המדיום הוא השיפוט המוסרי

משפחה חברה ומדינה
תקשורת

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

"המדיום הוא המסר", כך קבע חוקר התקשורת החלוצי מרשל מקלוהן בשנת 1967.
כוונתו הייתה לומר שהשינוי באמצעים שבהם מועברים המסרים (עיתון, רדיו, טלוויזיה וכו') יוצר שינוי משמעותי גם במסרים עצמם. המעבר מעולם ששולטת בו האות הכתובה לעולם שהמסרים בו מועברים באמצעות מדיה אלקטרונית, הוא מעבר לעולם חדש של מסרים. המדיום משנה את חוויות העולם הבסיסיות של המשתמשים בו.
כעבור כ-20 שנה פיתח ניל פוסטמן את הרעיון הזה בספרו המרתק 'בידור עד מוות'. לדבריו, עצם המעבר מעולם של אות לעולם של תמונה, משמעו לעבור לעולם שבו כל תוכן הוא סוג של בידור. בשפה החזותית והמסחרית של הטלוויזיה, הסרט והסרטון, התוכן נבחן ביכולת האסתטית שלו ליצור תגובה מיידית וחזקה אצל הצופה. תוכן שלא עומד בדרישה הזאת כלל לא ישתתף בדיון.
כיצד משפיע המדיום התקשורתי-חזותי גם על האינטואיציה המוסרית של האדם בן זמננו? אחת מנקודות הקונפליקט המוסריות נמצאת ביחס, לעיתים המתח, בין היחיד ובין החברה. חברה בנויה על רעיונות משותפים בהווה, על מסורות משותפות מן העבר, על מבנים משותפים כמו המשפחה, הקהילה והעם. כל אלו יחד בונים חברה חזקה, שיש ליחידים שבתוכה נכונות לתרום לה ולוותר על האינטרסים האישיים שלהם לטובת הכלל. חברה חזקה אינה באה על חשבון היחידים שבתוכה אלא להפך - היא נותנת ליחידים בתוכה תוכן ומשמעות ביחד עם ביתיות ותמיכה הדדית. היא מאפשרת ליחיד להיפתח אל מעגלי קיום רחבים יותר מלבד מרוץ קיומו היומיומי.
אלא שלכל סיפור חברתי, ויהיה גם המוצלח ביותר, יש יוצאים מן הכלל. היוצאים מן הכלל אינם מוצאים את מקומם במבנה החברתי המקובל, מכל מיני סיבות שלא בהכרח תלויות בהם. במקרים מסוימים הוא הופך מבחינתם לסבל. חברה רגישה יודעת לא להפוך את עקרונותיה לעקרונות ברזל נוקשים, כאלו שעלולים ליצור עיוורון אל החריגות. מנהיגות רגישה יודעת שתנאי הכרחי הוא "להלוך עם רוחו של כל אחד ואחד", כפי שנאמר במשה ויהושע. אולם, בו בזמן, היא נזהרת שלא לפרק את המבנים החברתיים שלה רק כדי שהחריג לא ירגיש לא בנוח. את היוצא מן הכלל יש לפתור באמצעים יוצאים מן הכלל, ולא על ידי ביטול הכלל מיסודו. זהו עוד אחד מן האיזונים המדויקים והמורכבים שבהם מתנהלת חברה.

לערכים אין פנים

המדיום החזותי יודע להביא תמונה. הוא יודע לצלם אדם או להציג סיטואציה ספציפית ודרכם הוא מספר סיפור אישי, סיפורה של תמונה. קשה לו מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לייצג רעיון או לייצג חברה, שכן רעיון או חברה הם מופשטים וחסרי ייצוג אסתטי ברור. המצלמה לא יודעת להראות אותם. הסיפור האנושי האישי יוצר אמפתיה מיידית ותגובה רגשית חזקה אצל הצופה, במיוחד אם הוא מצליח להיות חריג. הסיפור החברתי לא. לכן, יועץ תקשורת תמיד יאמר ללקוחותיו "תביאו סיפור אישי ייחודי".
בחברה שעוברת לשליטה של תמונות, משתנה המשקל הפנימי של השיפוט המוסרי. במפגש המורכב בין היחיד ובין החברה יקבלו פניו המיוסרות או הכועסות של היחיד את כל גודל המסך. השיקולים הערכיים, הרעיוניים, החברתיים והלאומיים יתקשו להיכנס אל הדיון, כי המדיום לא יודע איך לבטא אותם. משיאבדו סוגי טיעון אלו את הדרך לבטא את עצמם, משקלם ילך ויפחת בשיח הציבורי. כך למשל, פניו של החייל השבוי או של משפחתו נוכחים בצורה פיזית וברורה על המרקע ואילו פניה של החברה הנלחמת את מלחמת הטרור מתקשים להתבטא. פניו של היחיד או היחידים שרואים את עצמם נפגעים מהחלטה של קהילה או מדינה יקבלו ייצוג ברור ומעורר הזדהות, בעוד דוברי המדינה או הקהילה יתקשו מאוד להעביר את השיקולים המורכבים והאיזונים המדויקים של ההחלטה שלהם ולתת פנים מעוררות אמפתיה לקהילה שהם מייצגים. פניהם של האישה או הילד שנפגעו בתוך מבנה קהילתי או משפחתי יהיו נוכחים במלוא הכאב, דורשים שינויים רדיקליים. פניו של המוסד המשפחתי בכללו יתקשו לקבל קול נגדי.
המחיר של איבוד האיזון הוא יקר. מחברה בעלת אתוס משותף, סולידריות, קהילתיות ונכונות להתגייס, נקבל חברה שהולכת ומתפוררת אל הסיפורים האישיים של יחידיה.
חברה אינה מושג ערטילאי ומדומיין. היא הרבה מאוד אנשים, שחלק משמעותי מקיומם האישי ארוג בתוך חייה של החברה. החל מההקשרים הבסיסיים ביותר של ביטחון אישי, המשך במערך היחסים שבין האדם לסביבתו, וכלה בעולם המשמעות והערכים. כשהמארג החברתי הולך ונחלש, גם כל אלו נחלשים, והיחידים נטולי הפנים של החברה המתפוררת יהיו הסובלים המיידים. אם מופר האיזון בין שחרור חייל לשחרור מחבלים, ימותו בגלל זה אנשים. אם המבנה המשפחתי והקהילתי נחלש, יהיו הרבה מאוד ילדים ומבוגרים שיגדלו בבדידות ובניכור. אם האתוס המשותף נחלש, ייאלצו להמציא עוד ועוד תוכניות ריאליטי כדי למלא את החלל. החברה המערבית הופכת באופן מואץ לחברת בדידים בודדים.
אם כך, יש ללמד צפייה ביקורתית במדיום עצמו. לשים לב לדברים שהוא מסתיר מעינינו. להיזהר מלהיבלע בתגובה הרגשית המיידית שמעורר הסיפור האישי. ללמוד לחשוב על תהליכים חברתיים ועל משמעותם. ללמוד איך לשלב בצורה נכונה את הצרכים הייחודיים של הפרט, יחד עם חוסנה ארוך הטווח של החברה כולה.

הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל

תקשורת