בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

undefined
5 דק' קריאה
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים...". מי מאתנו היה רוצה להתגאות או להשאיר כמורשת לילדיו את ההתעללויות שעשה לאחרים?
רבנו בחיי מביא פירוש שהמילה "התעללתי" היא מלשון "עילה", כלומר סיבה/גורם. המעשים שנעשים בעולם הם עלילות, ויש עילה הגורמת להם, "ולו נתכנו עלילות". לכן חשוב שנספר באזני בנינו, כדי שילמדו שמתוך עלילותיו ונפלאותיו של הקב"ה במצרים הוא גילה בעולם שהוא העילה לכל המעשים, שהוא הבורא והוא המנהיג והוא המשגיח. הקב"ה הפך להיות עילה במצרים או במלים אחרות - הוא התעלל. "אל נורא עלילה".
אך כיצד ובמה הוא הפך להיות העילה של העולם?
יציאת מצרים היתה מלווה בנסים גדולים שכמותם לא ראה העולם מעולם, וכמותם גם לא נראו עד היום. היתה התגלות עצומה של הקב"ה ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". הקב"ה לא חסך שבטו מן המצרים ושידד את כל מערכות הטבע בעשרת המכות, ובכך גילה לעולם כולו כי יש מנהיג לבירה.
דוקא בגלל זה תמוהה התחלתה של גאולת מצרים. הקב"ה מבשר למשה בסנה כי הוא רוצה לגאול את ישראל ושילח אותו לדבר עם פרעה, אך סבלם של בני ישראל רק גובר. למה מההתחלה לא מתגלים האותות והמופתים הגדולים?
על פי הנצי"ב ב"העמק דבר" זוהי בדיוק תרעומתו של משה בסוף פרשת שמות. לאחר שראה את סבלם הגובר של עם ישראל חזר אל ה' ואמר לו: "ויאמר, אדוני למה הרעותה לעם הזה". משה פונה אל ה' בשם אדנות ומסביר הנצי"ב שזהו השם המשדד את הטבע. משה שואל את ה' מדוע הוא לא נתגלה. זה שפרעה הקשה את ליבו ולא הקשיב למשה ולאהרן שבאו וטענו כי עם ישראל צריך להשתחרר, זה מובן והגיוני. כך ראוי לנהוג כלפי עבדים הרוצים להשתחרר מעבודתם. משה חשב שהיתה כאן הסתרת פנים של הקב"ה, והוא נתן לעולם להתנהל על פי הטבע שקבע לו בבריאה. על כך התרעם משה ושאל: מדוע לא היתה כאן השגחה, נס, שינוי של סדרי הטבע? הרי הגאולה כולה נעשית על ידי שינוי הטבע, ואם כן אם הגיע הזמן להיגאל – מן הראוי לעשות נס, ואם עוד לא הגיע זמן הגאולה – "למה זה שלחתני"?
הקב"ה בתגובה מתרעם על משה ומדבר איתו בלשון קשה: "וידבר אלוקים אל משה", אך מסביר למשה ולנו נקודה עקרונית מאוד, עד כדי כך עקרונית, שמסביר הנצי"ב שלכן נכתבה התשובה כפרשה לעצמה, וישנה הפסקה לפניה. "אלוקים" – פירושו בורא הטבע ובורא המציאות. אלוקים בגימטריה "הטבע", "בראשית ברא אלוקים". ובכל אופן: "ויאמר אליו אני ה' ". שם הוי-ה פירושו שהקב"ה מהווה , מחדש ומקיים את המציאות בכל רגע ורגע. המציאות שנבראה בשם אלוקים עומדת ומתקיימת מכח שם הוי-ה ובלעדיו לא היה לה קיום אפילו לרגע. הרמב"ן בסוף פרשת בא (י"ג, ט"ז) אומר כי ישנן מס' כיתות בכופרים ובאפיקורסים:
א. יש הכופרים בעיקר ואומרים שאין כלל אלוקות, לא היתה בריאה והעולם קדמון.
ב. יש אומרים שאמנם יש אלו-ה שברא את העולם, אך הוא אינו יודע מה מתרחש בו: "איכה ידע אל" (תהלים ע"ג, י"א).
ג. יש אומרים שהוא אמנם יודע מה מתרחש, אך הדבר כלל לא נוגע אליו, אין השגחה ואין שכר ועונש. כשם שאדם רואה את החרקים שסביבו אך אינו משגיח בהם, ואומרים: "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל, ח', י"ב).
ומבאר הרמב"ן שביציאת מצרים בא הקב"ה להכחיש כל אחת מן הכתות הללו.
"למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י"ח) – שם הוי-ה המורה כל ההשגחה, נמצא בקרב הארץ.
"למען תדע כי לה' הארץ" (שמות ט', כ"ט) – להורות על הבריאה. כל הארץ שייכת לקב"ה כי הוא בראה.
"בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט', י"ד) – להורות שיש יכולת בידו לעשות הכל וממילא גם לדעת מה קורה.
הקב"ה עונה למשה שהכל נמצא תחת השגחתו. גם מה שנראה כשם "אלוקים" הוא בעצם כיסוי לשם הוי-ה. גם מה שנראה כנוהג על פי טבע וגדרים שטבע הקב"ה בעולם, הוא בעצם תחת השגחה של הקב"ה, ולולא זה לא היה נמצא כלל. זהו חידושו של הקב"ה בעצם ביציאת מצרים כולה, אומר הרמב"ן. והיות והקב"ה לא יוכיח את הדבר לכל כופר ואדם שאינו מאמין שיקום בכל דור, לכן ציווה לקיים מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, כיוון שהיא יסוד האמונה לכך שהקב"ה משגיח ונמצא גם בתוך עולם הטבע.
הקב"ה ממשיך ואומר למשה: "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". לאבות התגלה הקב"ה בשם שדי – "שאמר לעולמו די". מבאר הנצי"ב ששם שדי פירושו שימת הגבולות לעולם, הצמצום, הגדרים. מעין "תיחום" לאלוקות. "ושמי ה' לא נודעתי להם" – שם הוי-ה נראה כסותר לשם שדי. שם הוי-ה מורה על כך שאין צמצום ואין גבולות – בכל מקום יש אלוקות, גם בטבע. ובכל זאת, אומר הקב"ה למשה, האבות לא הרהרו אחרי ולא הקשו על הסתירה הזו. כך גם משה צריך להבין שהקב"ה ברא את העולם במידת הדין – שם "אלוקים", אך ראה שהעולם אינו יכול להתקיים , ולקיום היום-יומי התמידי שיתף את מידת הרחמים – שם הויה, המראה את האלוקות המסתתרת בכל. זהו גם פירושו של המעבר מ"דיבור" קשה ל"אמירה רכה", זהו המעבר ממידת הדין למידת הרחמים ומן הגלוי אל הנסתר.
מטרתה של יציאת מצרים, אומר הרמב"ן, ש"מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה... שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם". שידוד מערכות הטבע בא לגלות לנו שיש בורא לעולם, שהוא יודע מה נעשה בו ושהוא משגיח על הברואים, ומתוך הנסים הגדולים הללו אנו נגלה את הקב"ה גם בהסתרות וגם בחיי היום-יום, בחיי הטבע. נדע כי תמיד הוא משגיח וכי גם הכבדת לב פרעה או שאר דברים שנראים כטבע, הינם בהשגחה אלוקית.
זוהי מטרתם הסופית של כל הנסים הגדולים של גאולת מצרים ובכך היא מסיימת, אבל בכך היא גם מתחילה. וזה מה שמסביר הקב"ה למשה. הגאולה לא מתחילה בנסים גדולים ובשינוי סדרי בראשית, כל המטרה היא לראות את ההשגחה בחיי היום-יום, ובכך היא מתחילה ובכך היא גם מסיימת כלקח הנלמד מן הנסים הגדולים.
כיצד דבר זה הוטבע בתוך המציאות?
ביציאת מצרים נוצר עם שכל כולו בעל חותם אלוקי. עצם הימצאותו של עם זה בעולם מורה על החותם האלוקי הטבוע בבריאה. וכמו שסיים הרמב"ן: "ויתפרסמו הנסים הנסתרים בעניין הרבים... כמו שאמר הכתוב: "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת", ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם... ואמר בקיום: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"".
לטוב ולמוטב עם ישראל מראה לעולם כי יש השגחה, וכי ישנו שם הוי-ה הטבוע במציאות. זה בא לידי ביטוי במצוות הרבות שהם מקיימים "זכר ליציאת מצרים", וזה בא לידי ביטוי בעצם הימצאותם בעולם ובתולדות חייהם.
המהר"ל בהקדמה ל"נצח ישראל" פותח ביציאת מצרים ובקשר שבינה לבין הגאולה העתידה ומביא את דברי המשנה בברכות (יב:) בדבר מחלוקת בן זומא וחכמים, האם עתידה יציאת מצרים להיזכר לעתיד לבוא או לא, שלדעת חכמים "לא שתעקר יציאת מצרים אלא שתהא שעבוד גלויות עיקר ויציאת מצרים טפל לה".
המהר"ל מבאר שקשר אמיתי של סיבה ומסובב הוא קשר בל ינתק. לדוגמא, הבנאי הוא אינה סיבה מוחלטת לבית, שהרי כשימות הבנאי הבית ימשיך להתקיים, אלא שהבנאי הוא סיבה להתקרבות העצים וזהו. וכן אב אינו סיבה לבנו. רק הקב"ה הוא סיבה מוחלטת לעולם ובלי הקב"ה לא היה לעולם קיום כלל.
כך מבאר המהר"ל את דעת חכמים שגאולת מצרים תמיד תוזכר ולא תיבטל. יציאת מצרים היא הסיבה המוחלטת ליצירתו של עם ישראל. ביטולה של יציאת מצרים הוא ביטולו של עם ישראל ולא יתכן זה בלא זה. אף הגאולה העתידה שורשה ביציאת מצרים. שורשה ביצירת עם שמגלה את הסיבה של העולם, את הקשר הבל ינתק של הקב"ה אל העולם. את העובדה שהוא משגיח ונמצא גם מעבר לגבולות שבהם אמר לעולמו די.
יציאת מצרים היא הופעתו של הקב"ה לא רק בנסים הגדולים אלא במציאות היום-יומית, המורה על כך שהקב"ה לא עוזב לרגע את העולם, שכן הוא סיבתו, ואם כן גם יציאת מצרים לא יכולה להתבטל מאותה הסיבה, שכן היא "סיבתו" של עם ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il