלמד שגם בקרן מחוברת שייכת לשון נגיחה. ושואל על כך הרשב"א, מדוע ללא הפסוק השני היינו אומרים שכולה מועדת? אדרבה, היה צריך לומר שדינה שמשלמת תמיד חצי נזק ואין בה כלל דין שור מועד, שהרי ספק ממונא לקולא. ומתרץ הרשב"א שבספק נזיקין הולכים לחומרא, כאיסורים.
ויש להבין, הרי קיימא לן בספק הזיקה בהמתו לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה! החתם סופר מבאר שלדעת הרשב"א, כל חיוב תשלום בנזיקין הוא גדר למצות עשה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ו"לא תעמוד על דם רעיך", היינו שמטרתם של חיובי התשלום היא שהם יגרמו לשמירה מפני איסור ההיזק. נמצא שאם יש ספק איזה חוב הטילה התורה על קרן מחוברת על מנת לגדור למנוע את ההזק - הרי זהו ספק בחיוב התורה, ואזלינן ביה לחומרא. אמנם אם נסתפק לנו אם בכלל בהמתו הזיקה הרי לא ברור כלל שיש כאן איסור, ובזה אזלינן לקולא ככל ספק ממון. אם כן, נמצא שלדעת הרשב"א יש חיוב לשמור ויש איסור להזיק.
מהו מקור האיסור להזיק? הברכת שמואל בסימן ד' כתב בשם ר' חיים הלוי שהאיסור נלמד מפסוק 'ולא ישמרנו', וכן מהדין שאם לא שמר והשור הרג אדם הרי הבעלים חייב כופר, וכופר הוא כפרה, מוכח שיש חיוב לשמור ואיסור להזיק. לאור מסקנה זאת, דן הברכת שמואל בהמשך דבריו האם הפטור של שן ורגל ברשות הרבים מתשלום הוא רק מתשלום אבל איסור להזיק עדיין קיים, ומסקנתו שאין גם איסור ופטור אפילו בדיני שמים, עיין שם בראייתו.
על פי דברי הברכת שמואל נראה לי להסביר את הרי"ף והרמב"ם, שכתבו שטעם הפטור של שן ורגל ברשות הרבים הוא שהוי אורחייהו, זו דרכם. הרא"ש שואל למה לי טעמא דקרא הרי גזירת הכתוב היא "ובער בשדה אחר", ועיין בדבריו. ולפי האמור נראה שהרי"ף והרמב"ם כתבו את הטעם כדי לומר שלא רק פטורים מתשלום, אלא אף אין בזה איסור, ופטורים גם מדיני שמים.
מחלוקת הרמב"ם והרא"ש
בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנ"ה סעיף ג' נפסק שאסור לבנות רפת בקר מתחת לאוצר חברו, אך אם קדם בעל הרפת ואחר כך עשה חברו את האוצר מעליו אינו צריך להרחיק את הרפת. אם התחיל להכין את האוצר ועדיין לא עשה אוצר - ספק אם חייב בעל הרפת להרחיק, ולכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שלכתחילה לא יסמוך, ואם סמך אינו חייב להרחיק. הגר"א מבאר את טעם ההלכה, שלכתחילה, כיון שבעל הרפת עדיין אינו מוחזק הוי ספק איסור תורה להזיק, ובדיעבד, לאחר שהוא מוחזק - קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה.
הרא"ש חולק על הרמב"ם, ואומר שגם לכתחילה יכול לסמוך כי הוי ספק ממון לקולא. ולכאורה נחלקו הרמב"ם והרא"ש בשאלה הנ"ל, האם יש איסור להזיק על ידי ממונו. לדעת הרא"ש אין איסור להזיק, והספק אינו באיסורים אלא בדיני התקנות בין שכנים - וזהו ספק ממוני, וספק ממונא לקולא.
אלא שיש להבין על פי דרך זו, מהי סברת הרא"ש? "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", וכיצד יתכן שהתורה התירה לאדם להזיק? דעת הרמב"ם נראית הרבה יותר פשוטה - כשם שהתורה אסרה לאדם לגזול, כך אסרה עליו להזיק.
הטעם שאין איסור להזיק
נראה שניתן לבאר את הרא"ש בדרך אחרת, שעל פיה שונים נזקי שכנים משאר ממון המזיק. הרא"ש מסכים שבדרך כלל אסור לאדם להזיק, אך כאן לא חייבו את בעל הרפת להרחיק, כי הדבר ימנע ממנו את השימוש התקין בביתו, ויגרום לו עצמו נזק. השאלה אינה רק האם מותר להזיק, שכן אתה מחייבו להרחיק, כדי להימנע מהאיסור - אתה מונע ממנו מלהשתמש בביתו כפי שהוא רוצה, ואתה מזיק אותו, וכיון שבכל מקרה אחד הצדדים ינזק - אין איסור.
לאחר שהגענו לסברא זו, ניתן להרחיבה ולומר כן כטעם כללי לכך שאין לאדם חיוב לשמור את ממונו, בכל ממון המזיק - ולא רק בנזקי שכנים. אם אתה מחייב את בעל הממון לשמור על ממונו שלא יזיק - אתה מפסידו ומטריח אותו, ונמצא שאתה לא רק מונע ממנו להזיק, אלא גם מפסיד ומזיק אותו עצמו. על כן באמת התורה לא חייבה את בעל הממון לשמור, אולם מאידך אם הזיק חייב לשלם.
סברא זו מיוסדת על כך, שאיסורים ממוניים שונים מאיסורים שבין אדם למקום, משום שהם איסורים שבין אדם לחבירו, ואם בני האדם אינם חפצים בהם - התורה אינה מתערבת. דוגמא ליסוד זה ניתן למצוא בלאו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", שלדעת רבי יהודה יכולה האשה להחליט שדין התורה לא יחול ולא תזכה בשאר ובכסות, משום שזכויות אלו ניתנו לטובתה, ועל כן כלולה בהם אפשרות הויתור עליהן (על פי הסבר הרמב"ן לבבא בתרא קכו, ב). ואף כאן ירדה התורה לסוף דעתם של בני אדם, שודאי הם מעדיפים שלא יחוייבו לשמור ממונם בידיעה שאם יזיקו ישלמו, מאשר שיחוייבו לשמור והדבר יכביד עליהם את סדרי החיים. מי שאינו רוצה להסתכן - ישמור על ממונו, ומי שירצה בכך - אינו מחוייב לשמור, אך אם לא ישמור יתחייב.
על פי סברא זו מובן יותר מה שכתבנו לעיל, שטעמו של הרי"ף לפטור התשלומים של שן ורגל ברשות הרבים משום דהוי אורחיה - הוא גם טעם לכך שכלל אין איסור בדבר. כיון שדרכם של הבהמות ללכת ברשות הרבים - נוח לבני האדם שלא יהיו חייבים למנוע את בהמתם ללכת שם, גם אם הם עצמם עלולים להינזק כתוצאה מכך, על ידי בהמותיהם של אנשים אחרים.
ניתן להביא ראיה לסברא זו, שאף על פי שחייבים לשלם - אין איסור, מדברי הגמרא בדף ו', שם מובאת ברייתא "כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהם וכו' בימות הגשמים יש להם רשות ואם הזיקו חייבים לשלם", אף על פי שמותר ויש רשות בכל זאת חייבים לשלם. הגמרא לומדת זאת משור ובור "מה שור שהוא ברשות חייב וכו'", ומכאן אפשר ללמוד על כל נזקי ממון שאין איסור וחיוב שמירה, אלא רק אם הזיקו חייבים לשלם.
יתכן שגם הרמב"ם, הסובר שיש איסור להזיק - אומר זאת רק במקום שהאדם עצמו עושה ההיזק כמו בהלכות שכנים הנ"ל, אבל בממון המזיק אין איסור, מהטעם שנתבאר.
שיטות הפוסקים
הטור כתב בתחילת הלכות נזיקין סימן שע"ח "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו שאינו נהנה". הטור אומר שיש איסור נוסף מלבד בל תשחית, האיסור להזיק ממון חברו, וזה דומה לגונב וגוזל. וכן הפרישה מדייק מכך שהשווה הטור איסור נזק לאיסור גנבה וגזלה ולא למדו מחיוב התשלום, נראה שבא לומר שיש איסור בדבר אפילו אם רוצה לשלם, כשם שיש איסור בגניבה אפילו רוצה לשלם.
ובסימן שפ"ט בטור "כשם שאסור לאדם להזיק את חברו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם", ומבואר מדברי הטור שיש גם חיוב לשמור ממונו ולא רק חיוב לשלם אם ממונו הזיק. חיוב שמירה זה הוא מדין האיסור לגרום נזק על ידי ממונו, כשם שאסור להזיק בגופו.
השולחן ערוך סימן שע"ח כתב "אסור להזיק ממון חברו", ואולם בסימן שפ"ט לא כתב השו"ע שחייב אדם לשמור את ממונו כפי שכתב הטור, אלא כתב רק שאם ממונו הזיק חייב לשלם, וכלשון הרמב"ם בתחילת הלכות נזקי ממון. ואפשר שבזה נחלקו הטור והשולחן ערוך אם יש אסור בזה שממונו מזיק, ואולם פשוט שהכל מודים שאסור לאדם להזיק שכן אמרו גרמא בנזיקין פטור אבל אסור, היינו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק ה' הלכה א' כתב שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, ואפילו לגרום הנזק אסור. הלכה זו מובאת בפרק העוסק בתנאים שהתנה יהושע, ומכאן כתב בקרית ספר שנראה שהאיסור לאדם להזיק הוא מדרבנן, כמו שאר התנאים והתקנות שבפרק זה.
להרחבה נוספת בעניין, עיין בקהילות יעקב בבא קמא סימן א'.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.













