ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר יהושע
- שיעורים בספר יהושע
שילוח מרגלים ליריחו
"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם".
החבאת המרגלים והמרדף אחריהם
"וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם".
בקשת רחב להצלת משפחתה
"וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת".
התחייבות המרגלים להצלתה
"וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם".
סימן תקות חוט השני
"וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן".
שוב המרגלים וסיפורם
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".
מפגש חוזר עם ה'מרגלים'
יהושע שולח מרגלים לרגל את יריחו. הניסיון שלנו עם מרגלים הוא ניסיון רע מאוד. זה עתה סיימו בני ישראל לרצות את עונשם על עוון המרגלים לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. המפגש החוזר עם 'מרגלים' מעורר אותנו לשאול ולברר, מה ראה יהושע לשוב ולשלוח מרגלים בזמן שזיכרון עוון המרגלים עוד חי בקרבנו והפצע המדמם טרם הגליד. וכי לא חשש יהושע שמא ישובו המרגלים ויוציאו דיבת הארץ רעה וימסמסו את כל התקווה והשאיפה שלנו להיכנס סוף סוף לארץ ישראל?
יתרה מזאת, יהושע קיבל הבטחה אלקית ברורה, "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" 1 , אם כן מדוע הוצרך למרגלים?
על כורחנו קיים הבדל מהותי בין המרגלים של דור המדבר למרגלים של דור באי הארץ. מהו ההבדל?
שלוש אגרות שלח יהושע
בתקופת המדבר פגשנו עמים שונים והכרענו אותם, עמלק ניסה 'לצנן את האמבטיה הרותחת' ולהכריע את ישראל ונוצח במלחמה, מואב ומדין ניסו להביא קללה על ישראל וקללתם הפכה לברכה, ובשנת הארבעים כאשר ביקשו בני ישראל ב"דברי שלום" לעבור דרך ממלכת סיחון , נענו בשלילה ואף יצאו בני סיחון לקראתם למלחמה, ובני ישראל החזירו מלחמה שערה והביסו אותם, ולאחר מכן הכריעו גם את עוג מלך הבשן ובני עמו.
סביר להניח שיושבי הארץ, בני שבעת העממים, כשראו את בני ישראל חונים לצידם בדרכם לארץ ישראל, לאחר ששמעו על הניסים והנפלאות שהיו נחלתם במדבר ועל ניצחונותיהם מול העמים השונים, התמלאו בחרדה ונערכו לקראת הבאות.
בירושלמי 2 מובא:
"אמר רבי שמואל: שלוש פרסטיניות [אגרות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות - יפנה, להשלים - ישלים, לעשות מלחמה - יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי... גבעונים השלימו [ככתוב:] 'וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל'; שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו".
שלושים ואחד מלכים נשארו על אף שראו את בני ישראל חונים על שפת הירדן וידעו שבכוונתם להיכנס לארץ ישראל. הם קיבלו אגרות מפורשות על כך מיהושע, ואף על פי כן החליטו שפניהם למלחמה ולא לשלום. אנו נתונים כעת בעיצומה של חזית, מאבק מלחמתי שהולך להתממש, ולכן ביריחו מכריזים על מצב חירום, "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" 3 .
ה"עלי תמר" על הירושלמי מבאר:
"שלוש פריסטיגיות שלח יהושע לארץ ישראל. פירוש, שלוש אגרות... והנה צריך ביאור למה לא כתב ג' הצעות אלו באגרת אחת; ויש לומר, שכך הוא דרך המלכות, לפרסם כל פקודה ופקודה באגרת מיוחדת.
אכן מדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ה) נראה שהוקשה לו זה, ומשום הכי כתב שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא יכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. עכ"ל. נראה מדבריו, שמשום כן לא כתב ג' הצעות באגרת אחת, כדי לא להזכיר להם תיכף עשיית מלחמה, אלא שלח ג' כתבים בהדרגה זה אחר זה, בכתב הראשון הציע להם מי שרוצה להפנות יפנה, ולאחר שראה שרק הגרגשי הסכים להצעה זו שלח כתב שני בהצעה שמי שרוצה להשלים בשעבוד ומס ישלים, ואחר שראה שהתייחסו בשלילה, שלח כתב שלישי מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה".
בני ישראל נמצאים ערב מלחמה, הם מתווים אסטרטגיות לחימה כאשר טובי המוחות יושבים בח"מלים (חדרי מלחמה) ומכינים את המערכה.
בראש ובראשונה הם מסרטטים את דרכי הכיבוש, ולשם כך הם שולחים מרגלים שיאספו מידע על דרכי הגישה והטופוגרפיה של שטחי הלחימה.
מלבד זאת, הם בודקים מה מצב הרוח הלאומי בצדו של האויב, האם בקרב האויב ישנן רוח נכאים וחולשה, או לחילופין מורל גבוה וחוסן פנימי.
מה גרם ליהושע לשלוח מרגלים?
אמנם יהושע קיבל כבר הבטחה אלקית שיהיה שמור ולא יתייצב איש לפניו, אך בכל זאת החליט לשלוח מרגלים. הרלב"ג 4 מבאר מה גרם ליהושע לנהוג כך, וזו לשונו:
"ואנחנו אומרים בהיתר זה הספק, ששילוח המרגלים הוא על היתר שני דרכים: הדרך הא' - לחקור אם יתכן שישתדל להילחם בעם אשר הם שלוחים לרגל ארצם, אם לא יתכן זה, כאילו תאמר שיחקרו מהעם היושב בה 'המעט הוא אם רב' 'החזק הוא הרפה', ומה הערים 'הבמחנים אם במבצרים'...
ואולם מדרך הב' הוא, לחזק לב העם הנלחמים לבד... רוצה לומר, שלא היה שילוחם רק לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם [על אויביהם], וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם".
נמצא אם כן, ששליחת המרגלים על ידי יהושע, אין תפקידה לבחון האם לכבוש את הארץ כלל ועיקר, אלא לבחון מהי הדרך הטובה ביותר למימוש הבטחת הארץ, להפיח רוח ולייצר חזון, להקנות אמונה ולהעניק כוח.
למעשה, במלחמת יריחו לא נדרש כמעט להפעיל כוח. ה' ציוה על יהושע להקיף את חומות יריחו במשך ששה ימים, בכל יום פעם אחת, ושבע פעמים ביום השביעי כאשר שבעה כהנים תוקעים בשופרות, ולאחר שנשמע קול השופר תוקע תקיעה גדולה עם ישראל הריע וחומות העיר נפלו תחתיהן. אך גם כדי לזכות בנס צריך רוח של אמונה גדולה.
דחיית דברי הרלב"ג
האברבנאל 5 מזכיר את דבריו של הרלב"ג ודוחה אותם בתוקף, וזו לשונו:
"ואלה דברי רוח הם, כי הנה משה גם כן לא שלחם לחקור אם ילך להילחם אם לאו, ואין ספק כי לחזק לבב העם שלחם ושאל מהם מה ששאל, ועם כל זה הנה נמשך ממנו מה שנמשך, ומי המונע שכן יהיה בכאן, ועם היות כוונת יהושע בשליחות זה מכוונת לשם שמים, אולי ימשך ממנה מרה באחרונה, ומה שראינו שנמשך ממנו טוב בפועל לא ימנע היות השליחות רע ושלא כראוי, ועל כיוצא בזה אמר החכם וראוי שלא יטעך הרושם אשר במקרה".
גם המרגלים של תקופת המדבר נשלחו כדי להפיח רוח בקרב העם, אך הם נכשלו בשליחותם וקלקלו כאשר הוציאו דיבת הארץ רעה, ומי ערב ליהושע שלא יבואו גם מרגליו לידי טעות וקלקול?
יהושע הפיק לקחים ושלח מרגלים על פי רצון ה'
לאור זאת מבאר האברבנאל באופן אחר, וכה דבריו:
"הנה יהושע, לפי שהיה בכלל האנשים אשר עלו לתור את הארץ בימי משה, וידע באמת הסיבות שנמשכו מהם הרעות, אם במרגלים במה שהוציאו דיבת הארץ, ואם בעם במה שהאמינו לדבריהם ונמשכו אחריהם, עתה בשליחות הזה נשמר מכולם ולא נכשל בהם בכאן.
וזה כי בימי משה נמצאו ארבעה סבות למה שמשך מהם רעת המרגלים:
האחת - שהם במצוות השם הלכו שנים עשר אנשים, וזה סיבב שהעם יאמינו יותר בלשונם הרע ונמשך ממנו מה שנמשך.
והשנית - ששלחם 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה', ולמעלתם היתה בהם האמנה יותר.
והיה בהם גם כן סיבה שלישית, והיא, שמשה שלחם לדברים אינם מטבע הריגול... כאילו היו בוחרים עתה אם ילכו לכבשה או אם ימנעוהו מזה.
והיה גם כן שמה סיבה רביעית, והיא, ששלחם משה בעצת כל ישראל ובדעתם... והיתה תשובתם אליו ולכל העם... וממנו נמשך שנמס לבב העם.
ולכן, לפי שראה יהושע שמשה רבו גם אחרי ענין המרגלים לא נמנע מלשלוח מרגלים עוד, כמו שאמר 'וישלח משם לרגל את יעזר' וגו' (במדבר כא, לב), לקח בזה מנהגו ושלח שנים אנשים, ולא שנים עשר כמו שעשה משה, ולא ראשי בני ישראל כי אם אנשים מרגלים, רוצה לומר שהיה דרכם ואומנותם ללכת לרגל הערים, וגם לא שלחם בעצת ישראל ולא גילה להם מהם דבר, אבל היה ענין שליחותם חרש בסוד גדול ובשתיקה רבה, לא לבד שלא ירגישו בהם האויבים כדברי המפרשים, כי אם שלא ידעו ישראל מהם גם כן. וזכר עוד שלא ציום דבר אחר כי אם ענין הריגול, וזהו אמרו, 'לכו ראו את הארץ ואת יריחו', כלומר באיזה אופן ובאיזה מקום תיכבש ראשונה".
האברבנאל עומד על רשימת הטעויות שהביאו לכישלונם של המרגלים בדור המדבר ומראה כיצד מרגלי יהושע תיקנו אחת לאחת את כל הטעויות ומתוך כך מילאו את שליחותם בנאמנות על פי רצון ה', כדלהלן:
א. מרגלי משה היו שנים עשר במספר, דבר שגרם לעם להאמין יותר לדבריהם, לכן יהושע שלח שני מרגלים בלבד.
ב. מרגלי משה היו 'ראשי בני ישראל', ולגודל מעלתם האמין להם העם, לכן יהושע שלח 'אנשים מרגלים', שדרכם ואומנותם היתה לרגל את הערים.
ג. מרגלי משה נשלחו כדי לבדוק דברים שלפיהם יוחלט אם לכבוש את ארץ ישראל או לא, אבל מרגלי יהושע נשלחו לבדוק את דרכי הכיבוש, ולא לעסוק בשאלה האם לכבוש.
ד. מרגלי משה נשלחו על דעת כל ישראל ובשליחותם, ולכן יהושע שלח את מרגליו חרש חרש, בסוד גדול ובשתיקה רבה, שלא ירגישו בהם האויבים.
ולמעשה כבר משה רבנו עצמו שלח מרגלים נוספים לאחר כישלון המרגלים הראשונים, וכך נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ" 6 .
כאשר נוקטים בכל אמצעי הזהירות האמורים, מותר ונכון לשלוח מרגלים כדי להגיע מוכנים לקרב ולא לסמוך על הנס.
שני ניצוצות של קדושה – יתרו ורחב
בתקופת המדבר הצטרפו לעם ישראל אנשי ה'ערב רב' 7 שהסבו רעה רבה לעם ישראל. הם הצטרפו מתוך מגמות אינטרסנטיות, הם רצו לקבל "סל קליטה" ולא חפצו בגיור אמת, הם רצו להצטרף לעם החזק בלי שהיתה בהם נכונות לשינוי מגמתם הרוחנית מתוך רצון כן ואמיתי להכיר את המציאות האלקית, אדרבא הם הביאו עמהם את תרבות העמים. עליהם ועל שכמותם נאמר: "קשים גרים לישראל כספחת" 8 .
מנגד נצטרפו לעם ישראל שני ניצוצות של קדושה שהביאו ברכה לעם ישראל - יתרו ורחב.
יתרו עזב את כל העבודה זרה שהיה קשור אליה. חז"ל 9 אומרים שלא היה סוג של עבודה זרה שהוא לא עבד, כל כולו היה שקוע בשקר של עבודת אלילים, וכאשר שמע על נפלאות בני ישראל במדבר, אמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" 10 .
בדומה לזה, רחב בתחילת דרכה הגיעה לקלקול גדול וירדה לדיוטה התחתונה ביותר של טומאה ופריצות, אך בזמן שפגשה את האור הגדול שבקדושת ישראל, שבה מדרכה הרעה, התגיירה, עלתה במעלות הקדושה ונישאה ליהושע בן נון 11 . רחב היתה אשה גדולה בעלת נשמה גדולה, ומתוך כך הגיעה לבירור אמונתה וזכתה להתקדש בקדושת ישראל, ולהכריז בקול צלול וברור: "ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" 12 .
מרגלים מן ה'שיטים'
יהושע שולח שני מרגלים מן ה'שיטים', "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים" 13 . מקום מוצאם של המרגלים מוכר לנו מעברם של ישראל. בהיותם שם לא הרחק מהעם המואבי נכשלו כאשר החלו לזנות אל בנותיהם, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" 14 . היתה זאת עצת בלעם להחטיא את ישראל בעוון עריות החמור, ואכן כישלונם זה הביא לחרון אף ה' ולמותם של עשרים וארבעה אלף מישראל במגפה.
ה"אלשיך" הקדוש 15 מבאר, ששליחת המרגלים היתה מעין מבחן רוחני לאומה, לברר אם התנתקו ישראל מכישלונות המדבר, ולא בכדי נשלחו המרגלים דווקא מן ה'שיטים', וזו לשונו:
"אמנם הנה יהושע פחד ורגז מעוון פעור שעדיין לא הטהרו ממנו, כשליחות יהושע עצמו אל בני גד ובני ראובן באמור להם 'המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו' וכו' (יהושע כב, יז).
והנה העוון ההוא היה בשטים, מקום אשר שם יהושע, כי משם נסעו לכבוש את הארץ. ועל כן מדאגה מדבר, ולהסיר מורך מלב ראשי עם הארץ ולחזק את ליבם ממורא עוון השטים פן יהיה להם למוקש, על כן רצה לנסות את אשר ישים ה' בפי האויבים, כאשר עשה גדעון סימן מאשר יתן ה' בפי אויביו...
וזהו 'חרש לאמר', כלומר כי הם ילכו לא לתור, רק אין אומר ואין דברים, רק חרש ושתיקה... לשמוע את אשר ישים ה' בפיהם...
וכן היה, כי פתח אמרי יושבי הארץ אשר השמיעם ה', הלא היה מאמר רחב באמור להם 'ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ', וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם, ונשמע וימס לבבינו' כו' (יהושע ט, יא).
ובדבר הזה התאזרו כח המרגלים וכל ישראל השומעים את בשורתם... שכל כוונתם לא היתה כי אם לשמוע מה בפיהם, אם הם רכי לבב ויראים, או הם עזי נפש לעומת בני ישראל, ועל כן כשומעם, נעשתה שליחותם וישובו מתור הארץ ולא הלכו אנה ואנה אל אחת מערי הארץ זולת יריחו".
אותו פינחס שעמד בגבורה ועצר את המגיפה בשיטים כאשר קנא לה' והרג את זמרי ואת כזבי, הוא זה שנשלח לרגל את הארץ. ולהיכן הוא נשלח? לבית אשה זונה, לעומק הטומאה והקלקול, וזאת כדי לבחון האם שם בטומאת הגויים מכירים ומבינים כי ישראל שבו מחטאם ותיקנו את עוון השיטים.
כאשר ירדו השבטים למצרים לחפש אחר יוסף אחיהם, הואשמו בעוון ריגול, וכך נאמר להם: "לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" 16 . כעת, ערב הכניסה לארץ ישראל, שוב נשלחים מרגלים לראות את 'ערות הארץ', והפעם בארץ ישראל מדובר, ובאותה הזדמנות הם נדרשים להוכיח שהם נטהרו מעוון העריות שדבק בהם בשיטים, ולכן ראויים הם לרשת את הארץ.
אנשי הדממה
במדרש תנחומא 17 מצוינת לשבח שליחותם של המרגלים ליריחו, וזו לשון המדרש:
"אין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח מצוה שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו, ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון, שנאמר: 'וישלח יהושע בן נון' וגו'. ומי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם.
מהו 'חרש לאמר', מלמד שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין ואומרים: הרי קדרות, כל מי שרוצה יבא ויקנה. כל כך למה, שלא ירגיש בהן אדם".
מרגלי משה נשלחו בפרהסיא, בשליחות האומה, ואילו מרגלי יהושע נשלחו 'חרש חרש'. הם נשלחו אל החזית אך כל העת הם פועלים מאחורי הקלעים. מרגלי יהושע הם 'אנשי הדממה'. המדרש מספר, שמרגלי יהושע עשו עצמם כקדרים, מוכרי כלי חרס. זה היה סיפור הכיסוי שלהם, וסיפור כיסוי זה מבטא את אופי פעולתם. הם עשו עצמם כחרס, ונהגו בענווה גדולה, מתוך התבטלות כלפי האומה, ומתוך כך "הצליחו בשליחותם".
תיקון כללי מאחורי הקלעים
ב"אורת הקודש" 18 כותב מרן הרב קוק:
"האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי... אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום".
עינינו נשואות אל ה'תיקון הכללי' ולא אל ה'תיקון הפרטי'. ויחד עם זאת כשהתיקון נעשה מאחורי הקלעים מתוך ביטול מוחלט, מובטחת הצלחה. וכך כתב הרד"ק 19 :
"בסתר שלחם כי לא רצה שידעו כל ישראל, כדי שלא יפחדו בשלחו מרגלים, והוא לא שלחם אלא לפי שידע שיצליחו בשליחותם וירחיבו לב ישראל בבשורות טובות".
חרש חרש שלח יהושע מרגלים, מבלי שאף אחד ידע על שליחותם. שמם נעלם מן הפסוקים ותוארם נעלם, רק מקום מושבם נזכר. מתוך שליחתם בהחבא ידע יהושע שיצליחו בשליחותם, ישובו עם בשורות טובות וירחיבו את לב העם.
^ 1.יהושע א, ה.
^ 2.ירושלמי שביעית פ"ו, ה"א.
^ 3.יהושע ו, א.
^ 4.רלב"ג יהושע ב, א.
^ 5.אברבנאל יהושע ב, א.
^ 6.במדבר כא, לב.
^ 7.ראה תנחומא כי תשא כא.
^ 8.ראה יבמות מז ע"ב.
^ 9.ראה רש"י שמות יח, יא.
^ 10.שמות יח, יא.
^ 11.ראה קהלת רבה ח, יג.
^ 12.יהושע ב, יא.
^ 13.יהושע ב, א.
^ 14.במדבר כה, א.
^ 15.אלשיך יהושע ב, א.
^ 16.בראשית מב, ט.
^ 17.מדרש תנחומא שלח א.
^ 18.אורות הקודש ח"ד מוסר הקודש, היסוד הכללי קא.
^ 19.רד"ק יהושע ב, א.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
