ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
הגמרא אומרת (מגילה ל"א ע"ב) שבשבת הסמוכה לסוף השנה קוראים בדרך כלל בפרשת כי תבא, והטעם הוא משום שמוזכרים בה צ"ח קללות, ובכך אומרים "תכלה שנה וקללותיה". ומדברים אלו אנו למדים, שבפרשת נצבים וילך כבר נכנסנו לסמיכות של השנה החדשה וכמו שכותב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג ה"ב) "עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין וכו' אתם נצבים קודם ראש השנה", ולפי זה כבר יכולים לברך ולומר תחל שנה וברכותיה.
" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם"
מהמילה "אתם" אנו למדים שביום הדין אנו עומדים בעצמנו לפני הקב"ה, ללא שום עורכי דין.
הרה"ג חכם סלמאן חוגי עבודי זצ"ל שימש כדיין בבי"ד הגדול בירושלים, וכשהתמניתי להחליף את מקומו, שאלתי אותו אודות אנשי ירושלים, כי התרגלתי להכיר בטיב האנשים בדרום הארץ, וידעתי להכיר אם העומד לפני הוא מאילת או מירוחם או מבאר שבע וכדומה. ואמר לי חכם סלמאן זצ"ל שאנשי ירושלים קשים בדינים שלהם, ואם בעלי הדין הם ראשי ישיבות או ראשי מוסדות וכדומה הם קשים כפליים - ואמר לי שהוא מטפל בתיק קשה במיוחד שאחד מהצדדים הוא איש נכבד בירושלים. וכשאני התחלתי לדון, התיק הראשון היה אותו תיק קשה שעליו דבר חכם סלמאן זצ"ל. והנה הגיעו בעלי הדין, התובע היה אדם פשוט שבא לדבר בכוחות עצמו, ומצד שני באו שני עורכי דין המייצגים את הנתבע. אמרתי להם שיתנו לי שהות לעיין מעט בתיק, ואני רואה שהתובע היה אומר קדיש על תורמים של מוסד חשוב שכבר נפטרו, והיה מקבל על כך משכורת. וטענתו היתה שבהסכם עמם התחייבו לשלם כו"כ ל"י לחודש, וכשהתחלף המטבע לשקלים וערך הל"י ירד לגמרי, לא היו מוכנים לשלם לו כפי הערך הקודם בשקלים, ואף לא להוסיף לו בגלל תוספת היוקר בשוק וכדומה. אמרתי לעורכי הדין שאני רוצה לפגוש את הנתבע בעצמו כדי לשאול אותו מספר שאלות, אך הם ענו לי שקשה עליו הדבר, כי הוא אדם נכבד ועסוק מאד. ואף על פי כן קבעתי לו לבוא לדיון בשעה מוקדמת, ונתתי הוראה להכניסו בדיון המאוחר. ביום המיועד הגיע הנתבע והמתין זמן רב, וכל חצי שעה הוא שלח את עורכי דינו להודיע לי שזמנו יקר מאוד וכי אינו יכול להמתין עוד, אבל הוא נאלץ להמתין עד שהגיע תורו להכנס. כשהוא נכנס שאלתי אותו מדוע אתה נוהג בקמצנות עם אותו אדם, ואחרי דין ודברים התברר לי שאשתו של אומר הקדיש פגעה קשות באשתו של אותו מנהל המוסדות כשאמרה לה ש"במקרה" הוא נהיה ראש המוסדות, וכי בעלה "במקרה" אומר קדיש, ובאמת בעלה כישרוני יותר והיה מן הראוי להפוך את התפקידים, ומאז החליט להתנכל לו. הוריתי לאותו אדם לבקש מאשתו שתלך ותעשה כבוד גדול לאשתו של ראש המוסדות וכך הכל יסתדר, וכן היה.
וזהו שכתוב בפרשה "אתם נצבים", אמנם המצוות והמעשים טובים הם הפרקליטים של האדם, אבל אין זה דומה לנוכחותו של האדם בעצמו. וצריך לדעת שהקב"ה יכול לדון את כל העולם בסקירה אחת ואין אנו יכולים לשער את אותו הזמן שהוא קצר יותר משניה אחת וכדומה, אבל הקב"ה רוצה שנעבור לפניו אחד אחד כבני מרון. ועלינו להכין את עצמנו היטב ליום הדין לדעת מה לטעון וכיצד לדבר, ועל כן צריך להתחזק ולהרבות בלימוד תורה ובעשיית מצוות ומעשים טובים, ואלו ההכנות שיעזרו לאדם לזכות בדין ולהכתב ולהחתם לשנה טובה ומבורכת.
"מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"
הפשט הוא כולם, כמו "מדן ועד באר שבע" וכמו "המולך מהודו ועד כוש". והרי הודו וכוש היו סמוכות זו לזו? אלא שאם תעשה סיבוב מהודו ועד כוש מצד ימין או שמאל, אתה מקיף את כל העולם. ויש מבארים, "מחוטב עציך" - הוא רמז ליום ראש השנה שבו חטב אברהם אבינו עצים לעקדת יצחק. "עד שואב ממיך" – רמז לשאיבת מים לניסוך המים שהיתה במקדש ביום הושענא רבא. ובא ללמדנו שההתייצבות לא נגמרת בראש השנה וביום הכיפורים אלא צריכה להעלות את האדם הלאה עוד ועוד גם בסוכות והלאה.
חובת החינוך לדורות הבאים
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (כט, יג – יד) משה רבנו אומר לבני ישראל שאינו מפנה את התוכחה אליהם ישירות שכן הם עמדו לפני הר סיני וזכותם גדולה, אבל עליהם לדאוג להמשך חינוך הילדים והדורות שלא עמדו לפני הר סיני, ולמסור להם את הדברים שהם קיבלו ומה שהם ראו, כך שיתחנכו כאילו שגם הם עמדו לפני הר סיני. והחינוך האמיתי מתחיל באדם עצמו ובדוגמא האישית שהוא משרה על סביבתו. ואם למשל אבא מוכיח את בנו שלא ידבר בשעת קריאת התורה, אך הוא בעצמו אינו מקפיד בזה, הרי שלתוכחתו אין משמעות בעיני בנו. על כן צריך האדם להראות דוגמא אישית ואחרי כן יוכיח את האחרים, בבחינת "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א).
למה זוכים כששבים בתשובה?
התורה כותבת בפרשתנו: "כי קרוב אליך הדבר מאֹד בפיך ובלבבך לעשֹׂתוֹ". על זה ממש אנו מתוודים בווידוי הגדול, שלא עשינו על-פי כתוב זה, אלא עשינו ההיפך – "דיברנו אחד בפה ואחד בלב". בעת הווידוי, אומרים חז"ל, כשאומר המתוודה: "חטאתי, עוויתי, פשעתי" – צריך שהווידוי יהיה "בפיך ובלבבך", ולא "אחד בפה ואחד בלב". כלומר, שהאדם צריך להתכוון באמת למה שמוציא בפיו, וישים לבו למה שאומר. ובפרט אם אומר את הווידוי הגדול, שאז משובח ביותר שישים לב לכל עניין ועניין המפורט בו.
ומוסיפה התורה (שם) בדרך התשובה: "ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונִדחת והשתחוית לאלֹהים אחרים וַעבדתָם. הִגדתי לכם היום כי אבֹד תֹּאבדון לא תאריכֻן ימים על האדמה אשר אתה עֹבר את הירדן לבֹא שמה לרִשתה. העידֹתִי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוֶת נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תִּחיה אתה וְזרעֶךָ. לאהבה את ה' אלֹקיך לשמֹע בקֹלוֹ וּלדֹבקה בו כי הוא חייך ואֹרך ימיך לשבת על האדמה אשר נִשבע ה' לַאבֹתיך לאברהם ליצחק וּליעקב לתת להם".
הרי שהבטחת התורה על בעלות עם ישראל בארץ-ישראל, ארץ החיים (עיין רש"י על תהלים קטז ט), תלויה ללא עוררין בקיום המצוות ובחזרה בתשובה גמורה לאבינו שבשמים. ורש"י בפרשתנו אף אומר על כך, שמה שנאמר "ובחרת בחיים", ה' בעצם אומר לנו: "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים!", כמו אדם שאומר לחברו: "בחר לך חלק יפה בנחלתי", ויתרה מזאת הוא אף לוקח את חברו זה לאותה נחלה ומעמידו על אותו חלק יפה אליו התכוון ואומר לו: "את זה בְּרור לך!". ואומר רש"י, כי על זה נאמר בתהלים: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי" (טז ה). אומר דוד המלך לקב"ה, אתה הנחת את ידי על גורל הטוב כדי לומר לי – את זה קח לך.
כלומר, הקב"ה נותן מתנה נפלאה, היא ארץ-ישראל, לעם ישראל, היא ארץ החיים. הוא מנחה אותם לבחור בה, וכיצד עליהם לנהוג כדי לזכות בה. ואם ירצו בה, כבר הקב"ה מטה את ידו לתת אותה להם.
ערב ראש השנה - מתוך הספר הלכות חגים
הכנות - א. ערב ראש השנה הוא היום האחרון בשנה, והזדמנות אחרונה לעשות תשובה לפני יום הדין. זהו יום של חשבון נפש על השנה שחלפה, ויום של הכנות לשנה החדשה. דיני יום זה שונים מכל ימי חודש אלול, ורבים נוהגים לצום בו וללכת להתפלל על קברי צדיקים אולי ירחם ה' בזכותם.
ב. בערב ראש השנה יעסוק בתורה ובמצוות ובתשובה, ויקדים לבקש מחילה מחביריו על מה שעבר ופגע בהם, ולא ימתין עד ערב יוהכ"פ.
ג. מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה לכבוד יום־טוב. וטוב שיקצוץ האדם את ציפורניו ביום זה בהקפדה יתירה על כל יום שלא יהיו עודפות על הבשר. ויזהר להסתפר ולהתגלח קודם חצות היום. \שו"ע תקפא סע' ד, בא"ח ניצבים ג\.
ד. כל השנה כולה ובפרט בערב ראש השנה כשאדם מסתפר יכווין להעביר כוחות הדינים ולקיים מצוות הפאות. ויש אומרים שיכווין שלא להקיף פאות הראש ושלא להשחית פאות הזקן ומצוות "ביומו תתן שכרו" ומצוות "לא תלין פעולת שכיר איתך". מי שמתגלח בביתו יכווין רק לקיים המצווה שלא להשחית פאת הראש והזקן. \בא"ח שם\.
ה. לובשים בגדי שבת בראש השנה, להראות שאנו בטוחים בחסד ה' יתברך שמו שיוציא לאור משפטנו. ויש משתדלים ללבוש בגדי לבן. אך לא בגדי משי ורקמה. \כה"ח תקפא ס"ק עט. מ"ב שם ס"ק כה\.
ו. שליח הציבור שיתפלל בימים נוראים וכן התוקע צריכין לפרוש שלשה ימים לפני ראש השנה מכל דבר המביא לידי טומאה, וילמדו כפי יכולתם פירושי התפילות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם. וטוב שיעשה כן כל אדם לפני ימים נוראים אלו.
תפילה - ז. אף על פי שבדרך כלל אין אומרים וידוי במנחה לפני יום שאין אומרים בו וידוי. א הזכיר הרב ז"ל שאנו מבקשים שלוש פעמים ביום את החזרת בית הדין הגדול בירושלים בברכת "השיבה שופטינו" שבתפילת שמונה-עשרה.
הרב היה אומר: "ידוע שיש בדקדוק שווא נח ויש שווא נע, וצריך להיזהר ולדייק בהם בשעה שהוא מתפלל. כשאומר 'השיבה שופטינוּ' בשווא נח זו טעות, אלא צריכים לומר 'שופטינו' בשווא נע [כאילו יש תחת האות פ' ניקוד של צירי], והכוונה בזה היא שמבקשים מהקב"ה שישיב את שלטון ומשפט התורה על כנו, דהיינו שימנה שופטים ודיינים שישפטו אותנו, ולא ישפוט אותנו בעצמו, כי מי יכול לעמוד מול משפט שעושה בורא עולם בעצמו?".נו אומרים וידוי בתפילת מנחה של יום שלפני ערב ראש השנה, כיוון שאומרים גם סליחות בלילה שאחר כך. ואם חל ראש השנה ביום שני, אומרים "צדקתך" בשבת שלפני כן. \בא"ח ניצבים ב\.
ח. בלילה של ערב ראש השנה אומרים "תיקון רחל", ואומרים וידוי בסליחות, ואם עלה השחר יש שלא אומרים נפילת אפיים, ואם אומרים סליחות אחרי הנץ החמה - לא אומרים וידוי. \בא"ח ניצבים ב\.
ט. מי שאמר סליחות במשך רוב חודש אלול אמר לפני עלות השחר, ובערב ראש השנה התעכב עד אחרי עלות השחר, יאמר נפילת אפים בסליחות אף על פי שכבר עלה השחר. \עיין מג"א תקפ"א ס"ק י"ג\.
י. אין תוקעים בתפילה ובסליחות בערב ראש השנה לא בלילה ולא ביום, לא בציבור ולא ביחיד, כדי להבדיל בין תקיעות חודש אלול שהן תקיעות של רשות לבין התקיעות של ראש השנה שהן חיוב מהתורה. \רמ"א תקפ"א סע' ג. בא"ח שם\.
יא. אם יש "תוקע" שרוצה להתאמן לקראת ראש השנה - יתקע בחדר סגור, שלא ישמע קולו בחוץ. \בא"ח שם כה"ח ס"ק עב ומשנ"ב ס"ק
יב. בשחרית ערב ראש השנה אין אומרים וידוי, ולא תחנון ונפילת אפיים. ואין אומרים "למנצח ", ולא "תפילה לדוד". ואין אומרים צידוק הדין.
יג. בערב ראש השנה נוהגים לעשות "התרת נדרים" אחרי הסליחות לפני התפילה, שכל מי שאינו מקיים את נדריו הוא בנידוי, וכל מי שהוא בנידוי אין תפילתו מקובלת עד ארבעים יום. \עיין כה"ח תקפא ס"ק יב, יט\. ועיין בתחילת הלכות חודש אלול דיני התרת נדרים בארוכה.
יד. יזהר מאד במנחה, שהיא התפילה האחרונה של השנה ומי שמתענה כל היום יאמר "עננו", אך אין אומרים "עננו" בחזרה. \עיין בא"ח
תענית - טו. יש נוהגים להתענות בערב ראש השנה. \עיין שו"ע שם סע' ב\, ומי שקיבל עליו תענית במנחה שקודם לכן, יתענה עד ליל החג, ויאמר "עננו" במנחה בתפילת הלחש של ערב חג. ויש מתענים רק עד אחר תפילת מנחה, שאז טועמין איזה דבר כדי שלא ליכנס ליום־טוב כשהוא בתענית, ומי שנוהג כך לא יאמר "עננו" בתפילה. ומי שחושש שהתענית תזיק לו או שיהיה חלש בערב ראש השנה - לא יתענה.
טז. הרוצה לצום בערב ראש השנה ואינו ישן בלילה - יכול לאכול עד עמוד השחר. אם ישן וקם לפני עלות השחר - לא יאכל דבר אפילו לפני הסליחות, אמנם נהגו לשתות קפה או כל משקה אחר לפני עלות השחר. \כה"ח תקפא ס"ק סט, ע. בא"ח
יז. אם אחד המתענים צריך להשתתף בסעודת מצווה, יכול לאכול באותו יום ולהתענות ביום אחר במקומו. וכן אם יודע אחד המתענים שתהיה לו סעודת מצווה - יתענה מקודם יום אחד תמורתו. וצריך אדם לקבל תענית זו בתפילת מנחה שקודם התענית.
יח. גם אם יש עשרה שמתענים עד הלילה, לא יאמר שליח הציבור "עננו" בחזרת הש"ץ ולא יוציאו ספר תורה לקרוא פרשת "ויחל". \כה"ח
יט. מי שהיה רגיל להתענות כל שנה, ושנה אחת אינו יכול להתענות, יעשה התרת נדרים על מנהג זה. \עיין שו"ע יו"ד סימן ריד סע' א ופ"ת
טבילה - כ. טובלים בערב ראש השנה במקוה, כי הטהרה מועילה לשמיעת תפילתו של אדם. ויטבול אף על פי שלא ראה קרי מפני שטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש. \רמ"א סע' ד. כה"ח תקפ"א אות פ"ב\.
כא. טובלים חמש טבילות בערב ראש השנה; אחת, יכוין בשביל הטהרה. שנייה, לתיקון הכעס. שלישית, למתק הדין והגבורה בחסדים. רביעית, להעביר מעליו את לבושי החול, ויכווין גם כן "תכלה שנה וקללותיה". חמישית לקבל קדושת ראש השנה ויכווין גם כן "תחל שנה וברכותיה". ומי שאינו זוכר את כוונות הטבילה בפרטות, יטבול חמש פעמים ויכוין בטבילתו על פי מה שכתוב במחזורים ובספר זה. \בא"ח
כב. מי שהוא זקן וחולה ואינו יכול לטבול במקוה עיין לעיל הלכות שבועות מה יעשה.
תפילה על קברי צדיקים
כג. יש נוהגין לילך בערב ראש השנה להשתטח על קברי הצדיקים. \רמ"א תקפא ס
ע יד\, ונותנים שם צדקה לעניים, ומרבים בתחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. ועוד כי מקום קבורת הצדיקים, הוא מקום קדוש וטהור והתפילה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש. ויבקש האדם שיעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים. אבל לא יתפלל אל המתים עצמם שלא יהיה ח"ו בכלל "ודורש אל המתים". \בא"ח ניצבים ב. כה"ח תקפא ס"ק צה משנ"ב
כד. אין לילך על קבר אחד שתי פעמים ביום אחד. אמנם אם חשב כך בלבבו בפעם הראשונה - מותר. \כה"ח שם ס"ק צו משנ"ב ס"ק כז\.
כה. מותר לקרוא תהלים ליד קברי צדיקים אך אסור להתפלל שם תפילת חיוב משום "לועג לרש". כמו כן אין להכנס לבית הקברות עם ציציות מגולות. \שם סע' טז וסימן שסז סע' ג ד\.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
