ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חיים בן שרה
יהודה מפציר ביוסף לקחת אותו לעבד תחת בנימין, ובפיו טענה חזקה: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". כשהיה דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – 'ראש ישיבת פורת יוסף', מצטט פסוק זה, היה בוכה ודורש "כי איך אעלה אל אבי" – כיצד אעלה אל אבינו שבשמים, "והנער איננו אתי" - הנער אינו הולך בדרך התורה והמצוות. ובזה היה נותן מוסר גדול ונורא בעניין חשיבות חינוך הילדים.
ומכאן אנו אומרים, שהילד צריך להתחנך ללכת בדרכי אבותיו, ולשם כך צריך האבא להרגיל את בנו להגיע לבית הכנסת, ולמרות שהבן לא יושב כל הזמן על הכסא אלא יוצא מדי פעם להתאוורר ולשחק, לית לן בה, כי עצם ההרגל לבוא לבית הכנסת ולראות את המתפללים בתפילתם משאיר רושם עמוק וחיובי בילד.
כשמשה רבנו מתייצב לפני פרעה ומצוה אותו לשלוח את עם ישראל, ומאיים עליו במכת ארבה, אומרים עבדי פרעה לפרעה (שמות י, ז) "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם". וכששומע פרעה את דבריהם, הוא קורא למשה ולאהרן ואומר להם (שמות י, ח) "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים". ועל זה עונה לו משה רבנו (שם, ט) "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ". אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבנו לשם מה אתם צריכים לקחת את הטף להקריב קרבן, (שם, יא) "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".
ביאור הויכוח ביניהם הוא בתפיסה האמיתית של חינוך הילדים. משה רבנו אומר לפרעה שהנערים ילכו עם הזקנים, כי הם צריכים ללמוד מהם את דרכי עבודת ה', את עבודת הקרבנות, את קיום המצוות, ובלי הנערים, לא נלך, כי אין שום תועלת בעבודת ה' אם לא ילמדו אותה לדורות הבאים.
גם בפרשת הקהל נדרשו הנשים להגיע. ושואלים, אם הנשים תגענה מה ייעשה עם הטף שנשאר בבית ללא השגחה? אלא אדרבה הילדים הקטנים היו מגיעים עם אמותיהם ומתחנכים בראיית המעמד הנורא של "הקהל". פעם הייתי בחו"ל והתפללתי באחד מבתי הכנסת שם, והנה אני רואה שבליל שבת לא הגיע ולו ילד אחד לבית הכנסת. כשעמדתי לדרוש אמרתי להם "איזה חושך שורר בבית הכנסת הזה". כששמע הגבאי את דברי אמר לי: כבודו רוצה שאני אדליק עוד כמה אורות ? צעקתי עליו: "שבת היום"! ובודאי שלא לזה התכוונתי חלילה. והמשכתי ואמרתי: "רבותי, אני רואה חושך נורא". קם אחד המתפללים ואמר לי שהוא רופא עיניים, ואם רצוני שיבדוק את עיני. אמרתי להם: יש כאן חושך נורא כיון שאין אפילו ילד אחד בבית כנסת, ודברתי על חשיבות חינוך הילדים, ושיש לדאוג להביאם לבית הכנסת, וזו הערובה להמשך קיום הקהילה גם בדורות הבאים.
החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר שיאמר "אבא" או "אמא", או שמות האחים בבית וכדו', אלא צריך מייד ללמדו לומר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, ומעלה זו חשובה היא עד למאוד ותניב פירות ופירי פירות יפים וחשובים. וכן אמרו חז"ל בסוכה (מ"ב ע"א) על קטן שיודע לדבר, שחייב אביו ללמדו תורה. וממשיכה הגמרא ושואלת: תורה מאי היא? אמר רב המנונא, תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
שריפת העגלות "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף" (מ"ה, כ"ז) –
חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני בראשית רמז קנ"ב) שיהודה שרף את כל העגלות ששלח פרעה כיון שהיה כתוב עליהן עבודה-זרה, והמצריים התפארו בעגלות וחשבו שהם "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיה מ"ו, כ'). ויש לשאול אם כן, כיצד ראה יעקב את העגלות האלה, הרי שרפם יהודה?
אלא לפי הפשט, יוסף שלח גם סוג עגלות אחרות, לא של פרעה, ולכן מדויק הכתוב "אשר שלח יוסף".
ולפי מדרש חז"ל (בראשית צ"ד, ג'; תנחומא ויגש י"א) כפי שהביא רש"י, לא עגלות ממש אלא הזכיר לאביו פרשת עגלה ערופה ולפיכך "וירא" - לא ראיה גשמית אלא ראיה שכלית. ויעקב אבינו כידוע הוא איש תורה, כל חייו תורה ותפילה גם בלכתו בדרך וגם בשינת עראי, ואיך ילמד יעקב אבינו ויתפלל מול ע"ז? לכן יהודה שרף את אותם העגלות.
ויש להזהר מאוד - ובפרט בטיולים, או בירושלים - שלא יתפלל מול עבודה זרה, כגון: כנסיות וכיוצא בזה. וחיילים הנמצאים באזור לטרון, לא יתפללו מול המנזר הנמצא שם, אלא יעמדו לכיוון אחר אפילו שהוא אינו מול ירושלים. ויהי רצון שתעקר ע"ז מארצנו, ו"בית גאים יסח ה'" וכפי שנפסקה הלכה (שו"ע אור"ח רכ"ד, י"א) "הרואה בתי עכו"ם בישובן, אומר: בית גאים יסח ה' בחורבנן אומר: אל נקמות ה'
חשיבות העפר של אר"י "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה
באר שבע היא הגבול הדרומי של אר"י. כשיעקב אבינו באר"י, הוא הולך ברגל כדי לדרוך על אדמת אר"י, כי יש חשיבות ומעלה בעפר הארץ, אבל כשהוא יוצא מאר"י, הוא נוסע בעגלה.
כשנבחר בני הרה"ג שמואל הי"ו לכהן כרבה של צפת, היינו בטקס ההכתרה, והיה שם רב אחד שאמר: 'אני יושב על הכסא של הבית יוסף'. אמרתי לבני שלא יאמר כן, אלא יאמר : אני דורך על עפר שדרך עליו הבית יוסף, אני דורך על עפר שדרכו עליו השל"ה הקדוש והאר"י
הקדוש . ומסופר על רב גדול שהגיע מחו"ל לצפת, והיה יום גשום ורוח עזה, ומיד באו כמה אנשים והניחו מטריה מעל ראשו. אמר להם הרב: עד שאני זוכה שמי גשמים באר"י ישטפו את פני אתם מניחים מגן על ראשי.
עוד יוסף חי – פגישת יעקב ויוסף "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו
אומרים חז"ל (רש"י בשם מדרש אגדה): יוסף בכה על צוארי יעקב אביו, ויעקב קרא קריאת שמע.
ומדוע קרא יעקב אבינו ק"ש? ביארו בעלי המוסר אמר יעקב: אני אומר תמיד (דברים ו', ה') "ואהבת את ה' אלוקיך" ורציתי לבחון את עצמי האם אני אוהב יותר את הקב"ה או את יוסף, ולכן קראתי קריאת שמע.
ויש אומרים שאמר יעקב אבינו: כאשר שרה אמנו שמעה שיצחק לא נשחט, פרחה נשמתה מרוב השמחה (ראה רש"י בראשית כ"ג, ב' בשם תנחומא סו"פ וירא), ואמר יעקב, אולי מהשמחה שאני אראה את יוסף תפרח נשמתי (שמא זה עובר בתורשה), ולכן קרא ק"ש.
ואני רגיל לבאר, ששעת הנץ החמה במצרים מאוחר יותר משל ארץ ישראל בערך ברבע שעה בגלל המרחק הגיאוגראפי של מצרים ביחס לארץ ישראל. יעקב אבינו היה מחשב את חישוב זמן ק"ש לפי שעת הנץ החמה של ארץ ישראל, אבל יוסף היה מחשב את זמן ק"ש לפי שעת הנץ החמה של מצרים, ועל כן יוסף היה יכול להתעכב עוד רבע שעה מאוחר מאביו.
לקראת י' בטבת - מתוך הלכות חגים
א. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'". \ויקרא כו מ - רמב"ם, הלכות תעניות ה א\.
ב. שלשה בתשרי - בו נהרג גדליה בן אחיקם. לאחר שחרב בית המקדש הראשון מינה אותו נבוכדנצר כראש לעם ישראל בארץ ישראל, ומתוך מחלוקת ושנאת חינם נהרג על ידי ישמעאל בן נתניה. מתוך שנהרג גלו אותם שנשארו בארץ, ונהרגו מהם אלפים, ובטל הסיכוי באותו הזמן לחזור ולבנות את בית המקדש מחדש. וכך הוא לשון הרמב"ם שם \הלכה ב\ "שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבה גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן".
ג. עשרה בטבת - בו צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, ומזה נמשך חורבן הבית ראשון וגלות העם.
ט. חשיבות הצומות - יש אומרים שתעניות אלו הם מצות עשה מדברי נביאים, ויש אומרים שכיום הם מדרבנן. \עיין מ"ב תקמט ס"ק א.
י. בימים אלו חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרה עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה \תענית טז א\. ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.
יא. כשחוזר אדם בתשובה על חטאיו הפרטים, לפעמים צריך הוא להתענות כדי לשבור את המידות והתאוות, ולפעמים יכול הוא לתקן עצמו בלימוד תורה או בדרכים אחרות. אך בחמש תעניות ובכל תעניות ציבור שבאות על צרות הציבור, אסור לאדם לפרוש מן הציבור ולומר: אחזור בתשובה ואשפר את מעשי הרעים, אך לא אתענה עם הציבור. כי הפורש מן הציבור ואינו צר בצרתם ואינו מתענה בתעניתם, אף על פי שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. \תענית יא א\.
יב. כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". \תהלים צ טו\ וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". \ישעיה סו י\.
כא. נשיאת כפים במנחה - כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה - ישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה" דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפיהם לפני כן. \שו"ע תקס"ו סע' ח',
כה. אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה - לא יעלה. יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה' - יעלה.
כט. ספרדי שעלה לתורה בעליה שלישית בביכנ"ס אשכנזי יכול לקרוא את ההפטרה בברכותיה שנגרר אחר הקהל, ועוד שיש מהספרדים שנוהגים להפטיר.
ל. במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו רצון" השני "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני". \ועיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד' ועיין לכה"ח שם ס"ק כא כ"ב שיאמר קודם יה"ר האחרון ואם שכח יאמר אחר כך\.
לא. רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה - מותרים בצום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב. אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה. \ס' תקנ סימן ב. כה"ח שם ס"ק י, יב\.
לח. קטן - שיש בו דעת להתאבל מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו. וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. \עיין כה"ח תקן ס"ק ט. תקנד ס"ק כג\.
לט. קטן שאינו מבין - מותר להאכילו אף מעדנים.
מ. לרחוץ פיו במים - אסור בכל תענית צבור. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכווין לפולטו אחר כך. אבל בתענית יחיד שאדם מקבל על עצמו, מותר לטעום ולפלוט, ומותר לשטוף את פיו. \עיין שו"ע תקסז סע' ג והחונים עליו\.
נו. אם חל עשרה בטבת בערב שבת, מתענין בו עד צאת הכוכבים כמו בכל צום רגיל, ובתפילת מנחה קוראים בתורה "ויחל", אך אין אומרים תחנון ונפילת אפים, ובתפילת לחש ובחזרת הש"ץ אומרים "עננו". \עיין כה"ח תקן ס"ק יט' משנ"ב ס"ק י"א\.
נז. אם חל עשרה בטבת בערב שבת, טוב להתחיל תפילת מנחה מוקדם מהרגיל כדי לסיים את ערבית מוקדם. ואם מסיימים ערבית לפני צאת הכוכבים יש להזכיר למתפללים שלא לאכול לפני "צאת הכוכבים" ויזכרו לומר "קריאת שמע" בשלמותה אחרי צאת הכוכבים שזהו זמנה. ובכל מקרה טוב להזכיר לציבור שלא לשתות אחרי הקידוש לפני המוציא יותר מרביעית מים כדי לא להכנס לספק ברכה אחרונה. ואחרי המוציא ישתו כרצונם. \אחרונים ועיין בא"ח נשא\.
נענוע לצורך ישועה "ויהי רעב בארץ".
מספרים על אדם אחד שבא לרבו ואמר לו שאין לו פרנסה וברצונו לטוס לחו"ל, אולי שם ייטב מזלו. אמר לו הרב: "אין לך מה לאכול?". אמר לו הלה: "אין". בירך אותו הרב בנסיעה טובה ופרנסה טובה וחן וחסד. והנה בא חברו ואמר לרב שגם הוא רוצה לנסוע לחו"ל כדי להתפרנס. אמר לו הרב: "יש לך מה לאכול?". אמר לו הלה: "כן". "יש לך בית?" – "כן". "יש לך רכב?" – "כן". אמר לו הרב: "אם כן, אל תיסע!". שאל אותו האדם: "ומדוע לחברי אמרת שהוא יכול לנסוע?". אמר לו הרב: "האם אתה מנענע את הלולב בסוכות?". אמר לו הלה: "בוודאי! אך מה הקשר בין הדברים?". אמר לו הרב: "כשאנחנו אומרים 'אנא ה' הושיעה נא', אנחנו מנענעים, אבל ב'אנא ה' הצליחה נא', לא מנענעים". כשצריך ישועה – אדם מתנועע ממקום למקום. אבל כשאין צורך כל כך גדול, רק רוצים להצליח יותר – בגלל זה לא יורדים מהארץ.
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .נתנאל מרדכי בן נורית בת שבע
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה תמר בת אורנית
לעילוי נשמת חיים בן שרה
שבת שלום
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
