ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת האנציקלופדיה התלמודית
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שולמית בת צביה
רש"י: דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.
הגיעו אורחים בזמן שיש ללכת לבית הכנסת – מה לעשות?
מדוע לא מקפידים בקיום מצצות לוית האורח בימינו?
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)
רבנים שונים
71 - סעודת ברית מילה
72 - הכנסת אורחים
73 - הפרשה באנציקלופדיה התלמודית-ברכת ארוסין
טען עוד
גודל המצוה:גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (שבת קכז א; רמב"ם אבל פ"ד ה"ב). והניח אברהם אבינו את הקב"ה והלך לקבל האורחים (רש"י שבת שם). הכנסת אורחים היא אחד הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (שבת שם).
לדעת רבי יוחנן, גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אומר: יותר מהשכמת בית המדרש (שבת קכז א). ולמד מזה החפץ חיים בספר אהבת חסד (ח"ג פ"א), שאם השכים אדם ללכת לבית המדרש ונזדמנו לו אורחים - ידחה הליכתו לביהמ"ד מפני מצות הכנסת אורחים. ודוקא אם אין בביתו מי שיקבלם כהוגן; שאם לא כן הרי זו מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, שאין תלמוד תורה נדחה מפניה. אבל העיון יעקב (בעין יעקב שבת שם) כתב שלדברי הכל מצות תלמוד תורה גדולה מהכנסת אורחים, שהרי שנינו (פאה פ"א מ"א) תלמוד תורה כנגד כולם; והשכמת בית המדרש האמורה כאן לא התכוונו בה לעצם הלימוד אלא להבדל שבין לימוד ביחיד ללימוד באסיפת חכמים בבית המדרש. ורבי יעקב עמדין (בהגה' הריעב"ץ שם) פירש שהשכמת בית המדרש היינו איסוף התלמידים לבוא לביהמ"ד.
לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה מזו (מאירי שבת שם) והמשובח שבצדקה הוא הכנסת אורחים, ושכרה גדולה עד מאד (מנורת המאור לר"י אלנקוה ח"א עמ' 39). ואמרו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו (מנחות צז א), והיינו בהכנסת אורחים (פי' רבנו גרשום מאור הגולה שם).
ההארחה:אפילו אם יש לו אלף עבדים, יטרח הוא בעצמו בהכנסת אורחים ויעמוד עליהם. ומי לנו גדול מאברהם, ששימש למלאכים, אף על פי שהיו לו כמה עבדים ושפחות, ואף על פי שנראו לו כערביים (עי' קדושין לב ב). ובכל מה שעשה בעצמו שילם הקב"ה לישראל במדבר בכבודו ובעצמו – שנתן להם מן, ושלו וכו' (עי' בבא מציעא פו ב).
כתב החפץ חיים (אהבת חסד שם פ"ב) שמאברהם אבינו, שהתורה האריכה לספר פרטי הכנסת אורחים שנהג, יש לנו ללמוד כיצד להתנהג במצוה זו - יש לתור אחריהם, ולרוץ לקבלם, כמו שנאמר: וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (בראשית יח ב); ולהשתדל לספק להם כל צרכיהם עד כדי נתינת מים לרחיצתם מאבק הדרך, כמו שנאמר: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם (שם ד); ולהזמינם לנוח מטורח הדרך במקום נוח להם, כמו שנאמר: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (שם); ויעשה עצמו כאילו אינו טורח הרבה בשבילם, ויאמר מעט ויעשה הרבה, כמו שנאמר: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (שם ה), ולבסוף נתן בן בקר רך וטוב; ויחנך את בני ביתו בקיום מצוה זו כמו שנאמר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה (שם ו), ונאמר: וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר (שם ז), כדי לחנכו במצות (רש"י שם).
הלויה:כתב הרמב"ם (אבל פי"ד ה"ב) גדולה מצות ליווי האורחים יותר מהכנסתם. והביא המגדל עוז (שם בשם מדרש פ' וירא ואינו במדרשות שלפנינו) שבהכנסת אורחים הוצרך אברהם לומר: אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, ואילו בלויה כתוב: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם, וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם וגו' (בראשית יח טז-יז), וחיכתה לו השכינה עד בואו. וכל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים (סוטה מו ב; רמב"ם שם), שאלמלא ליוו אנשי יריחו את אלישע, לא גירה דובים בתינוקות (סוטה שם).
כמה שיעור לויה שאדם חייב בה? הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר (שבעים אמה), חבר לחבר - עד תחום שבת (אלפיים אמה), תלמיד לרבו שאינו מובהק - עד פרסה, ולרבו מובהק - עד שלש פרסאות (סוטה שם; רמב"ם שם ה"ג; סמ"ג הל' אבל וסמ"ק סי' מו). והארחות חיים (ח"ב סי' מז) והדעת זקנים מבעלי התוס' (סוף פרשת שופטים) הביאו סמך לשיעור מיל (שהוא תחום שבת) בלויה מהכתוב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהילים צא יא), כי ראשי תיבות מ לאכיו י צוה ל ך הם מיל, ואז יהא נשמר בכל דרכיו.
בטור ובשולחן ערוך לא הובאו דיני לויה כלל. והדרכי משה כתב (סוף חושן משפט) בשם ילקוט מהרר"ש, שבימינו אין נוהגים ללוות תלמיד לרב עד פרסה, מפני שבזמן הזה מוחלים על כבודם; אבל יש ללכת עמו או עם חברו עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות. והעיון יעקב (סוטה שם) כתב שכיון שעיקר מטרת הלויה היא להראות את הדרך ילך בה - כדי שלא יטעה בדרך, וינצל מחיות ולסטים (אהבת חסד ח"ג פ"ב) - לכן עכשיו שכל הדרכים מיושבות ומציינים בהן כיוון הדרך, די בלויה בעיר ארבע אמות. והבאר שבע (שם) כתב להיפך, שמפני שבזמן הזה הדרכים בחזקת סכנה יותר מבזמן התלמוד, ואין אדם חייב להסתכן בשביל לויה, שהרי אמרו חכמים חייך קודמים, לכן השמיטו הטור ושאר מחברים דינים אלה. ומכל מקום העלה החפץ חיים (באהבת חסד שם) שאין בכל זה אלא כדי ללמד זכות על העולם שאינם נזהרים ללוות עד פרסה, או עד כדי תחום שבת; אבל חלילה לפטור עצמו ממצות לויה לגמרי, כי משמע בגמרא שהוא דבר סגולי למתלווה שלא יארע לו אסון בדרך (ועי' זוהר וירא קד ב ונתיבות עולם למהר"ל מפראג נתיב גמילות חסדים פ"ה מזה) וגם על ידי הלויה נגמרת המצוה בשלמות, כי "ויטע אשל " שנאמר על אברהם הוא רשאי תיבות: א כילה, ש תיה, ל ויה (עי' מדרש תהילים פל"ז ופסיקתא זוטרתא בראשית כא לג ורש"י כתובות ח ב וסוטה י א, ובאהבת חסד הביא שי"א: אכילה, שתיה, לינה) ובפרט אם הלויה היא לתועלת להורות הדרך.
בספר עמק ברכה (ירושלים תש"ח) כתב ששמע מפי החזוא"ש, שחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי; אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד, כל אחד נעשה לויה לחברו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
