ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- בראשית
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אסנת בת יפה
אם תשאלו את רוב בני אדם – מה אלוקים ציווה את אדם הראשון בגן עדן, הם יאמרו שהציווי היה - לא לאכול מעץ הדעת. אבל האמת היא שלא כך היה. אלוקים אומר לאדם הראשון: "מכֹל עץ הגן אכֹל תאֹכֵל" – קודם כל, תאכל מכל העצים שבגן עדן! זו המצווה הראשונה בה נצטווה האדם הראשון. אך למצוה זו הוצמדה גם אזהרה: אל תקלקל את העולם. על ידי אכילה מעץ הדעת – אתה תקלקל את העולם, לכן שים לב שלא לאכול ממנו.
אומרים חז"ל, שבשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, הוא לקח אותו ל'טיול' בו הראה לו את כל אילני גן עדן, ותוך כדי הוא אמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". ומפרש 'אור החיים' הקדוש, כי מה שנצטווה אדם הראשון בכפל המילים 'אכול תאכל', זה כדי שיצווה גם את חוה אשתו על כך. הקב"ה אומר לו: כל הטוב והיפה, כל הצמחים, בעלי החיים וצבא השמים - הם בשבילך ובשביל אשתך.
בין מה שאנשים אומרים שכביכול ה' ציווה את האדם הראשון, לבין הציווי האמיתי אותו ציוה ה' – יש הבדל מאוד משמעותי, שכן התורה היא לא איסורים וקשיים. התורה היא טוב. "וַיצוונו ה' לעשות את כל החֻקים האלה, ליראה את ה' אלֹהינו - לְטוֹב לנו כל הימים, לְחַיֹתֵנו כְהיום הזה" (דברים ו). יש טוב ויש רע, יש חיים ויש מוות, ואלוקים אומר לנו: "ובחרת בחיים" (דברים ל). התורה היא תורת חיים.
אם אדם הראשון היה מבין שאלוקים הוא "טוב ומטיב לכל", כפי שאנו אומרים בכל ברכת-המזון, הוא גם היה מבין את הציווי שלא לאכול מעץ הדעת. אל תאכל מעץ הדעת, שלא תמות חלילה. אם תאכל – אתה אף מחבל בכל הבריאה כולה.
אך דרכו של הנחש בהבנת הדברים היא שונה בתכלית. הוא מסביר לחוה, שאלוקים לא באמת רוצה בטובתה ובטובת אדם הראשון. "כי יֹדֵע אלֹקים כי ביום אכֹלכם ממנוּ ונפקחו עיניכם וִהייתם כאלֹקים יֹדעֵי טוב וָרע", אמר לה הנחש. דעי לך חוה, הוא אומר לה: יש כלל - כל אומן שונא את בני אומנתו, כך גם הקב"ה לא רוצה שתהיו כמוהו, שכן גם הוא אכל מן העץ ואז יכול היה לברוא את העולם (בראשית רבה. ורש"י שם). אלוקים שונא אתכם. חושש מכם. מתחרה בכם. את רוצה את 'החיים האמיתיים'? את רוצה להיות מלכה ממש כמו מלך העולם, או שאת רוצה להישאר סתם נתינה ושפחה חסרת יכולות?
יצרו הרע של האדם מסית אותו להקשיב לדברי הכזב של הנחש. "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". (דברים א כז). המשך עצת הנחש.
אך אם אנחנו רוצים לדבוק בדרך של ה', עלינו לקבוע בדעתנו שה' "את העולם כולו בטובו בחן, בחסד, ברווח וברחמים רבים". "הוא הטיב, הוא מטיב, הוא יטיב לנו". עלינו להזכיר לעצמנו בכל בוקר, בתפילת שחרית: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלֹהינו", וכן בכל ערב, בתפילת ערבית: "אהבת עולם - בית ישראל עמך – אהבת". עלינו לשנן בכל עת, שאלוקים אוהב אותנו!
חכמינו אמרו, שההכרה באהבת ה' היא יסוד הגאולה. הקב"ה אומר לישראל: בראתי בעולם 1,064,340,000,000,000,000 כוכבים, וכולם למענכם - עם ישראל, ואילו אתם אומרים "עזבתני וּשכחתני"?! כך אומר ה' לציון: דעי, שכל מה שבראתי, לא בראתי אלא בשבילך. אני אוהב אותך, יותר משאמא אוהבת את ילדיה. "התשכח אשה עוּלָהּ מֵרַחֵם בן בִטנה? גם אלֵה תשכחְנה ואנֹכי לא אשכחךְ!".
אלוקים מודיע לנו שהוא אוהב אותנו מעל ומעבר לכל האהבות כולם. אהבתו היא שורש כל האהבות כולם! אהבה אין-סופית, ללא גבולות ומעצורים! ההכרה באהבה הזאת, בגישה הזאת של ריבונו של עולם, היא תיקון חטא אדם הראשון ותיקון חטא המרגלים. היא התשובה למשנת-האבדון של הנחש, היצר הרע, השטן וממשיכי דרכם ושומעי לקחם. ההבנה שכל הבריאה נוצרה מאהבת הבורא אלינו – היא אף יסוד הגאולה השלימה, שתבוא במהרה בימינו אמן.
אפילו ילד יהודי מבין את זה
תלמי המלך החליט לתרגם את התורה ליוונית, לשם כך הוא הושיב שבעים ושניים חכמים מישראל וציוה עליהם לתרגם את התורה מראשיתה ועד לסופה, מבלי להחסיר מילה. אולי תלמי חשש שאותם חכמים ינסו לשנות משהו מהתרגום. אולי הוא רצה לברור לעצמו את הטוב ביותר בכל מקרה הוא הושיב אותם מבודדים זה מזה והטיל עליהם לתרגם את התורה.
נתן הקב"ה בלבם של אותם שבעים ושניים חכמים, ללא תיאום מראש, וכולם פתחו במילים שוות את התרגום: 'אלוקים ברא בראשית'. בלב כולם קונן חשש אחד, שמא ינאי המלך וחכמיו ויאמרו על הכתוב 'בראשית ברא אלוקים' – ש'בראשית' הוא זה שברא את 'אלוקים' ועל כן הוא אף גדול יותר ממנו, חלילה.
האמת היא, כי קשה להבין את הטעות האפשרית הזו. הרי 'בראשית' פירושו – 'בתחילה', וזה אינו שם של אלוקות כלל (תוס' מגילה ט:). אז איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמישהו יגיד שסתם מילה היא יותר עליונה על אלוקים? ועוד יש לשאול, אם באמת הנוסח הזה עלול להטעות, למה ה' יתברך בעצמו כתב "בראשית ברא אלוקים", האם הוא לא חשש שגם בני ישראל יטעו בטעות הזו? למה היה לו חשוב כל כך לכתוב את המילה 'בראשית' בתחילת ספר הספרים?
מהמילה 'בראשית' אנו לומדים שיש לעולם ראשית, אמצע וגם תכלית. יש לו תוכנית והוא לא מתגלגל לו סתם ביקום. הוא נברא בחכמה (עיין רבינו בחיי ורמב"ן על התורה) 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. את התכנית של העולם כתב ה' בתורה, ולכן היא מתחילה במילה 'בראשית'. לכן זה כל כך חשוב.
פרטי התוכנית מובאים בתורה, איפה העולם התחיל ולאן הוא שואף. שם גם כתוב מי העם שנבחר ליישם את התוכנית האלוקית, לכן גם עם ישראל נקראו 'ראשית'. הם אלו שמלמדים את העולם להכיר את אלוקים. הם אלו שמלמדים את כולם שיש לאדם צלם אלוקים. שצריך משפט צדק. שיש לעולם תכלית.
את הסוד שיודע כל ילד יהודי לא ידעו גדולי הפילוסופים של העולם העתיק. בימי תלמי וגם אחרי כן הסעירה שאלה את העולם המדעי הפילוסופי: האם לעולם הזה יש תחילה וראש, או שהוא נצחי וקדמון? בימינו מעלה השאלה הזאת חיוך. הבינו שבעים ושתים החכמים שהידיעה על 'ראשית' ו'תכלית' לעולם היא מורכבת מידי עבור תלמי המלך וחכמיו, ולכן כתבו לו 'אלוקים ברא בראשית'. אם היו מתרגמים לו 'בראשית ברא אלוקים' הוא היה מסביר ש'בראשית' הוא אלוקות ולא בתחילה.
ההסתבכות הפילוסופית הזו, נמנעה מישראל אלפי שנים לפני כולם, ידע כל ילד יהודי שלומד חומש כי לעולם יש 'ראשית' ויש לו גם 'תכלית' - "סוף מעשה במחשבה תחילה".
בימינו, כבר הפנימו חכמי האומות שיש לעולם רגע התחלה - 'ראשית', אך הם עדיין לא הפנימו שיש לעולם תכלית. הם לא הפנימו שהעולם נברא בחכמה למרות שהם רואים את החכמה נמצאת בכל פינה ופינה. הם עוד יגיעו. יהי רצון שיבוא יום שבו "ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". אמן
.
קם ממיתתו וממיטתו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
יהודים תמיד היו מקפידים לנהוג כבוד בנפטרים. אפילו מי שנידון למיתה בבית-דין, היו מורידים אותו מהעץ וקוברים אותו. כי קללת אלוקים תלוי. אבל אצל אומות העולם אין הדבר כך, ובזיון נפטרים הוא אצלם דרך חיים.
על כך סיפר הרב זצ"ל, כי לפני שהוקמה מדינת ישראל היו היהודים והערבים חיים ביחד בעיר העתיקה, והיו הערבים מציקים בכל דרך לשכניהם היהודים וגם לנפטרים שלהם. היו באים בלילה ופותחים את קברי האנשים שנקברו בו ביום, מפשיטים את הנפטר מהתכריכים שלו כדי לבזותו, ואולי גם בשביל הרווח הכספי. היהודים לא היו יכולים לעשות להם דבר, כיוון שהייתה זו סכנת חיים להציב שמירה בבית העלמין, ולשלטון לא היה אכפת כלל מהכבוד של היהודים, שהיה בעיניו הפקר.
הפתרון למצב העגום הזה היה ממש בדרך של נס. כך שמענו מהערבים בעצמם. יום אחד נפטר אדם שהיה צדיק גמור, ובשעה שהערבים פתחו את קברו כדי לבזוז את תכריכיו, תפס המת בידי הבוזזים הערלים המצורעים הללו ולא נתן להם לברוח, עד שנבהלו מאוד והפסיקו את מנהגם להפשיט את הנפטר מתכריכיו.
שמא תחשבו שהם חזרו בתשובה? לא ולא. רשעים – אפילו על פתח הגהנום לא עושים תשובה. התחילו הערבים להציק למסע ההלוויה. היו עומדים בשער האריות ומונעים מהמלווים של הנפטר ללכת עם הנפטר לקבורה עד שישלמו להם דמי חסות. ניסו הרבנים לדבר עם השייח' שימנע את העוול הזה, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, כי בעצמו היה מסית את הערבים לזרוק אשפה על הנפטרים בשעה שהיה מסע ההלוויה עובר דרך שער האריות להר הזיתים.
קברן אחד, בשם חכם מרקדו, אמר להרה"ג רבי יעקב מאיר זצ"ל, הראשון לציון, שאם ייתנו לו בקבוק ערק ומג'ידי זהב, הוא יטפל בבעיה. נתנו לו את מבוקשו. ביקש חכם מרקדו מהחברא קדישא להלבישו בתכריכים ולערוך לו הלוויה, וכשיגיעו לשער האריות ויתחילו המהומות יניחו אותו ויברחו. וכך עשו. בהגיע מסע ההלוויה לשער האריות, התחילו הערבים במהומות כדרכם. הניחו המלווים את המיטה, כמו שסיכם אתם קודם חכם מרקדו, וברחו.
כך נשאר ה"מת" לבדו בביזיון, לשמחת הפורעים הערבים, והיה מונח עד שהתחיל להחשיך. בלילה התקרבו אליו הערבים כדי להתעלל בגופה, והנה קם ה"מת" עם התכריכים, לקח נבוט, והתחיל לרוץ לכיוון הערבים שקפאו על מקומם מרוב פחד. התקרב ה"מת" לערבים הקפואים והחטיף להם מכות נאמנות, עד שהתעוררו מקיפאונם וברחו כל עוד נפשם בם.
במנוסתם הגיעו החבולים והפצועים אל השייח' ואמרו לו: "המת קם ומרביץ". נבהל השייח' עד מאוד, כי פחד שהמת יגיע גם אליו להכותו נפש. רץ בבהלה להרה"ג רבי יעקב מאיר זצ"ל לבקש ממנו שישכיב את המת חזרה במיטתו.
לבש הרה"ג יעקב מאיר את גלימתו והתקרב ל"מת" לבוש התכריכים שהלך עם נבוט בידו. מרחוק עמד השייח' מפוחד, כי רצה לראות כיצד ייפול דבר, האם ה"מת" יעיז להרביץ גם לרב. התקרב הרה"ג יעקב מאיר ל"מת" ואמר לו: מספיק, הם כבר למדו לקח, אתה יכול לחזור למיתתך. אמר לו חכם מרקדו: "רק אם ייתנו לי עוד מג'ידי זהב, הפעם על חשבונם".
רעב כסגולה לשלום בית "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".
מסופר על רב אחד, שפעם אשתו טעתה ושמה בחמין נפט במקום חומץ. אז הייתה זו טעות נפוצה, שכן החומץ היה שקוף כמו הנפט.
כשהגיע הבעל לביתו אחרי תפלת ערבית, הריח מהחמין נפט והבין את מה שאירע, אבל לא רצה לצער את אשתו בשום אופן. הוא הבין שאם ישאיר כך את המצב ולמחרת תגיש לו אשתו את החמין ותמזוג גם לעצמה, היא מיד תרגיש ותתבייש מאוד. מה עשה?
אחרי שגמר לאכול את סעודת ליל שבת, אמר לאשתו שהוא עדיין רעב. אמרה לו אשתו: "נגמר התבשיל של ליל שבת". אמר לה: "אבל אני רעב!". הוציאה לו אשתו אוכל מהמקרר, ועוד היה רעב. אמר לה, שלא יכול לישון כך, אז אולי שתמזוג לו מהחמין של מחר, ומחר ירחם המרחם. אמרה לו אשתו: "אבל זה מבושל רק חצי בישול!". אמר לה: "אף על פי כן". מזגה לו, אבל היא לא אכלה, שכבר שבעה מהסעודה.
אכל את החמין ואמר לה שהוא עוד רעב, ומזגה לו עוד, ואמרה לו שישאיר לה מעט. אך הוא המשיך לאכול הכול עד שנגמר התבשיל של החמין. אמרה האשה בלבה: "וכי אין לו דרך ארץ?".
בבוקר אכלו אוכל פשוט, ובמוצאי-שבת עמדה האשה להדיח את הסירים, ופתאום הריחה ריח נפט. הבינה האשה את כל העניין ומה שבעלה עשה בליל שבת, שהיתה תמהה על כך מה היה לו. אמרה, כך עשה לי בעלי הצדיק כדי שלא אצטער, שאילו היינו אוכלים בבוקר, גם אני הייתי אוכלת והייתי מתביישת מאוד.
לא כל אחד יכול כך לנהוג כבוד כל כך גדול באשתו ולאכול נפט כדי שלא לביישה, אבל על כל פנים צריך להשתדל לכבד אותה בדברים בסיסיים, וזה על-ידי שלפחות ישתדל להגיע לביתו כשהוא תאב לאכול ולא ימלא כרסו מכיבודים לפני הסעודה שאשתו הכינה, שעל-ידי זה ניצל ממריבות, ונפש רעבה – כל מר מתוק.
כוח לעשות חיל "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
חכם מנשה שלו היה אומר משל משם רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל הבן איש חי, וזה לשונו: מעשה באדם אחד שאיבד את דרכו במדבר ונגמרו לו המים. שכב מעולף בלי כוחות באמצע המדבר, מחכה למותו.
והנה עבר שם רופא אחד שראה את האיש השוכב נוטה למות, ומיד החל לטפל בו. ראשית נתן לו מעט מים להחיות את נפשו, אחר כך חיבר לו אינפוזיה של מזון ואוכל כדי לתת לו כוח. והנה כאשר החולה התחזק מעט מהכוח והחיים שניתנו לו על-ידי הרופא, פתח מעט את עיניו, ראה את הרופא, התחזק עוד ועוד, הרים את ידו ונתן לרופא סטירת לחי מצלצלת. הסתכל עליו הרופא בתדהמה ואמר לו: חצוף. אני נותן לך חיים ואתה מתחזק ומכה אותי? כרגע אוציא ממך את האינפוזיה ואתה תישאר מת במדבר כאבן שאין לה הופכין. הנמשל הוא האדם החוטא, שהקב"ה נותן לו חיים והוא משתמש בכוחו נגד רצון הבורא שנותן לו חיים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
