ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- שלח לך
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- שיחות לשלשת השבועות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
מדוע חטא העגל נסלח, וחטא המרגלים לא?
ימי 'בין המצרים' סובבים בין שני צירים, י"ז בתמוז ותשעה באב. בי"ז בתמוז חטאו ישראל בחטא העגל, ובתשעה באב בחטא המרגלים 2 .
מהו חטא החמור יותר מביניהם? באופן פשוט, חטא העגל חמור יותר מחטא המרגלים, שהרי חטא העגל הוא חטא של עבודה זרה. וכן אומרת הגמרא 3 "ישראל נזופים היו במדבר", ומפרש רש"י שהיה זה משום חטא העגל.
אולם, התוספות במקום דוחים את פירוש רש"י, וכותבים שחטא העגל כבר נסלח, שהרי מקרא מפורש הוא "סלחתי כדבריך", והסיבה שישראל היו נזופים היא חטא המרגלים. ולכאורה דבריהם תמוהים, הרי דבר ה' "סלחתי כדבריך" נאמר דוקא בחטא המרגלים, ולא בחטא העגל! 4 יש כאן פלא גדול לא רק על דברי התוספות, אלא על מדרשים רבים שאומרים שדבר ה' "סלחתי כדבריך" נאמר על חטא העגל.
הסבר העניין מובא בחזקוני, שאמנם בשעת חטא המרגלים אומר ה' למשה "סלחתי כדבריך" אבל הכוונה היא לחטא העגל. ה' אומר שאמנם בחטא העגל הוא סלח לישראל, אבל עכשיו - בחטא המרגלים - "חי אני", ואיני סולח.
ויש להבין, כיצד יתכן שחטא העגל נסלח לישראל וחטא המרגלים לא? הרי כאמור, הסברא אומרת שחטא העגל שהוא עבודה זרה הינו חמור יותר!
תשובת הצל"ח
הצל"ח עונה על שאלה זו בהקדמת דברי הגמרא במסכת סנהדרין 5 . הגמרא מספרת על שני אמוראים שהלכו לעבר שנים בעסיא - ר' חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק - והתלווה אליהם ריש לקיש. אותה שנה היתה שנת שמיטה, ובדרכם הם פגשו אדם שעומד וחורש. ריש לקיש התרתח, איך הוא חורש בשביעית? אולם שני האמוראים לימדו עליו סנגוריה, יתכן שהוא עובד כאריס אצל גוי. אחר כך הם ראו אדם נוסף שזומר, גם כאן ריש לקיש מתרגז, והם מלמדים עליו זכות שיתכן שהוא אינו מתכוין להשביח את האילן אלא "יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך". המשיך ריש לקיש ללכת איתם, וכשהגיעו למקום המיועד לעיבור השנה אמרו האמוראים "טרודא הוא דין", הוא 'נודניק', טרקו את הדלת ולא נתנו לו להיכנס. הלך ריש לקיש לר' יוחנן ושאל אותו – וכי בני אדם החשודים על השביעית (שהרי הם מלמדים זכות על עוברי עבירות) ראויים לעבר שנה?
שואל הצל"ח, הרי לאחר שראה אותם ריש לקיש מלמדים זכות על האדם שחורש והאדם שזומר – הוא המשיך ללכת איתם; מדוע רק לאחר שהם פגעו בו הוא לובש קנאת ה'? והוא עונה על פי הפסוק "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם". אם ראית אדם שמצדיק רשע – אפשר להבין אותו, שכן בהרבה מקומות מבואר שמצוה ללמד זכות על רשעים. אם אתה רואה אדם שמרשיע צדיק – כנראה שקנאת ה' בערה בו. אולם, אם יש אדם שהוא גם מלמד זכות על הרשע וגם מרשיע את הצדיק - תועבת ה' גם שניהם.
הירושלמי במסכת שקלים אומר: "אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעים למשכן נותנים, נתבעים לעגל נותנים". ישראל הם בבחינת "פתי יאמין לכל דבר". יש גם אדם עם אופי הפוך, ספקטי, שחושד בכל דבר; אולם, אם בחטא העגל ישראל מאמינים, ולעומת זאת כשמגיע חטא המרגלים הם חוטאים בחוסר אמונה - "בדבר הזה אינכם מאמינים 6 " - הרי זו תועבה. על חטא העגל לבדו אפשר לסלוח, אולם אחרי חטא המרגלים מתברר שאין מקום לסליחה.
מה בין מצוות עשה לבין מצות לא תעשה?
דרך נוספת, לפיה חטא המרגלים הינו חמור יותר מחטא העגל מצד עצמו, מתבררת לפי דברי חכמי הפנימיות.
על הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" 7 כותב הזוהר ש'שמי' בגימטריא 350, אם נוסיף לכך את שתי האותיות הראשונות של שם הוי"ה נקבל 365, כמניין הלאוים בתורה. 'זכרי' בגימטריא 237, כאשר נוסיף לכך את שתי האותיות האחרונות של שם הוי"ה נקבל 248, כמניין מצוות עשה.
שואל האר"י, הרי אותיות יו"ד וה"א נשגבות יותר מאותיות וא"ו וה"א 8 ! כמו כן, הרמב"ן כותב 9 שמצוות עשה חביבה יותר ממצוות לא תעשה, שהרי עשה דוחה לא תעשה, וזאת משום שמצוות עשה מבטאת את האהבה, ומצוות לא תעשה את היראה. ומעתה קשה, החיבור בין המצוות לבין אותיות שם ה' צריך להיות להיפך! תשובתנו לשאלה זו מיוסדת על תשובתו של המהר"י ויטאל.
בגמרא נחלקו האמוראים האם מצוות צריכות כוונה 10 . בעל המאור פוסק שלא, אולם להלכה אנו פוסקים שכן. ר' חיים מוולוז'ין האריך בספרו 'נפש החיים' לבאר שעיקר קיום מצוות עשה הוא המעשה, והכוונה אינה אלא תנאי, שעליה נחלקו אם היא מעכבת או לא. לכן, אם אדם צדיק ומקובל יכוון כוונות נשגבות מאוד אולם המצה לא תהיה כדרישת ההלכה, או שהוא יקרא קריאת שמע אחרי שעבר הזמן, יטול אתרוג פסול – לא יהיה ערך לכל מה שיעשה. לעומתו, מי שעשה את מעשה המצווה כהלכתו ולא כיוון – יש אומרים שהכוונה מעכבת ויש אומרים שלא, אך מכל מקום אין היא עיקר המצוה.
והנה אומרת המשנה 11 "כל היושב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כאילו קיים מצוה". למשל, אם אדם נמנע מלאכול נבילה, הוא מקיים את הלאו "לא תאכלו כל נבילה". ויש לשאול, האם גם אדם שנמנע מלאכול נבילה שלא מחמת האיסור אלא מסיבות אחרות - מקיים את המצוה? כותב רש"י שלא, המצוה מתקיימת רק כאשר הוא נמנע משום אזהרת התורה. לכן אומרת הגמרא "לא יאמר אדם אי אפשר לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה שהתורה גזרה עלי". אמנם הגמרא 12 אומרת שמכל מקום יהיה לו שכר, ואפילו עצלן שאינו עושה מלאכה בערב פסח הריהו נשכר, אך קיום מצוות הלא תעשה אין כאן.
נמצא שעיקר קיום מצוות עשה הוא באיברים, ועיקר קיום מצוות הלא תעשה הוא בפנימיות הלב. זהו בדיוק ההבדל בין האותיות של שם ה', כדברי הזוהר שאותיות יו"ד וה"א הן בחינת "דחילו ורחימו", הפנימיות, ואותיות וא"ו וה"א הן 'עלמא דגואי', החיצוניות. וכן כותב האר"י שמקור המילה מצוה הוא בשם הוי"ה, אלא שהאותיות יוד וה"א הוצרכו להתחלף בא"ת ב"ש, כי הן שייכות לפנימיות, ואילו האותיות האחרונות הם 'עלמא דבראי' ולא הוצרכו להתחלף. ומעתה מובן מדוע השס"ה לאוים הוצמדו לאותיות יו"ד וה"א שבשם, והרמ"ח מצוות עשה לאותיות ואו וה"א.
הרחבת גבול הקדושה
הגמרא במסכת שבת 13 אומרת:
כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וכו'
בפרשת בלק נאמר שאתונו של בלעם עמדה שלש פעמים והמקום האחרון היה מקום צר 14 , וכותב רש"י בשם המדרש "סימני אבות הראתה לו". משמעות דבריו היא שמצד אברהם ויצחק יש לבלעם כח לשלוט בישראל ולקללם, אבל לא מצד יעקב. רעיון זה מובא גם בספרו של הגר"א 'אדרת אליהו'. בתורה נאמר שבלק הקריב במזבחות פר ואיל, אבל לא נאמר שהוא שהקריב כבש. והנה רש"י כותב במקום אחר 15 שהפר הוא כנגד אברהם, האיל כנגד יצחק והכבש כנגד יעקב. נמצא שבלעם לא הקריב כבש, כי אין לו שליטה בישראל כנגד יעקב. יעקב זכה לנחלה בלי מצרים, אולם "זה לעומת זה עשה האלוקים" – גם הטומאה שואפת להרחיב את מצריה. כדרך שכנים, יש בין הקדושה לבין הטומאה סכסוכי גבולות, וכל אחד שואף להרחיב את גבולותיו על חשבון השכן. כשזוכים - הקדושה דוחקת את מה שלעומתה למקום צר, וכשלא זוכים - הקדושה נדחקת למקום צר, כי מה שלעומתה הרחיבה את מצריו.
זוהי משמעות ימי בין המצרים - הקדושה צומצמה והיא נמצאת בין המצרים, והתיקון לכך הוא בהרחבת גבול הקדושה. כיצד עושים זאת? הוספת מצוות מעשיות כמעט ואי אפשר, שהרי נאמר 'בל תוסיף', ולואי ונקיים כראוי את מה שנצטווינו; האפשרות העיקרית להרחבת גבול הקדושה היא בתחום חובת הלבבות. כיצד? כותב השולחן ערוך 16 שכל מעשיו של האדם יהיו לשם שמים, כלומר יש לקדש את המעשים החומריים בכוונה טהורה. "כל המענג את השבת" – הוא לוקח דברים של גוף, אכילה ושתיה וברברים אבוסים, ומעביר אותם אל הקדושה – הריהו מרחיב בכך את גבול הקדושה, ולכן זוכה לנחלה בלי מיצרים. על כל פנים, למדנו שיש שני חלקים - חובת האיברים שבהם לא שייך כמעט להרחיב גבול הקדושה, וחובת הלבבות. "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה" - הרחבת גבול הקדושה היא באותיות יו"ד וה"א 17 .
מידות הרחמים
והנה נאמר בכוונות האר"י, שבברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה יש לכוון בשם מסוים, שהוא טית דלת הא דלת. למעשה, זהו שם הוי"ה, אלא שכל אות מתחלפת באות הקודמת שלה. מבאר זאת ה'בני יששכר': פעמיים הזכיר משה רבנו את מידות הרחמים, בחטא העגל הוא הזכיר שלש עשרה מידות, ובחטא המרגלים תשע. גם ימי האבל של בין המצרים מתחלקים לשני חלקים עם מספר ימים מקביל, האחד מתייחס לחטא העגל מי"ז בתמוז עד כ"ט בו, והחלק השני לחטא המרגלים, מר"ח אב עד ט' באב. בראש חודש אב ממעטין בשמחה כי אז האבלות מתגברת, ונכנסים לתשעה ימים כנגד תשע מידות הרחמים, שמשה רבנו מזכיר בחטא המרגלים.
מדוע לא מזכיר משה רבנו בחטא המרגלים את כל י"ג המידות? ט' וד' הם בגימטריא 13, ה' וד' הם בגימטריא 9. ריה"ל בספר הכוזרי 18 מסביר שבחטא העגל היתה כוונתם של ישראל רצויה, אלא שאת המעשה ה' לא ציוה . כל ההבדל בין העגל לבין הכרובים הוא שכל הכרובים נצטוו, ולכן הם קודש קדשים, ועל העגל לא נצטוו, ולכן הוא עבודה זרה. לכן אומר המדרש "יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל" - יבוא הזהב של מה שנצטוו ויכפר על מה שלא הצטוו. אהרון הכהן נענש על חטא העגל במיתת בניו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה "אשר לא ציוה" 19 , הקטרוג התעורר אז כי זהו אותו החטא – כוונתם היתה רצויה אבל המעשה עצמו היה חטא, כי ה' לא ציוה. לעומת זאת, בחטא המרגלים היה הלב מקולקל: "ותרגנו באהליכם ותאמרו כי בשנאת ה' אותנו 20 ", וכותב על כך רש"י: " הוא היה אוהב אתכם אבל אתם שנאתם אותו", ולכן בדיתם עליו מה שיש בלבכם.
לסיכום, חטא המרגלים היה חטא בפנימיות הלב, וחטא העגל היה חטא במעשה. לכן חטא העגל התכפר לישראל, אבל חטא המרגלים לא התכפר, כי הוא היה חטא של חובת הלבבות – 'עלמא דגבוה'. ועל כן משה רבנו אינו יכול להזכיר בחטא העגל את כל שלש עשרה המידות, כי אז פגמו ישראל באותיות הפנימיות, ב'עלמא דגואי'.
מה בין אבילות על מת לאבילות על החורבן?
והנה, אופי האבלות על החורבן הינו הפוך מאופי והאבלות על מת. האבלות על החורבן הינה מוסיפה והולכת – בכל השנה כולה אנו עושים 'זכר לחורבן' 21 , אחר כך מתחזקת האבלות בי"ז בתמוז, בראש חודש ממעטים עוד בשמחה, שבוע שחל בו תשעה באב הינו חמור עוד יותר, אחר כך ערב תשעה באב ולבסוף תשעה באב עצמו. לעומת זאת, באבלות על במת התהליך הוא הפוך: בשעה שמתו מוטל לפניו האבלות היא הכי חמורה, אחר כך שלשה ימים לבכיה, השבוע הראשון, שלשים יום וי"ב חודש. מה טעם יש בדבר?
במסכת סוכה 22 אומרת הגמרא שלמרות שעוסק במצוה פטור מן המצוה - אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה, כי טרדתו היא "טירדא דרשות", ומסביר רש"י "שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד למתו, אינו חייב להצטער". מבואר בדבריו שהלכות האבילות על המת הן למעשה 'הצגה', וכבר האריך הרמב"ן 23 שבאמת אין סיבה להתאבל, שהרי המת ממשיך להיות קיים, והאבילות היא מפני שכבודו של המת הוא להתאבל עליו. מסיבה זו ההלכה היא שאם אין מנחמים אין אבילות, וכאשר מת אדם שאין לו מתאבלים - שוכרים בני אדם, ובאים אחרים ומנחמים אותם. לעומת זאת, האבלות על החורבן צריכה להיות פנימית, אדם אינו יכול לקפוץ ישר ממרוצת החיים אל תשעה באב. הוא צריך להתרגל לכך, כדי שתהיה זו אבילות אמיתית, ולכן האבלות צריכה להיות בבחינת 'מוסיף והולך'.
מכאן נחזור לשאלה שפתחנו בה: מדוע אם חל תשעה באב בשבת, לא חלים דיני 'שבוע שחל בו'? מעתה ניתן לומר שבמקרה זה לא שייך 'שבוע שחל בו', כי השבת היא 'יום שמחתכם' 24 וממילא אין טעם להקדמת האבילות של 'שבוע שחל בו', היא לא תשפיע על האדם כי ממילא היא תופסק בשבת.
נסיים בסיפור על אחד מצדיקי ירושלים - חברו של הרב חרל"פ – ששאל אותו יהודי: כתוב בהלכה שבימי בין המצרים אדם יבכה כמו חצי שעה. והשואל לא הבין, כיצד שייך ציווי על בכי? ענה לו הצדיק – איני מבין אותך, הרי כשאדם מתבונן מה חסרנו ומה מצבינו כיום, איך אפשר לא לבכות? תוך כדי דיבור הוא התפרץ בבכי, כמעט עד התעלפות. אבלות דורשת התבוננות, כמו שלמדו הפוסקים מהפסוק "התבוננו וקרו למקוננות ותבאנה", כי כל החטא היה בפנימיות - והתיקון לכך הוא "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה".
^ 1 עיין שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקנ"א.
^ 2 למעשה, אלו הם שני החטאים של משה ואהרון שעליו נענשו לא להיכנס לארץ, וכבר כתב האברבנאל שלמרות שכתוב שחטאם היה הכאת הסלע - לא היתה זו אלא 'עלילה', כמו שאומר התנחומא לפרשת וישב, ועיקר החטא של אהרון היה חטא העגל כמפורש בפסוק "ובאהרון התאנף ה' מאוד להשמידו", ואצל משה החטא היה חטא המרגלים, כדברי הפסוק "גם בי התאנף ה' מאוד". בשיעור אחר הסברנו מדוע העונש על חטאים אלו יצא לפועל בחטא הכאת הסלע, ולא נאריך כאן
^ 3 יבמות ע"ב ע"א.
^ 4 במדבר יד, כ.
^ 5 כו ע"א.
^ 6 דברים א, לב.
^ 7 שמות ג, טו.
^ 8 כך ידוע בחכמת הקבלה, ואין כאן מקום להאריך.
^ 9 בפירושו על התורה לספר שמות כ, ח.
^ 10 ראה למשל ברכות יג ע"א.
^ 11 סוף מסכת מכות, בגמרא בדף כג ע"ב.
^ 12 פסחים נ ע"ב.
^ 13 קיח ע"א.
^ 14 במדבר כב, כו.
^ 15 במדבר כח, יט.
^ 16 סימן רל"א, א.
^ 17 בעניין חיצוניות ופנימיות נוסיף: מובא בשער הגלגולים שר' חיים ויטאל שאל את האר"י, כיצד יתכן שדוקא הדור האחרון, שהוא שפל ונבזה, יהיה זכאי לגאולה, בעוד שדורות ראשונים לא זכו? ענה לו האר"י, ככל שמבחינה חיצונית הדור נראה שפל ונבזה, כך הוא מעולה יותר בפנימיותו. בדור הקודם לא היה כל כך נסיונות. גם ר' צדוק כותב שהדורות מתמעטים בחיצוניות, ומתעלים בפנימיות.
^ 18 סוף מאמר ראשון.
^ 19 ויקרא י, א.
^ 20 דברים א, כז.
^ 21 עיין שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקס.
^ 22 כה ע"א.
^ 23 ב"תורת האדם".
^ 24 ספרי במדבר י, י פסקה ע"ז.
^ 2 למעשה, אלו הם שני החטאים של משה ואהרון שעליו נענשו לא להיכנס לארץ, וכבר כתב האברבנאל שלמרות שכתוב שחטאם היה הכאת הסלע - לא היתה זו אלא 'עלילה', כמו שאומר התנחומא לפרשת וישב, ועיקר החטא של אהרון היה חטא העגל כמפורש בפסוק "ובאהרון התאנף ה' מאוד להשמידו", ואצל משה החטא היה חטא המרגלים, כדברי הפסוק "גם בי התאנף ה' מאוד". בשיעור אחר הסברנו מדוע העונש על חטאים אלו יצא לפועל בחטא הכאת הסלע, ולא נאריך כאן
^ 3 יבמות ע"ב ע"א.
^ 4 במדבר יד, כ.
^ 5 כו ע"א.
^ 6 דברים א, לב.
^ 7 שמות ג, טו.
^ 8 כך ידוע בחכמת הקבלה, ואין כאן מקום להאריך.
^ 9 בפירושו על התורה לספר שמות כ, ח.
^ 10 ראה למשל ברכות יג ע"א.
^ 11 סוף מסכת מכות, בגמרא בדף כג ע"ב.
^ 12 פסחים נ ע"ב.
^ 13 קיח ע"א.
^ 14 במדבר כב, כו.
^ 15 במדבר כח, יט.
^ 16 סימן רל"א, א.
^ 17 בעניין חיצוניות ופנימיות נוסיף: מובא בשער הגלגולים שר' חיים ויטאל שאל את האר"י, כיצד יתכן שדוקא הדור האחרון, שהוא שפל ונבזה, יהיה זכאי לגאולה, בעוד שדורות ראשונים לא זכו? ענה לו האר"י, ככל שמבחינה חיצונית הדור נראה שפל ונבזה, כך הוא מעולה יותר בפנימיותו. בדור הקודם לא היה כל כך נסיונות. גם ר' צדוק כותב שהדורות מתמעטים בחיצוניות, ומתעלים בפנימיות.
^ 18 סוף מאמר ראשון.
^ 19 ויקרא י, א.
^ 20 דברים א, כז.
^ 21 עיין שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקס.
^ 22 כה ע"א.
^ 23 ב"תורת האדם".
^ 24 ספרי במדבר י, י פסקה ע"ז.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
