ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- שוכר ומשכיר
שוכר דירה חתם על חוזה שכירות לשנה אחת, ובסיום השנה ביקש להמשיך את השכירות לתקופה נוספת, כך שגר במקום במשך שנתיים וחצי שנים נוספות.
המשכיר נוכח שהשוכר אמין מאוד בדיבורו והתנהלותו, ושילם במועד את תשלומי השכירות, על כן לא טרח לבוא מחוץ לעיר בכדי לחתום על חוזה, ובטח באימון ובסיכום שבעל פה.
באמצע השנה הרביעית דרש המשכיר לעלות את דמי השכירות, בעקבות התייקרות מחירי השכירות באיזור.
טענת השוכר: בחוזה הראשון היה מוסכם כי השכירות נקבעה לשנה, וכאשר המשיכו את השכירות נעשה הדבר על סמך חוזה זה, ומשהתחיל שנה נוספת, הינו זכאי לדור שנה נוספת על פי התעריף שהיה עד כה, ואין יכולת למשכיר להעלות את שכר הדירה באמצע השנה.
טענת המשכיר: כיון שהדייר גר במקום ללא חוזה שכירות, יכול הוא להציב תנאים חדשים לדייר, או לדרוש ממנו לפנות את הדירה לאלתר, ללא הודעה מוקדמת.
תשובה
בהעדר חידוש חוזה והסכמה מפורשת בעל פה על טווח זמן השכירות, אין כל צד מחוייב לתקופה כל שהיא, ובהודעה של חודש מראש, יכול להפסיק את השכירות, או להציב תנאים חדשים, כולל גובה שכר הדירה. נמצא, שעל החודש הקרוב יש לשוכר לשלם לפי התעריף הישן, ומחודש הבא, יהיה חייב לשלם עפ"י דרישה העדכנית של בעלי הדירה, בהנחה שמעוניין לדור שם.
שאר תנאי השכירות והחיובים ההדדיים, מחוייבים הצדדים לתנאים המצויים בחוזה הראשוני.
נמוקי הדין
חובת התראה לפנוי דייר
בגמ' בב"מ בדף קא: הובאה תקנת חכמים שנועדה להגן על השוכרים שיוכלו להערך בעוד מועד ולהעתיק מגוריהם לדירה המתאימה לצרכיהם, ותקנו שבעל הבית אינו יכול להוציא דייר ללא התראה תחילה, וכתבה הגמ' שאורך זמן ההתראה משתנה לפי מאפייני המיקום והעונה בשנה, כפי שסיכם זאת הרמב"ם בהלכות שכירות פ"ו ה"ז: 'המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו עד שיודיעו שלשים יום מקודם, כדי לבקש מקום ולא יהיה מושלך בדרך... בד"א בימות החמה, אבל בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח... בד"א בעיירות, אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו י"ב חדש מקודם'. וכן פסק השו"ע בסי' שיב.
בספר עמק המשפט הלכות שכירות סי’ ד אות ד הביא את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שעל פי המציאות בימינו, גם בחורף ניתן למצוא דירות, ודי בהודעה מוקדמת של שלושים יום בכדי לפנות דייר. ומסתבר, שיש לבחון ולבדוק כל מציאות לגופה עפ"י מתווכים המצויים בעיר, אם ניתן להשיג דירה הולמת בנקל ובמחיר סביר.
מנגד הציץ אליעזר ח"י סי’ נב סק"ג כתב שאף בזמנינו יש לערים דין כרכים, שיש להודיע י"ב חודש: 'בכרכים גם בבית צריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם, וירושלים שהוא מקום העסק הנידון בודאי דין כרכים לה... שהרדב"ז ז"ל בתשובותיו סי' אלף קי"א כבר בזמנו השיב כי ירושלים נקרא כרך לענין השוכר בית שצריך להודיעו י"ב חדש קודם, בנמקו שהרי באין לה מכל הלשונות מסוף העולם ע"ש. ומינה דעל אחת כמה בזמנינו בודאי ובודאי שנחשב כרך גם לפי מספר תושביה בלבד כ"י. ופשוט'.
אולם אם נערך הסכם על הזמן שקצבו ביניהם, יוכל המשכיר לדרוש לצאת עם סיום החוזה, בלא התראה נוספת. שהרי ידע השוכר על המועד שקבע לפינוי הדירה, והיה לו להערך בהתאם. וכך פסק השו"ע שם בסעי' ח עפ"י הירושלמי שהובא ברי"ף בדף נט. וברא"ש בהשואל בסי' כד – כה והרמב"ם בהלכות שכירות פ"ו ה"ו: 'אם שכרו לזמן קצוב, כיון שכלה הזמן, יכול להוציאו מיד, אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים'.
התייקר שכר הדירות
הגמ' בב"מ שם הביאה את דינו של רב הונא העוסק שמצב שבו התייקר שכר הדירות במקום, ובעל הבית מעוניין להעלות את שכר הדירה: 'ואם בא לרבות בדמיה – מרבה (רש"י בד"ה 'אם בא': 'בעל הבית, להרבות לו בדמי השכר - מרבה משיגיע זמנו, אפילו לא הודיעו'). אמר ליה רב נחמן: האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא. לא צריכא, דאייקור בתי (רש"י בד"ה 'דאייקור בתי': 'שהפסדו ניכר')'. הרי שזכאי בעל הדירה לשנות ולהציב תנאים חדשי לשכירות, אם מחירי הדירות עלו, בסיום זמן השכירות.
הראשונים הבינו, שאם ישנו חוזה ביניהם, בעל הבית אינו רשאי להעלות את שכר השכירות, ורב הונא מיירי כשאין חוזה זמן ביניהם. וכן הורה הרמ"א שם סעי' ט עפ"י תשובת הרא"ש: 'אם שכרו לזמן קצוב, אע"פ שנתייקרו הבתים או הוזלו, אינן יכולין לשנות רק כפי שהתנו'.
אולם גם אם היה פג תוקף החוזה, או שהיה סיכום בעל פה על זמן השכירות והוא הסתיים, והשוכר המשיך לגור במקום, לא יוכל לדרוש שכר גבוה יותר למפרע על התקופה הנוספת ללא תיאום עימו תחילה, כיון שאומדים שדעתו של השוכר להמשיך את השכירות על פי התנאים והסיכומים שהיו עד כה. וכן כתב הר"ן: 'מיהו דוקא דאתנו הכי קודם הזמן ואע"פ שעבר זמן הודעה, הא אם עמדו בסתם, מסתמא דעתם היה על השכר הראשון'. רק כשלא קבעו שכר תחילה, יוכל לגבות כשכר השוק העדכני.
כן כתב בבדק הבית בב"י בסי' שיב, בשם הריב"ש ורב האי גאון, והביא לשון הרשב"א בתשובה ח"ב סי' רצד: 'כל האומר אני משכיר לך בית זה בכך וכך לשנה, כל שיעמוד שם אינו חייב אלא לפי אותו סך בלבד. ואפילו אייקור בתי, שלא לשנה אחת בלבד השכירה לו, אלא כך אמר ליה כל זמן שתעמוד שם ולא אוציאך משם, תעלה לי כך וכך בכל שנה. ולא עוד אלא אפילו בא להוציאו משם משנה ראשונה ואילך, אינו רשאי, אלא אם כן הודיעו הזמן הקצוב בגמרא בימות החמה ובימות הגשמים'.
וכך פסק השו"ע שם סעי' ט: 'אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר, או שכור בשוויה או תצא... מיהו דוקא דהתנו הכי מקודם הזמן, ואעפ"י שעבר זמן הודעה. אבל אם עמדו בסתם, מסתמא דעתם היה על השכר הראשון'. ובאר הסמ"ע שם בס"ק יד שבעל הבית יכול להציב לשוכר בסיום תקופת השכירות, שיפנה דירתו מיידית או שישכור במחיר גבוה, אך אם כבר החל תקופת שכירות ללא התראה קודמת, אינו יכול להעלות את שכר הדירה: 'פירוש, שהבעה"ב יאמר להשוכר מכאן והלאה אם תרצה לדור בביתי צריך אתה ליתן לי כך וכך לחודש כפי מה שנתיקרו הבתים, ואם לא תרצה ליתן כל כך צא מיד, ואין צריך ליתן לו זמן ל' יום... אבל אם כבר דר בו אין יכול להוציאו מידו כפי היוקר דלמפרע'.
הש"ך שם סק"י כתב, שלא יוכל לדרוש מהשוכר שכר כשעת היוקר על התקופה שדר בה ללא חוזה: 'שאע"פ ששכרו לזמן ודר בו אחר הזמן בסתם אע"פ שנתייקר או הוזל א"י לשנות ליתן בעד מה שדר יותר מהזמן כפי היוקר', שכן הוא גר שם על סמך הסיכום הקודם.
המשיך לגור ולא חידש את החוזה, האם יכול כל צד להפסיק את ההתקשרות
בהגדרתו של שוכר שלא חידש את החוזה, מצאנו ג' שיטות ברבותינו הפוסקים;
א. השוכר גר שלא ברשות, ויכול המשכיר להוציאו מיידית:
העיטור אות ש שכירות מביא תשובת רב האי גאון באחד ששכר בית בסך מסוים לשנה ולא סיכמו על מספר השנים, והשוכר גר בבית שנה ושלושה חודשים ורוצה להמשיך עד סוף השנה השניה, ופסק שהמשכיר רשאי להוציאו מיד. שאם קובעים סך מסוים לשנה אין בזה התחייבות להשכיר יותר משנה אחת. משמע שכל שכן אם סוכם במפורש על שנה אחת בלבד והשוכר גר שנה ושלושה חודשים, שהמשכיר רשאי להוציא את השוכר מיד. דברי רב האי גאון הובאו בשו"ת הריב"ש סי’ תעה, בבית יוסף סי’ שיב ובש"ך שם סק"י.
כן הוא לשון המאירי בב"מ דף קא:: 'ואם הגיע הזמן ולא היה המשכיר חושש להוציאו ולא השוכר חושש לצאת, והאריך דירתו לשם יותר מזמנו, הרי הוא דר על תנאי סך השכירות שקדם, ומוציאו הלה כשירצה ואף הוא יוצא כשירצה'. וכן כתב בשו"ת מהר"י בן לב ח"ד סי’ כח שרשות ביד המשכיר להוציאו בכל שעה שירצה.
לדבריהם, כיון שיכול המשכיר להוציא את הדייר שגר בהסכמה ללא חוזה באופן מיידי ובלא התראה כלל, אזי יוכל המשכיר לדרוש העלאת שכר מיידית.
ב. השוכר גר ברשות, וכמי ששכר ב'סתם', ויש להתרות בפניו שלושים יום לפני מועד הפינוי:
הערוך השולחן שם סעי' כד כתב: 'שכר ממנו לשנה וכו' וככלות שנתו דר בו עוד מעט זמן, ולא דברו זה עם זה ביכולת השוכר לצאת קודם כלות השנה השניה, וגם ביכולת המשכיר להשכירו לאחר, רק שיודיעו זה לזה ל' יום מקודם כדין שוכר'. הרי משפג תוקף החוזה, מוגדר השוכר כשוכר בסתם.
כן פסקו בחידושי רבינו מאיר שמחה ב"מ דף קא: עמו' קפ, הציץ אליעזר ח"ה סי' ל, וכ"כ בפסקי דין ירושלים כרך יא עמ' קסד ועמ' רפ.
ג. השוכר חידש את החוזה הראשוני, ואין אפשרות להוציאו באמצע התקופה החדשה:
החכמת שלמה על גליון השו"ע שם הביא מעשה שארע שהדייר עשה הסכם לגור שנה בדירה, והמשיך לגור שנים נוספות, וארע שריפה בדירת המשכיר והוציא את הדייר, בטענה שאינו מחוייב להשכיר לו בעדר חוזה בר תוקף. והחכמת שלמה כתב שנהג שלא כדין, כיון שהחוזה הראשוני היה למשך שנה, השכירות המתחדשת הינה לשנה על פי החוזה ההוא. נמצא שהשוכר הינו בעלי המקום למשך שנה, מכוח החוזה הראשוני.
בספר שורת הדין כרך טו עמ' עב הביא אומנם את דעת החכמת שלמה שסבר שכיון שהשוכר ממשיך בהסכמה לגור במקום, מתחדשת השכירות לשנה כפי החוזה הראשוני, אך לא נראה שקבעו לדינא, וסבר שנחשב כשוכר סתם, ורשאי המשכיר להוציא לאחר התראה כנדרש.
בשו"ת המהרשד"ם חו"מ בסי' רצו קיבל את סברת החכמת שלמה למחצה, וסבר שאם השוכר המשיך לגור תקופה ארוכה לאחר החוזה, בשתיקת הבעלים, הינו ממשיך את החוזה הראשוני. כלומר, לא בכל מצב, מגדירים שהתקופה שבחוזה מתחדשת, ורק אם דר תקופה ארוכה בהסכמת הבעלים. ולדבריו, יוכל הבעלים למחות בו לאחר תקופה קצרה.
המשיך שכירות ללא חוזה - האם ישנם חיובים הדדים
השו"ע שם סעי' יד הביא מצב כזה שישב השוכר במקום ללא חידוש החוזה, וסבר שיש להתייחס לשכירות הנמשכת עפ"י תנאי השכירות הראשונה: 'מקום שנוהגין שיש להם ראש שנה קבוע לשכירות הבתים, וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת, ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חדש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה, הדין עם שמעון'. חידד הסמ"ע שם סק"כ זאת, וכתב על פי תשובת הרא"ש כלל א סי' ז: 'נראה דלאו דוקא חודש אחד, אלא אפילו יום אחד, שכל שנכנס בשנה השניה קצת זמן מה חייב לשלם לו השוכר בעד כל השנה. אלא שמעשה כך היה'.
נמצאנו, שהשכירות החדשה מבוססת על החוזה הראשוני, ועל מי המוסכם מתחילה. וכן באר הגר"א שם ס"ק כג: 'דמסתמא ע"ד (על דעת) ראשונה נשאר שם'. ואזי כל החיובים הקיימים בחוזה הראשוני חלים ומחייבים אף משהמשיך את השכירות, וכן כל ההגבלות שקיימות בחוזה ההוא ממשיכות.
יסוד זה שבהעדר סיכום ברור, ממשיכים את המוסכם עד כה, למד הגר"א מפסק הרמ"א בסי’ רכא עפ"י הנמוק"י: 'היה בתחילה קציצה ביניהן, וחזר אחד, וחזרו ומשכו סתם, אמרינן ודאי על קציצה הראשונה קנו', הרי שאם סיכמו המוכר והקונה על מחיר ולאחר מכן הלך הקונה ומשך את החפץ, הינו חייב לשלם את המחיר שסוכם. הרי שכל שלא דיברו על שינוי בתנאים, ממשיכים התנאים הראשונים.
הנה פסק השו"ע מוסב על מציאות שהיו משכירים לתקופות של שנה, ועל כן משנכנס בהסכמה ליום נוסף, מוגדר כמי שנכנס לדור במקום למשך שנה. אך, אם לא היה מנהג להשכיר לשנה בלבד, נמצא שבהעדר חוזה מעודכן, אינם מחויבים למשך שנה שלימה (הגם שיתר תנאי החוזה, ממשיכים כפי שהיה בתקופה שהיה החוזה בתוקף), וכן כתב בשו"ת בית יצחק (שמלקס) חו"מ סי' עה אות א. נמצא שדר השוכר, ללא חוזה של זמן, אבל עם אותם תנאים שהיו מוסכמים בתחילה. ויהא רשאי המשכיר לדרוש מהשוכר לפנות את הדירה בהתראה של שלושים יום בקיץ, ובימות הגשמים רק לאחר הפסח, ולפי הגרי"ש אלישיב לפי תנאי המקום ולדעת הציץ אליעזר יהא צריך להמתין י"ב חודש. ומאידך, השוכר מחוייב להודיע בפרקי זמן אלו שמבקש לצאת מהמקום, ולא יצטרך להמתין עד סוף שנה.
כדברים אלו כתב ובחידושי רבינו מאיר שמחה ב"מ דף קא: עמו' קפ שאין בעל המקום מחוייב להשכיר לו לתקופה של שנה נוספת כפי שהיה החוזה הראשון, אלא יכול להוציאו לאחר התראה כדין. ודחה את הטענה שמתבססת על הגהת הגר"א שכל שלא פירשו אחרת, התנאים הקודמים ממשיכים, שכן גדר זה אמור רק על תנאי מסוים שיכול להמשיך, אבל אם התנאי הראשון עצמו אינו יכול להמשיך וכמו בשכירות לזמן מסויים שהזמן הראשון כבר חלף ועבר, אין אומרים שהתנאים יהיו דומים לקודמים. ולכן כיון שהשנה הראשונה שעליה סוכם חלפה ועברה, אין אומרים שהמשך השכירות יהיה על שנה שלימה אחרת. וכן פסק הציץ אליעזר ח"ה סי' ל שהמשכיר יכול לדרוש העלאת שכר המקום בהעדר חוזה בר תוקף. וכך כתב בערוך השולחן שם סעי' כד.
אומנם בספק עמק המשפט בסי' כ הביא דעת מהר"י בן לב ח"ד סי' כח שסבר שרשאי להוציא את השוכר מיידית אף בלא התראה כלל. אלא, שיש לדון בדבריו, שכן דן את הדייר כמי שדר במקום לאחר תקופת השכירות, ובמקרה מעין דידן, הוא הגיע להסכמה עם המשכיר לגור במקום, ולא גרע מכל שוכר בסתם שיש להודיע לו שלושים יום. וצ"ת.
בניגוד לכך, החכמת שלמה על גליון השו"ע שם סבר שהשוכר הינו בעלי המקום למשך שנה, מכוח החוזה הראשוני, ואזי החוזה מתחדש מיד עם התחלה תקופה חדשה, ועימו כל תנאי החוזה ופרטיו.
אופן התנהלות הצדדים מלמדת על כוונתם
בית הדין בחן את מידת הבנת הצדדים והפרשנות שנתנו להתקשרות שביניהם. שכן אם בעל הדירה פנה בסיום כל שנה לשוכר, ושאל אותו לגבי המשך הדיור בשנה הבאה, הוי אומר שהבין שהשכירות נועדה לשנה, ולפיכך לא פנה אליו כל חודשיים. וכן לאידך גיסא, אם השוכר כל חודשיים היה פונה למשכיר ומבקש להשאר במקום, היה בכך כדי ללמד שהוא סבור שאינו זכאי לגור למשך שנה.
אלא שהמציאות היתה, כפי שרווח במצבים מעין אלו, שהשכור הביע סיפוק מההתקשרות ביניהם, וביקש מהבעלים להשאר בדירה עד להודעה החדשה, וכך נקפו השנים, מבלי שנוצר דו שיח ביניהם על טווח הזמן שברצונו לשהות בדירה. וכפי שראינו ישנה מחלוקת הפוסקים בכך, ורבו הסוברים שנחשב כשוכר סתם, שתקופת שכירותו לשלושים יום. שכן לא נהוג בזמננו לשכור דירות במועד מסויים בדווקא, שאז היה נכון להבין שהתקופה המושכרת הינה עד המועד ההוא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
