^ 1. מאמריו פורסמו בעיתונים רבים: דואר היום, חזית העם, במערכה, העם, הירדן, הצופה והבקר.
^ 2. שו"ת אורח משפט סימן קמב; וראו נ' גוטל, חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה, עמ'
35–36.
^ 3. ראו גם י' גולדשלאג, אנציקלופדיה של הציונות הדתית ד, עמ' 107–109.
^ 4. דוגמה בולטת: בכל האיגרת כולה אין ולו גם נקודה אחת בסוף משפט. נכון הוא שככלל לא תמיד קל להבחין בכתב יד הרב בין פסיק ובין נקודה, ועם זאת דוגמה כה קיצונית נדירה למדיי, אם כי יש לה מקבילות נוספות (ראו איגרת מתאריך כ"ה בטבת תרצ"ג, תיק א/כ/395 במרכז התיעודי של בית הרב).
^ 5. אדר שני.
^ 6. הרב החשוב, ואולי הרב החבר, הרב החכם או הרב החסיד.
^ 7. גיליון כתב העת המקטרג נמסר כנראה לרב, והוא מחזירו.
^ 8. המצויים לכאורה בפסוקי התנ"ך ובדברי חז"ל.
^ 9. קצה צילום האיגרת קטוע והאות האחרונה משוערת מההקשר.
^ 10. ראו אגרות הראיה, א, איגרת פט, שם כתב הרב כלפי הנכרים של ימינו "שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם", לא כעובדי עבודה זרה הברברים של העת העתיקה שעליהם נאמרו במקורות דברים שליליים ביותר. על שיטת המאירי, ראו בית הבחירה, בבא קמא לז ע"ב ושם קיג ע"א–ע"ב; גיטין סב ע"א; פסחים כא ע"ב; יומא פד ע"ב; בבא מציעא כז ע"א; עבודה זרה ב ע"א, ו ע"ב, טו ע"ב, כ ע"א, כב ע"א, כו ע"א, נז ע"א. כן ראו י' כ"ץ, "סובלנות דתית בשיטתו של רבי מנחם המאירי בהלכה ובפילוסופיה", הלכה וקבלה, ירושלים תשמ"ד; ר"מ אברהם, "האם יש עבודה זרה 'נאורה'? על היחס לגוים ועל שינויים בהלכה", אקדמות יט (תשס"ז), עמ' 65–86; רד"צ הילמן, "לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים", צפונות א, א (תשמ"ט), עמ' סה–עב; מ' הלברטל, בין תורה לחכמה – רבי מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס, ירושלים תשס"א, פרק ג: " 'בעלי הדת': סובלנות דתית במשנתו של המאירי".
^ 11. ראו למשל אורות, עמ' קד: "האליליות בטומאתה-פראותה", וראו עולת ראיה, א, עמ' צג, בנוגע ללקחים ממעשה עקדת יצחק.
^ 12. ישעיהו מט, כג–כד: "כה אמר ה' אלהים, הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחצן ובנתיך על כתף תנשאנה. והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפיים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי".
^ 13. הרב נהג לא פעם לעשות שימוש בהערצתם של הנכרים את התנ"ך כאמצעי הסברה, ראו א' שבט, "שלום עם סבלנות, אמת היא מוחלטת – פרסום דרשתו המקורית של הרב קוק על רקע ועדת שאו ומאורעות תרפ"ט", מגד ירחים (147), כסלו תשע"ב, עמ' 4.
^ 14. שש מילים אלו נדפסו בסוף המשפט, ואז נמחקו והוכנסו כאן בכתב יד.
^ 15. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, ד: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים [...] אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה". הרב קוק סבור שלכתחילה היינו מעדיפים לקיים את מצות כיבוש ארץ ישראל בקנייתה מהנכרים, בחינת "ויבוא גוי צדיק" (ישעיהו כו, ב) ולא בכיבושה במלחמה. ראו מאמרי הראי"ה, א, עמ' רנב; אוצרות הראי"ה, ראשון לציון תשס"ב, עמ' 371; חזון הגאולה, ניו יורק תשל"ד, עמ' רכב; מאמרי הראי"ה, ב, עמ' 526; אגרות הראיה, ג, עמ' קלז ועוד; א' שבט, "פרסום ראשון של דרשת הרב קוק זצ"ל על חשיבות הדגל הישראלי" המעין מט, ג (ניסן תשס"ט), עמ' 65.
^ 16. ראו http://www.calvin.edu/academic/cas/gpa/dvg34-23.htm. בעלילה נטען שלפני כ-400 שנה מצא נזיר מסלמנקה בארכיון שבעיר טולידו מכתב משנת ה'רמ"ט (1489) ובו כותב, כביכול, ראש הרבנים של קושטא ליהודי העיר ארלה, שעל היהודים להיות סוחרים ורופאים כדי לגזול את רכוש הנוצרים וכדי להרוג אותם.
^ 17. תפיסה זו נסמכת על דברי קדמונים, כדוגמת הרמב"ם בחיבורו שמונה פרקים, ראו הקדמות לפירוש המשנה, ירושלים תשכ"א, עמ' קיז ואילך; וכן רמב"ן, כתבי הרמב"ן, ירושלים תשמ"ו, עמ' שח; וראו א"י שבט, "תוקפם המחייב של מדרשי חז"ל: גישתו של הרמב"ן לאגדה לאור הויכוח בברצלונה", צוהר יא, קיץ תשס"ב, עמ' 49–68.
^ 18. למשל ישעיהו ב, ג–ד: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם [...] וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; במדבר רבה יא, ז: "וכן אתה מוצא שאין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנאמר (ישעיהו לב, יח) 'וישב עמי בנוה שלום' "; דברים רבה, ה, יד: "גדול השלום שאין הקב"ה מבשר את ירושלים שיהיו נגאלים אלא בשלום, שנאמר (ישעיהו נב, ז) 'משמיע שלום [...] אומר
לציון' " ועוד.
^ 19. במקור הוקלד בטעות: המביאים.
^ 20. בבלי, מגילה טו ע"א: "שמו ולא שם עירו, בידוע שהוא מירושלים".
^ 21. השלמה מתבקשת.
^ 22. מתוך תפילת העמידה של הימים הנוראים, על פי איוב ה, טז במשמעות חסימת דוברי עוול וטענותיהם.
^ 23. הוסף בכתב יד קדשו של הרב, ליד חתימתו, ומעיד על חיבה מיוחדת.