ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
במסכת סנהדרין 1 מובאת מחלוקתם של אביי ורבא בגדרו של רשע שפסול לעדות:
מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס - אביי אמר פסול רבא אמר כשר. אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, ורבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן.
גדר רשע דחמס
הרמב"ם בהלכות עדות 2 מבאר שיש שני סוגי רשעים: העובר עבירה שחייבים עליה מלקות, או מי שלוקח ממון שאינו שלו (רשע דחמס). וזו לשונו:
איזהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע... ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות...
המפרשים עמדו על כך שהרמב"ם מנה עד זומם כרשע דחמס, אף שלכאורה כלל לא ברור שיש לו רווח! מסיבה זו כתב המנחת חינוך שאכן עד זומם אינו פסול משום חמס, אלא משום שעבר על לאו שחייבים עליו מלקות. ואף שבפועל עד זומם אינו לוקה, היינו משום שכל המשלם אינו לוקה, אבל מצד הלאו - זהו לאו שיש בו מלקות.
המהרי"ק מיישב את דברי הרמב"ם, וכותב שהרמב"ם מגדיר באופן שונה מרש"י את המושג רשע דחמס. רש"י כתב שרשע דחמס הוא רשע שיש לו רווח, אך הרמב"ם סבר שרשע דחמס הוא רשע שחומס ממון של השני, ואין זה משנה אם עושה זאת לעצמו או לאחרים. על יסוד דבריו אף רצה הנודע ביהודה לחדש שאם עד זומם העיד על כהן שהוא בן גרושה לא יפסל, שהרי אינו חומס ממון; אולם האחרונים דחו דבריו, ראשית משום שמפסידו מלאכול בתרומה, ושנית כל שגורם נזק לחברו פסול, ולאו דוקא אם זה נזק ממוני.
שנינו במשנה 3 "ואלו הן הפסולים... המלוה בריבית", ובגמרא 4 ביאר רבא שגם לווה בריבית פסול. רש"י ביאר את טעם הפסול "כיון שחימוד ממון מעבירו על דת הוי ליה כרשע דחמס", וגם לגבי הלווה יש לומר שעובר משום חימוד ממון, שהרי מטרתו הסופית להרויח. בדברי רש"י אנו שומעים הגדרה חדשה לרשע דחמס - שעובר על לאו משום חימוד ממון. וכן הסביר רש"י 5 את טעם הפסול של מומר אוכל נבילות לתיאבון, שהוא עובר על לאו דנבילה משום שנבילה זולה יותר משחוטה 6 . והנה הרמב"ם מנה אף הוא את המלוה והלוה עם רשימת הרשעים דחמס, אף שהלווה אינו לוקח ממון שאינו שלו, ואם כן באופן פשוט צריך לומר שהרמב"ם מסכים גם להגדרה שכתב רש"י לרשע דחמס; אך עתה קשה, מדוע לא כתב זאת הרמב"ם ככלל, שבכל באופן שעובר על לאו דאורייתא משום חימוד ממון נחשב רשע דחמס? וזהו כלל שיש לו נפק"מ בכל עבירה, כמו אוכל נבלות, והרמב"ם כלל לא הביא את הדין של אוכל נבלות לתאבון!
שיטת רש"י
במסכת ראש השנה 7 מבואר, שהפסולים המנויים במשנה הם פסולים מדרבנן. ביחס למלוה בריבית, הסבירו התוספות בסוגייתנו שמדובר על ריבית דרבנן, או אפילו בריבית באורייתא, אלא שכיון שהעד אינו סבור שעבירתו חמורה עד כדי שיפסל על ידה לעדות - אינו נפסל מהתורה. אולם רש"י בסוגיא בראש השנה 8 כתב שמלוה בריבית "לאו גזלן דאורייתא הוא למפסליה משום אל תשת עד חמס, דהא מנפשיה יהיב". כלומר כיון שהלוה נותן את הריבית מרצונו אין המלוה נחשב רשע דחמס. ושואלים הריטב"א והר"ן, הרי לפי אביי, שהלכה כמותו, כלל אין צריך רשע דחמס כדי לפסול?
אפשר לבאר את שיטת רש"י על פי דברי הגר"א. כפי שראינו, הרמב"ם כתב שאדם העובר על לאו שיש בו מלקות - פסול מהתורה. הגר"א הביא לכך מקור משאלת הגמרא 9 'ארבעים וכתפיה, וכשר?' כלומר מכך שהגמרא מקשה כיצד יתכן שהחשוד על העריות כשר לעדות, והרי הוא לוקה, מוכח שכל שלוקה פסול לעדות.
והנה הרמ"א בסימן ל"ד פסק בשם רבינו ירוחם, שגם מי שעבר עבירה שאין בה מלקות פסול, מדרבנן. וכתב הגר"א מקור לכך מהגמרא בראש השנה הנ"ל, שמלוה בריבית פסול מדרבנן בלבד, ולפי הרמ"א טעם הדבר הוא שאין בעבירה זו מלקות, וא"כ מוכח שכדי להיפסל מדאורייתא צריך שיעבור עבירה שיש בה מלקות, וכן מוכח שגם כשאין מלקות - פסול מדרבנן.
ויש להתבונן בדבריו, הרי הרמב"ם כתב שמלוה בריבית הוא רשע דחמס, ואם כן אינו יכול להסביר כדברי הגר"א - שהרי רשע דחמס פסול אף ללא מלקות - אלא הרמב"ם ודאי יעמיד את המשנה בריבית דרבנן! צריך לומר, שראיית הגר"א היא לפי רש"י, שכתב שהלואה בריבית אינה לאו דחמס משום שנותן מרצון, ומכך שאינו פסול מצד 'רשע' לפי אביי, גם אם אינו חמס, מוכח שכשאין מלקות אין פסול. ובכך מיושבת שיטת רש"י.
ועדיין קשה על עצם דברי רש"י, הרי כבר ראינו שלפי רש"י רשע דחמס הוא כל אדם שעובר על לאו משום חימוד ממון, כמו האוכל נבלות לתאבון, ובמה שונים ממנו מלוה ולוה בריבית? מה בכך שהלוה נותן את הכסף מדעתו? סוף סוף הריהם עוברים על לאו משום חימוד ממון!
השאלה מקבלת משנה תוקף, שכן הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא מפורשת שמלוה בריבית פסול מהתורה: "אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ריביות"! וא"כ כיצד יסביר רש"י את הברייתא?
סיכום השאלות
נסכם את השאלות עד כה.
א. מדוע הרמב"ם, שכתב שלוה בריבית הוא רשע דחמס, כתב שהגדרת רשע דחמס הוא שלוקח ממון שאינו שלו, ולא כתב גם שכל מי שעובר עבירה משום חימוד ממון נחשב רשע דחמס, ואף השמיט דין מומר האוכל נבילות לתיאבון?
ב. רש"י כתב שהמלוה בריבית אינו פסול מהתורה משום שהלוה נותן מרצונו - והרי לפי רש"י כל שעובר עבירה משום חימוד ממון פסול מהתורה, כמו האוכל נבילות לתיאבון?
ג. כיצד אומר רש"י שהמלוה בריבית אינו פסול מהתורה, והרי יש ברייתא מפורשת שאומרת שפסול מהתורה?
חקירה בשיטת אביי
כדי ליישב שאלות אלו, נחזור לסוגייתנו. רבא סובר שהפסול של עד הוא אם הוא חמס, ולפי אביי גם אם אינו חמס. וגם רבא מסכים שעד האוכל נבילות לתיאבון פסול, כפי שמפרש רש"י שמחמת חימוד ממון עובר על לאו. ויש לדון בשיטתו של אביי, שהלכה כמותו: אפשר להבין שאביי מודה לגדר הפסול שאומר רבא, עד חמס , אלא שמוסיף סוג נוסף של פסול - רשע . אך אפשר להבין באופן אחר, שאביי כלל אינו מקבל את המושג 'עד חמס', אלא יש הגדרה אחת לכל הפסולים - כל מי שמוגדר כרשע פסול לעדות, ויש שני סוגי רשעים - רשע דחמס ורשע שלוקה. לסיכום, השאלה היא האם עד חמס פסול מצד ה'חמס' או מצד ה'רשע'.
והנה מדברי הרמב"ם ניתן לדייק כהבנה השניה, שלפי אביי יש סוג פסול אחד - רשע, ועד חמס הוא סוג של רשע. הרמב"ם כותב 'הרשעים פסולים לעדות מן התורה, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס... ועוד יש שם רשעים שהן פסולים לעדות'. הרמב"ם לא כתב 'ועוד פסלה התורה עדי חמס', ומלשונו מבואר שגם עד חמס פסול משום היותו רשע.
מעתה נראה לומר, שרש"י נצרך להסביר את פסולו של רשע האוכל נבילות לתיאבון בכך שעובר על לאו משום חימוד ממון - רק כדי לבאר את הגמרא שאומרת שאפילו רבא מודה שאדם זה פסול; אבל לפי אביי שהלכה כמותו אין צורך להגיע לכך, אלא טעם הפסול הוא פשוט - על עבירה זו יש מלקות. וכיון שלפי אביי אין צורך להגיע לחידושו של רבא בהגדרת 'חמס', הוא אכן אינו סובר אותה, אלא לפיו ההגדרה היא ההגדרה הפשוטה - שחומס ממון שלא מדעת. ומובן מדוע לא כתב הרמב"ם שכל העובר על לאו משום חימוד ממון הריהו פסול, וגם מתורצת קושיית הריטב"א והר"ן על רש"י מדוע במה גרע המלוה בריבית שפסול מדרבנן מאוכל נבילות לתיאבון, שכן לפי אביי אוכל נבילות לתיאבון פסול משום היותו רשע שעובר עבירה שיש בה מלקות, ולא משום רשע דחמס, ובהלוואה בריבית אין מלקות.
וגם הברייתא אינה קשה לשיטת רש"י, שהרי הגמרא עצמה הקשתה בהמשך מברייתא זו על אביי, והסיקה שאכן מחלוקת אביי ורבא נתונה במחלוקת תנאים, וברייתא זו היא כשיטתו של רבא שמי שנפסל לקל לא נפסל לחמור, ולפי רבא אכן מלוה בריבית פסול מהתורה - שלשיטתו כל שעובר על לאו משום חימוד ממון הריהו רשע דחמס.
בתחילת דברינו הבאנו את דברי הרמב"ם שעד זומם פסול מצד עד חמס, האחרונים ביארוהו מצד שעושה זאת כדי להרוויח, אך לפי דברינו עתה הדבר מובן, שכן יש שני סוגי רשעות - חיוב מלקות, והחומס ממון של השני (ואף מזיק לשני). הפסול אינו נובע מצד היותו עד חמס אלא מצד היותו רשע.
הקושי שנשאר ליישב הוא הבנת ראיית הגר"א מהמשנה בראש השנה לשיטת רבינו ירוחם. לפי דברינו, רש"י ביאר את המשנה שמלוה בריבית פסול מדרבנן משום שהלוה נותן מרצונו - רק לשיטת אביי, והוסיף הגר"א שאין פסול של רשע משום שאין מלקות; אולם רבא יהיה חייב להסביר את המשנה כתוספות, שאינו סבור שאינו עושה איסור - וא"כ אין ראיה לרבינו ירוחם מהמשנה, שהרי ניתן להסביר אותה באופן אחר!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
