^ 1.נראה שגם לרבה מתחשבים במטרה ולא מדמים מצד המעשה בלבד, אחרת בזומר ואינו צריך לעצים היה צריך להתחייב מצד קוצר (שלא כמבואר בדף עג ע"ב ובתוד"ה זומר), אלא שכאן גם בחרישה המטרה הסופית של החרישה היא להצמיח. אולם לפי זה קשה מדוע לבאר שרבה מדמה מצד המעשה, הרי גם הוא מדמה מצד המטרה ומעדיף לדמות משקה לחורש משום שבשניהם המטרה הישירה היא שיבוח הקרקע והמטרה הסופית היא הצמחת הפרי.
^ 2.ר' אורי בן דוד
^ 3.ר' משה לוין
^ 4.עיין בהערת המהדיר שם (הרב הרשלר) שהאריך ביישוב הסתירה.
^ 5. הנמוקי יוסף (ב"ק י ע"א ד"ה אשו משום חציו) מקשה על השיטה שאישו משום חיציו כיצד מדליקים נרות בערב שבת, הרי אם נחשב ככוחו נמצא שבכוחו מדליק את הנרות בשבת, ועונה שביורה חץ כל מה שנעשה אחר כך נחשב כנעשה בשעת הירייה, שאם לא כן כיצד ניתן לחייבו על שעת התרחשות הנזק הרי בשעה זו כבר לא היה בידו לעצור את החץ ואנוס הוא, ומחדש על פי זה, שאם הדליק גדיש ומת ואחר כך נתפשטה האש ושרפה את כל הגדיש יכול הניזק להיפרע מנכסי המת, משום שכל המעשה נחשב כנעשה בזמן ההדלקה בעודו בחיים וכבר נשתעבדו נכסיו. לכאורה לפי דבריו יש לחייב בזורק בשבת חץ שיפגע בצבי במוצאי שבת. אולם רבי שמעון שקופ (סי' יח; סי' כג במהדורה החדשה) מבאר בדבריו שגם לשיטתו השדה עדיין לא נחשבת כשרופה ולא נעשה הנזק, ומכל מקום כבר נעשה מעשה הנזק, והגורם המחייב את המזיק הוא מעשה הנזק, ולכן חייב אף אם בעת התרחשות הנזק המזיק עצמו כבר מת. לפי זה נראה שיהיה פטור במקרה שלנו, כי אמנם המעשה מצדו נעשה כבר בשבת אולם תוכן המעשה הוא צידה לאחר שבת ובכך אין איסור.
^ 6.חילוקים נוספים שניתן להציע: ר' רועי לוטווק – הזורע אינו עושה מלאכה המסיימת תהליך ומביאה לתוצר הסופי אלא היא מלאכה באמצע תהליך המורכב משרשרת מלאכות שרק בסופן בשעת הקצירה משיגים את התוצר הרצוי. גם זריעה יחד עם השרשה אינה יצירה גמורה עדיין ולפיכך אין סיבה לומר שדווקא לאחר ההשרשה מסתיימת יצירת הזריעה, אלא מסתבר יותר להסתכל רק על סיום הפעולה מצד האדם כסיום המלאכה. לעומת זאת אפייה היא מלאכה בסיום התהליך שבסופה זוכים לתוצר הסופי של היצירה, ולכן כאן מסתבר לומר שמלאכה מסתיימת עם סיום התוצר ולא מיד בסוף הפעולה.
ר' אברהם בן אליהו – בזריעה לאחר ההטמנה באדמה הכל נעשה ממילא בידי שמים ולכן מצדו המלאכה מסתיימת בהטמנה, אך באפייה גם האש היא יצירה של האדם ולכן גם תהליך הבישול הנעשה ממילא מיוחס אליו, ולא נחשב שמצדו נגמרה המלאכה. נקודת הקושי בחילוק זה היא שאף אם יצירת האש היא על ידי האדם סוף סוף המשך התהליך לאחר שהאש כבר קיימת נעשה ממילא, ואם כן מדוע יש לייחס גם את המשך הבישול לאדם. ומכל מקום יש לומר שהואיל והוא יצר את האש אנו רואים אותו כעומד ומבשל.
^ 7.המנחת חינוך הבין שזה תלוי בשני תירוציהם, אך לכאורה נראה שנחלקו התירוצים דווקא לגבי תולדה אם צריך לציין את האב או שמספיק לציין את התולדה עצמה, אך לגבי עצם הזכרת האב או התולדה נראה שלשני התירוצים מוסכם שצריך ולא מספיק להזכיר הלאו של "לא תעשה כל מלאכה".