ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
ברכות על הנס העליון
הגמרא (ברכות נד ע"א) לומדת מיתרו להודות ולברך לה' על הטובה שעשה לנו: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה". ממנו לומדים ש"הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ" וכו'.
במסכת סנהדרין (צד ע"א) יש ביטוי חריף על הלימוד מיתרו: "תנא משום רבי פפייס גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". שואל הבן איש חי: הרי משה ובני ישראל "אמרו שירה גדולה ויקרה ומשובחת ורק 'ברוך' לא אמרו. מיהו צריך להסביר על מה כל החרדה לחשוב דבר זה לגנאי על אשר לא אמרו 'ברוך', כיון דאמרו שירה ולמה לא תחשב טפי מן 'ברוך'?". ועונה "כי השירה נאמרה על נס התחתון שניצולו ישראל, ואויביהם טבעו בים סוף, אך אמירת 'ברוך ה' קאי על נס העליון שעשה הקב"ה למעשה בעולמות העליונים" (בניהו בן יהוידע סנהדרין צד ע"א).
יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה
הסבר לדבריו נמצא בדברי חז"ל במדרש (רבה שיר השירים פרשה ח פסקה יט), שם הסבירו כי לכל נס תחתון יש נס עליון. "אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה". כשאנחנו רואים את צבא אירן נכשל ומחסני הנשק שלו נהרסים ומושמדים, אנו צריכים להבין שהשרים של אירן וסוריה הושפלו בשמים. יתרו לימד אותנו להודות ולברך את ה' על הכאת כוחות הרשע בשמים, שמאפשרות את הכאתם בארץ. "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיהו כד).
שירה בשעת הנס, ברכה לתמיד
עוד מסבירים את מעלת הברכה בכך ששירת הים נאמרה בשעת הנס על יד מי שראה אותו, לעומת זאת הברכות של יתרו נאמרו על ידי מי שלא היה במצרים וכל ידיעתו היא רק משמועה. יתרו מחדש כי גם מי ששמע יכול וצריך לברך ולהודות לה' יתברך על הנס. בזכות חידושו יכולים כל הדורות הבאים לזכור את הנס ולשמור אותו בליבם אע"פ שלא היו ביציאת מצרים ולא ראו את קריעת ים סוף.
עצות יתרו – עצות מעשיות
העצה על הברכות דומה מאוד לעצה של יתרו למנות "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" שישפטו את העם לפי דיני התורה. יתרו מייעץ למשה לבנות מערכת שלטונית שתביא את התורה אל העם. גם בעצה על הברכות מלמד יתרו לבנות מערכת חינוכית שלא מסתפקת ברושם המופלא של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, מערכת שתאפשר הטמעה של אור ה' בעם על ידי ברכות, מערכת שתאפשר זכירת ניסי ה' לדור דור.
הודאה על גשמים – באהבה כחתן וכלה
עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת
אחת הברכות שהגמרא לומדת מיתרו, היא הברכה "עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" (ברכות ט א). במשנה בברכות מוזכרות ברכות על דברים שרואים, "עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", וברכות על דברים ששומעים "ועַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב".
השומע שירדו גשמים
מלשון המשנה משמע שאפילו אם אדם רק שמע על גשמים – מברך הטוב והמטיב. וכך פסקו הרשב"א ובעקבותיו הרמ"א (או"ח רכא): "יש אומרים דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב". המגן אברהם חשש להלכה זו לברך מספק, ולמעשה בכל מקרה של ספק ברכות אנו מודים במילים אחרות, כפי שיובא לקמן. שגם במקום שבו יש ספק אם ניתן לברך בשם ומלכות, איננו מפסידים את הזכות המיוחדת הזאת לברך את ה' על כל הטוב שהוא משפיע לנו.
הודאה ברוב עם ובשמחה
מההלכה הזאת עולה, כי בכל מקום שיורדים בו גשמים צריכים לעשות מעמד של הודאה עליהם. כך זכינו לעשות בצפת לפני שבועיים, כך עשינו ביום שני בכותל המערבי עם שר החקלאות אורי אריאל, ברוב עם ובשמחה, כך עשינו למחרת, ביום שלישי, במודיעין עם אלפי חניכי בני עקיבא, וכך ראוי לעשות בכל מקום. שאין לך דבר שמעודד אמונה ויראת שמים כמו הודאה לה' ברוב שמחה.
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים
בעל "כף החיים" מספר בשם מהר"ם גאלנטי, שהיה רב בעיר הקודש צפת בתקופת מרן בעל הבית יוסף, שכאשר היה להם שפע של גשמי ברכה הם עשו מעמד של הודאה על גשמים ברוב עם: "וכן אני נוהג ומתחיל בנשמת כל חי, ואומר: 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר' (תהילים סה) אחר כך אומרים: 'הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה' (תהילים קמז) אחר כך היו אומרים 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' (תהילים קכו) ואחר כך אומרים קדיש יהא שלמא בקהל רב" (כה"ח רכא ס"ק ח).
מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה
הגמרא הביאה לנו דוגמא להבין את חשיבות ההודאה מחתן וכלה. וכך בגמרא (ברכות נט ע"ב): "מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. מַאי מְבָרְכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה, 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ'".
על המילים "מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה" נאמרו כמה פירושים. רש"י (תענית ו ע"ב): "שירדו כל כך שכשהטפה נופלת, יוצאה אחרת ובולטת כנגדה". והכוונה שהמים צפים על הארץ, וכשיורדת טיפה משמים עולה כנגדה טיפה מהארץ (לפי חוק הנמיות). וזה כמו חתן שיוצא לקראת כלתו. פירוש שני אומר רש"י בשם המורה שלו: "שהשווקין מקלחין מים, שוק מקלח וזה מקלח כנגדו". ויש פירוש שמובא בשולחן ערוך בשם הרמב"ם: "משירדו כל כך שרבו על הארץ שיעלו עליהם אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה".
גשם של אהבה
חכמים השתמשו בביטוי "חתן וכלה" כדי שנבין כי הגשמים הם לא רק עניין כלכלי, אלא בעיקר עניין של ריצוי וריבוי אהבה. "אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָּל חַטָּאתָם סֶלָה'" (תענית ז ע"ב). בהמשך מוסברים הדברים יותר, שנאמר: "גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב" ומתוך כך "וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (תהלים פה).
האהבה הזאת היא הסיבה לכך שכל אחד מאיתנו מרגיש שמחה בלב בשעת ירידת הגשמים. לא מדובר רק על חיסכון בכסף של מתקני ההתפלה של המים, מדובר כאן בגשמים של אהבה. אלוקים אוהב אותנו. ואם יש הרבה גשמים - יש הרבה אהבה.
גשם של אור
כתב על כך בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע (על מסכת תענית דף ו') בשם האר"י ז"ל, כי בכל פעם שיורדים גשמים "יורד עם הגשמים מלמעלה כוח אור". שפע של חיים יורד לנו משמים דרך הגשמים, שהם הצד הגשמי של השפע. ולכן גדול יום גשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, וגדול יום גשמים שישועה פרה ורבה בו. ועוד.
קול ה' - כְּקוֹל מַיִם רַבִּים
עומק העניין רמוז בנבואת יחזקאל, שאומר כי כאשר הוא "ראה" את השכינה ושמע אותה, הוא שמע קול מים רבים. "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (יחזקאל מג ב). כן הוא שומע את קול המלאכים שסביב כיסא הכבוד כקול מים רבים: "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל" (יחזקאל א כד). זה מה שאומר דוד המלך: "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל מַיִם רַבִּים" (תהילים כט ג). קול ה' שנשמע כמו מים רבים. לכן התגלות ה' לעתיד לבוא היא באופן זה. "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט). זאת כנראה הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים לראות מים זורמים בנחלים, בכנרת ובכל מקווה מים, לשהות בתוכם ולשמוע את קולם, שכן הקול של המים הזורמים הוא הקול שמחיה לנו את הנשמה.
הלל הגדול רק כשיש אהבה
על האהבה שבגשמים אנו לומדים מההלכה שאומרת כי אם הייתה עצירת גשמים ואנשים התפללו וירדו גשמים אחרי התפילה באהבה - אומרים הלל הגדול שהוא המזמור "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
הגמרא בתענית מסבירה מהי ירידת גשמים באהבה, ומביאה מעשה בשמואל הקטן שגזר תענית וירדו גשמים קודם הנץ החמה. סבורין היו העם לומר שבחו של ציבור, ואמר להם שמואל הקטן שאין זה סימן ברכה, והמשיל להם משל על כך לאדם שביקש דבר מהמלך ורצה לדבר עמו, אמר המלך: תנו לו מבוקשו מיד ולא אשמע את קולו (תענית כה).
שוב גזר תענית וירדו גשמים לאחר שקיעת החמה, כסבורים העם שזה שבחו של ציבור (שנשמעה תפילתם). אמר להם שמואל הקטן שזה לא משובח, משל לעבד המבקש פרס מרבו, אמר להם המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואח"כ תנו לו. שואלת הגמרא: לדעת שמואל הקטן, מתי שבחו של ציבור? והתשובה: כאשר מתפללים משיב הרוח, ונושב רוח, מוריד הגשם, ויורד גשם.
תפילה והודאה על גשמים – מיוחדת לארץ ישראל
דאין תענית צבור בחוצה לארץ
העניין הזה של גשמים באהבה מסביר מפני מה לא מתפללים על גשמים בחו"ל, אע"פ שמעיקר הדין כך צריך לעשות. כך מביא הב"י בשם הרשב"א (ח"א סי' שעז) על תענית גשמים בחו"ל. "לא ראינו מעולם מי שעשה כן". כן כתב הנודע ביהודה (ח"א לא) "שאין נוהגים במדינות אלו לעשות בעצירת גשמים י"ג תעניות כסדר המשנה, רק גוזרים תענית אחת או שתים ומרצים בתפילות ותחנונים".
ובתשובות מהר"ם בן חביב (סימן ו') כתב "והגם דמלתא כדנא ארץ ישראל וחוצה לארץ שוים כהדדי, מכל מקום בחוצה לארץ לאו סדנא דארעא חד הוא, דזמנין דמשכחת עצירת גשמים באיזו מדינה ויש כמה מדינות דאין שם עצירת גשמים כלל אלא מיעוטא דמיעוטא, וכיון דלא שוו בשיעוריהן כל מקומות שבחוצה לארץ השוו רבנן מדותיהם דאין תענית צבור בחוצה לארץ".
הודאה על גשמים בחוץ לארץ
כן כתב הסמ"ק שהודאה על גשמים לא נוהגת היום (סי' קנא הל' ברכות בקשות), ולא הסביר את דבריו. ה"כל בו" (פז נה ע"ג) הסביר כי אנו חיים בחו"ל ויש הרבה גשמים. "ואין אנו מתאוים לו ושמחים כדרך ששמחים באותם הארצות שיש להם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכים רחמים על המטר. אבל אנו אין אנו צריכים לכך ולפיכך ברכת המטר אינה נוהגת בינינו".
ובאמת דבר זה הוא פלא, שהרי על פי ההלכה צריך להודות על גשמים בכל מקום. על כן כתב המשנה ברורה שגם בארצות חו"ל – אם הייתה עצירת גשמים – מפני מה לא יברכו על חזרתם? "דהא ודאי פשיטא שאפילו באותם ארצות שרגילים במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך".
אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם
וצריך לומר כי באמת התפילה וההודאה על גשמים הן חלק מההבדל שיש בין ארץ ישראל לחוצה לארץ. מעלתה של ארץ ישראל היא הקשר לאלוקים שנוצר על ידי הגשמים. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יד).
שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות
הטוב – לי; והמטיב – לאחרים
עוד יש בתפילות הגשמים ובהודאה עליהם שותפות עם הכלל, שקיימת בעיקר בארץ ישראל. "גוי אחד בארץ" – שרק בארץ ישראל הם גוי אחד. ודבר זה מתברר על פי מה שכתוב במשנה במסכת ברכות (נד א) שעל גשמים מברכים הטוב והמטיב. הטוב – לי. והמטיב - לאחרים. בגמרא (נט ע"ב) כתוב שההבדל בין ברכת "שהחיינו" לברכת "הטוב והמטיב" היא שברכת "שהחיינו" אדם מברך על טובה של עצמו, ובברכת "הטוב והמטיב" הוא מודה על דבר שהוא טוב לו וגם לאחרים. "קצרו של דבר על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, על שלו ועל של חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב".
אם באמת כשלאדם יש שדה לעצמו בלבד מברך על הגשמים "שהחיינו", למה המשנה הזכירה רק את ברכת "הטוב והמטיב"? אולי בגלל זה כתב הרא"ש שתמיד מברכים על גשמים "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו". "שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות - מברך הטוב והמטיב". לדעת השו"ע רק כשיש שותפות של אדם בקרקע עם מישהו אחר מברכים "הטוב והמטיב". צריך לומר כי המשנה הזכירה על הגשמים רק ברכת "הטוב והמטיב", כי לרוב בעל קרקע הוא אדם נשוי או שיש לו ילדים, ולפי המשנה ברורה זה נקרא שותפות (משנה ברורה רכא ד).
תפילה והודאה גם כשיש התפלה
ההבנה הזאת שגשמים הם בעיקר טובה כללית היא חשובה מאוד בימינו, כשיש בישראל טיהור והתפלת מים מהמתקדמות בעולם ולכל אחד יש מים בברז. אעפ"כ אנחנו מתפללים ומודים על הגשמים, כי הם טובים לעם ישראל כולו, לכלל השדות והעצים שלא בשדה חקלאית. הם מועילים לכל בעלי החיים שצמאים למים ולצמח האדמה. הם מועילים לגובה המים בכנרת. הם מועילים למחיר המים. וכתב הרה"ג רפאל מיוחס זצוק"ל בספרו "מזבח אדמה", כי אם מצטרפת עוד סיבה, גוזרים תענית גם על חסרון מי שתייה, אע"פ שאפשר להשיגם במחיר יקר .
נשמת כל חי, בשם כל החי
על כן אנו מודים ואומרים בעת הגשמים חלקים נרחבים מ"נשמת כל חי". כל זה בגלל שאנו מודים בשם כל החי ששמח בירידת הגשמים. עוד כתב הבית יוסף (רכא) בשם הרב רבי מנוח שאנו אומרים את נשמת כל חי בהודאה על גשמים "מפני שבסיבת הרעב בני אדם יוצאים ללסטם ולשפוך דם נקי וכן בסיבת הרעב חלאים באים לעולם לכך תקנו לומר מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחלאים רבים דיליתנו". בימינו אנו רואים איך בסוריה נגמרו מרידות ומלחמות גדולות שנים רבות בעיקר בעקבות חסימת מי החידקל בסכר ענק שבנו הטורקים. חסימת הנהר וצמצום הגשמים הביא את האיכרים הסורים להתרכז בערים ולהתחיל את המרידות הגדולות.
הרואה את הכנרת מלאה
הרואה נילוס מלא – מברך שהחיינו
המצרים חיים מהנילוס, ובכל שנה הם מחכים לעליית מי הנהר ושמחים בעלייתם. הרדב"ז היה גר במצרים ואחר כך עבר לגור בצפת. המשנה ברורה כתב בשמו מתקופת מצרים: "הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראיתו - מברך 'שהחיינו', אף דאין לו קרקע. כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראיתו לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראיתו דמברך 'שהחיינו'". אבל מי שרואה את הנילוס בכל יום, אף שביום זה ניתוסף מים על יום שלפניו - לא יברך. מפני שהריבוי לא ניכר.
מה בין פרי בשדה לנילוס שעולה
שואל הרדב"ז: במה שונה המקרה הזה ממקרה של אדם שיש עץ פרי בשדהו ורואהו כל יום – שהוא מברך "שהחיינו" כשהוא רואה את הפרי בשל לפני אכילתו? הרי גם הוא רואה את הגידול יום יום, והריבוי לא ניכר. ומתרץ שהמגדל פרי - כשהוא רואה את הפרי שהוא קטן – הפרי לא ראוי לאכילה בעודו קטן, אבל הנילוס ראוי לשימוש גם כשהוא עולה מעט. ולכן כשהוא גר ליד הנילוס ורואה את עלייתו כל יום קצת, הוא לא מרגיש את השמחה כמו זה שרואה את הנילוס כשהוא מלא אחרי שראה אותו נמוך ולא שופע. ומכיוון שכשנילוס עולה מעט – הוא יכול להשתמש בו ואין בו שמחה לברכה. לכן אינו מברך.
הרואה תעלות מלאי מים מברך שהחיינו
הוסיף הרדב"ז, כי גם מי שלא נמצא ליד הנילוס עצמו אלא ליד אחת התעלות שנמשכות ממנו - יברך אף על עליית המים בתעלה. שבעת שהנילוס נמוך - התעלה יבשה. ובעת שהנילוס גואה – היא מלאה. ורגילים לשמוח בראיית המים הגואים בה. אמנם אם כבר ראה את הנילוס עולה על גדותיו ושמח ובירך – לא יכול לברך "שהחיינו" על עליית התעלה.
הרואה כנרת מלאה מברך שהחיינו
לפי דבריו של הרדב"ז יוצא, כי מי שראה את הכנרת כשהיא ריקה ובא אחר כך ורואה אותה מלאה - יכול לברך "שהחיינו". אמנם אנשי טבריה והגרים סביבה, שרואים את הכנרת שהיא עולה מעט מעט – לא יכולים לברך "שהחיינו" על כך בגלל שהם רואים אותה מתמלאת לאט לאט. המילוי לא ניכר להם כמו שניכר לאלה שבאים מרחוק ורואים את ההבדל בין כנרת ריקה למלאה.
הרואה מי נחלים מברך שהחיינו
לפי דבריו, כל מי שרואה מי שיטפונות של נחלים שהיו יבשים או דלים במים – וכעת הוא רואה אותם שופעים מים בשפע רב - יכול לברך שהחיינו על מי השיטפונות הללו לא פחות מאלה שמברכים לפי הרדב"ז על הנילוס והתעלות שלו. ואם לדעתו מברכים על שפע מים של חוץ לארץ, כל שכן שמברכים על שפע של ארץ ישראל שהוא חשוב ומעולה פי כמה וכמה. והוא מלמד אותנו על אהבת ה' יתברך שמו ויתעלה. וכיוון שיש בנושא זה דעות שונות, הפתרון נמצא בברכות שכתובות בגמרא ירושלמי. ברכות שאפשר לומר אותן בכל פעם שרואים גשמים, או נחלים, או כנרת מלאה ואפילו שטפונות ברחבי הערים.
הודאות על גשמים – כל אחד בלשונו
שאת ממניען זו מזו
הגמרא בירושלמי (ברכות סה ע"ב) מספרת בשם רבי יהודה בר יחזקאל שסיפר על אביו שהיה מברך על ירידת גשמים בלשון זו: "יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו שאת ממניען זו מזו". והפירוש הוא שהטיפות שם מפוזרות ולא מרוכזות ולא מתנגשות זו בזו.
כדי להבין את הפירוש של דבריו צריך לדעת כי אחד היעדים של יצרני הממטרות היא לחקות את האופן שבו יורדים הגשמים על הארץ. שהפיזור של הגשם הוא אחיד. בכל מקום שבו יורד גשם, כל חלקת אדמה מקבלת את אותה כמות של מים מפוזרת על כל החלקה באופן שווה. יצרני הממטרות שמפזרות מים מתאמצים להגיע לרמת פיזור של מים שקרובה לרמת הפיזור של הגשמים. וזו כוונת הברכה של רב יחזקאל, אביו של רב יהודה, שהוא מודה גם על הגשמים עצמם, גם על ריבוי הטיפות וגם על כך שהן מפוזרות באופן הנכון שהארץ צריכה.
גומל טובה לחייבים
הגמרא ממשיכה ואומרת שם, כי רבי יוסי בר יעקב בא ממקום ששמו "בקרא" ופגש את רבי יודן שבא מ"מגדליא". תוך כדי הפגישה שלהם בדרך ירד גשם. שמע אחד את חברו מברך: "אלף אלפין וריבי ריבוון חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו שאת גומל טובה לחייבים". שאל אותו: מנין לך הנוסח הזה של הברכה? ענה לו: כך היה רבי סימון מברך על ירידת גשמים.
הכוונה בברכה זו היא שהגשם יורד לטובים ולרעים כאחד. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", וזו גדולה יותר מ"טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו" (הרב זצ"ל היה מזכיר תמיד את פירוש רש"י שאומר כי בגלל שהשבח של "טוב ה' לכל" הוא יותר גדול, אנחנו אומרים כל יום "אשרי יושבי ביתך" ולא "הללויה אודה ה' בכל לבב" - רש"י ברכות ד: ד"ה דאית ביה תרתי "דאתי באל"ף בי"ת, ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי"). למדנו מהגמרא הזאת שיכול אדם להודות בלשונו על כל מה שהוא רואה את שבח המעלה של הקב"ה בעת ירידת הגשמים ובכל עת. שירגיל אדם את עצמו להודות לה' ערב ובוקר וצהריים. ימלא פי תהלתך.
ויהי רצון שיתקיים בנו האמור בגמרא (תענית ז ע"א): אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ יְשׁוּעָה פָּרָה וְרָבָה בוֹ, דִּכְתִיב, "תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע". אמן ואמן.
סיפור
משאלה שהתגשמה
סיפר הרב שי דאום, רב בישיבת "עוד יוסף חי": מרן הרב אליהו זצוק"ל הגיע לביקור ברמת הגולן. ומו"ר אבי הרב יחזקאל דאום זצוק"ל לקח את הרב לביקור בבית הספר המקומי. בתקופה ההיא הייתה בצורת קשה ברמת הגולן וגשמים לא ירדו זמן רב.
הרב דיבר עם הילדים ושאל אותם האם יש להם שאלות לשאול אותו. קם ילד בכיתה א' או ב' ושאל את הרב למה אין גשם. הרב מאוד התרגש שילד קטן שואל ומבקש גשמים, והשיב לו: גשם זה לא בעיה, בסוף השבוע ירד גשם. כל מי שהיה שם התפלא על ההבטחה הזאת. שום גשם לא היה צפוי ושום שקע ברומטרי לא היה באופק, ומנין הביטחון הגדול של הרב שבסוף השבוע ירד גשם?
השמועה על ההבטחה של הרב אליהו פשטה בין החקלאים שחיכו זמן רב לגשמים והם ציפו בכיליון עיניים לסוף השבוע. ובאמת בסוף אותו שבוע ירדו גשמי ברכה כל כך גדולים עד שהשדות היו מוצפים מים לגמרי.
כששאלו את הרב אחר כך מנין היה לו ביטחון כזה גדול בירידת הגשמים, הוא אמר כי כאשר אלה מבני ישראל שלא הקריבו קרבן פסח ראשון שאלו "למה נגרע, לבלתי הקריב את-קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?" – השיב להם משה: "עמדו ואשמעה, מה יצוה ה' לכם".
מנין יודע משה שה' יצווה להם פתרון כלשהו? אלא שכאשר יהודי קורא לה' באמת, לא בשביל עצמו אלא בשביל ה' או בשביל אחרים, מיד הוא נענה. כששמעתי את הילד מבקש גשם, לא בשבילו אלא בשביל אביו החקלאי או הורי חבריו החקלאים - ידעתי שה' לא ישיב את פנייתו ריקם.
מובאות
יתרו מחדש כי גם מי ששמע על הנס יכול וצריך לברך ולהודות לה' יתברך. בזכות חידושו יכולים כל הדורות הבאים לזכור את הנס ולשמור אותו בליבם אף שלא ראו את קריעת ים סוף
בכל מקום שיורדים בו גשמים צריכים לעשות מעמד של הודאה עליהם. שאין לך דבר שמעודד אמונה ויראת שמים כמו הודאה לה' ברוב שמחה
תשובה כהלכה
טוב להודות. גדלתי על האמירה כי ה' הוא טוב. אילו הוכחות יש לכך? מנין לנו שהכול לטובה?
כל ספר תהילים מראה לנו איך דוד מודה לה' בכל רגע נתון. כך הוא אומר מזמור "בברחו מפני שאול במערה", וכן "בהיותו במדבר יהודה". על אחד מהם מקשה הגמרא: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו"? לכאורה היה צריך לומר "קינה לדוד"! עונה הגמרא שדוד הצליח למצוא במרידת בנו צד של חיוב באומרו: אם כבר נגזר שימרדו בי, טוב שבני מורד, כיוון שהוא מרחם על האנשים. אילו עבד מרד בי הוא יכול לשטוף את כל הממלכה בדמים. דוד גם מכניס לספר תהילים מזמורים של אנשים שהבינו את העיקרון הזה. אחד מהם הוא "מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (עט). גם כאן אומרים חז"ל שהיה צריך להיות כתוב "קינה לאסף". מסבירה הגמרא שאומרים מזמור על שהשליך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ולא מחה את עם ישראל.
הודאה פרטית. אם רוצה להוסיף בקשות פרטיות בתפילה, מוסיפן ב"שמע קולנו". אך היכן אפשר להוסיף הודאה פרטית?
ב"שמע קולנו" או ב"יהיו לרצון" האחרון.
הודאה בשמחה. למה כל הזמן צריך להתחנן לרחמים? קשה לי להתחבר לתפילה מהסוג הזה.
לא חייבים כל הזמן להתחנן, אפשר ורצוי שהתפילות יהיו מתוך שמחה והודאה לה'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
