ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
אלחנן ויפעת לוין
ביום צום, אין הקב"ה חפץ שרק נצום, אלא שנדע שיום זה הוא יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שעוונותיו ועוונות אבותיו גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ועל זה אומר הנביא (ישעיהו נח, ד) "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו". וידוע שהשבֵע אינו מרגיש בצער הרעֵב, ורק ביום צום אדם חש את הרעַב המציק לו, ואז "הלא פרוס לרעב לחמך" (ישעיה נח, ז), ויתן למי שזקוק ביד רחבה.
ואכלת ושבעת וברכת
הגמרא בברכות (כ' ע"ב) מביאה מחלוקת בין ר"מ לר"י מתי חייבים בברכת המזון מדאורייתא, האם דוקא מי שאכל ושתה בסעודתו או שבאכילה לבד גם התחייב בברכת המזון מדאורייתא, וז"ל הגמרא: "ר' מאיר סבר, ואכלת - זו אכילה, ושבעת - זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר, ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו כביצה". לדעת ר"מ התורה מחייבת בברכת המזון מי ששבע מאוכל וגם שתה בסעודתו. והנ"מ למעשה היא, אם מסופק אם בירך ברכת המזון, שלדעת ר"מ יחזור לברך רק אם הוא אכל ושתה, ולדעת ר"י חוזר לברך אפילו אם רק אכל ושבע בלי שתיה. ולדעת הבא"ח (פרשת חוקת אות ט') אם אכל ולא שתה והוא צמא, ברכת המזון מדרבנן. ועי"ש מה הנ"מ להלכה בזה. וכן פסק הרמ"א בשו"ע סי' קצ"ז סעי' ד' בסופו.
כתוב בתורה (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת". מדין תורה אם שבע מברך ברכת המזון. חז"ל תקנו לברך על כזית ועל כביצה גם אם לא אכל כדי שביעה (ועיין ברכות דף כ' ע"ב). והנפקא מינה היא, שניים שאכלו, ואחד מהם יודע לברך, וחברו אינו יודע, וזה שיודע לברך לא אכל כשיעור, וחברו אכל כשיעור - שזה האחרון אינו יכול להוציאו יד"ח, כי זה חיובו מדרבנן וזה חיובו מדאורייתא. הגמרא בברכות (דף מ"ח ע"א) מספרת על ינאי ואשתו שהרגו את חכמי ישראל וכיון שכך לא היה מי שיברך להם. אמר ינאי לאשתו מי יברך לנו ? אמרה לו אשתו, תשבע לי שאם אביא לפניך מישהו לא תצער אותו, ונשבע לה. הביאה לפניו את רבי שמעון בן שטח. אמר רבי שמעון מה אברך "ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו" ?! הרי אני לא אכלתי ? והביאו לפניו כוס ובירך (עי"ש, ועיין לשו"ע סי' קצ"ז סעי' ח', ולכה"ח ומש"ב שם).
חיוב נשים בברכת המזון
בגמרא מובא שרב הונא היה מברך ברכת המזון בקול רם כדי להוציא את אשתו ידי חובה. ויש לדעת שנשים חייבות בברכת המזון כי זו מצות עשה שאין הזמן גרמא. וכתוב בשו"ע (בסי' קפ"ו) וספק אם הן חייבות מדאורייתא וכו' ואם הבעל אכל כדי שביעה אין אשתו מוציאתו יד"ח אא"כ חייב הוא מדרבנן". בעל הבא"ח תיקן נוסח ברכת המזון מקוצר לנשים, כי ראה שאינן מברכות ברכת המזון (מובא בספרו 'ברכות שמים', ובספרו 'חוקי הנשים' אף הביא נוסח מקוצר בשפה הערבית). וכל זה בזמנם שחלק מהנשים לא ידעו לקרא, אבל כיום כל אשה יודעת לקרא, ולכן תברך בנוסח הרגיל (עיין לבא"ח פרשת חוקת אות י"א). וטוב שאדם ילמד את בתו מקטנותה לברך ברכת המזון. ויש מנהג טוב שמברכים כולם ברכת המזון בקול רם, וכל זה בחיק המשפחה. אבל אם יש אשה זרה עמהם לא תברך בקול רם, ויזהר בדבר הזה.
חוסר צניעות - גורם לעניות
אסור לברך כנגד נשים שלבושות שלא בצניעות, ואם בירך ברכותיו לבטלה. ועל כן אם באה אורחת לביתו ואין לה דרך ארץ והיא לבושה שלא בצניעות, ורוצה לקדש או לברך - יהפוך פניו או שיניח את הסידור מול עיניו ויקדש, או שיעצום עיניו. וידועה הגמרא במסכת נדרים האומרת שאם אדם מזכיר שם השם לבטלה, כגון מול אשה שאינה לבושה בצניעות, זה מביא לידי עניות (ועיין לר"ן שם בדף ז' ע"ב ד"ה השומע). אני רגיל תמיד לספר, פעם הלכתי לקיוסק לקנות כוס סודה, ורציתי לברך, אך המוכרת היתה לבושה שלא בצניעות, ולכן הסתובבתי לכיוון הרחוב. אמרה לי אותה אשה: אדוני הרב, אם אתה עומד מולי אתה רואה רק אשה אחת לבושה לא צנוע, אבל אם תסתובב לרחוב תראה עוד מאה נשים כמוני. ועצמתי עיני וברכתי.
ואדם צריך להיות צדיק וחסיד גם בביתו וגם כשהוא נמצא ברחוב. יהודי מצרים היו נוהגים ללכת בגילוי ראש כשהם ברחוב, אבל היה להם כיפה בכיסם כדי שאם יבואו לבית הכנסת או ירצו לברך וכדו' יניחו אותה על ראשם. והיו הרבנים אומרים להם, אל תתביישו וגם כשאתם ברחוב תשימו כיפה ותברכו או שלא תאכלו. בזמן מלחמת העולם הראשונה גירשו את ראש הישיבה הרה"ג ר' עזרא עטיה זצ"ל מהארץ, והוא הלך למצרים ושם היו מנהגיהם שונים ממנהגי אר"י. יום אחד בא אדם עשיר ונכבד שאביו נפטר והוא שאל את הרבנים אם מותר לו לגלח את זקנו תוך שלושים, כי יש לו חנות ולא נאה שיעמוד כך לפני הלקוחות. ואמרו לו הרבנים שמפני הכבוד, מותר. וכשבא ראש הישיבה למצרים שאלו אותו מה הדין בנ"ל, והוא רמז להם בידו כאילו אינו יודע. אמר לו אותו עשיר מדוע כבודו לא עונה. אמר לו רבי עזרא עטיה, אתה פותח את חנותך בשבת ומוכר בשבת, ואם אתה תהיה עם זקן אינך יכול לעשות כן, ואת הדין שלך כבר מכרת, האם גם את אביך בקבר אתה רוצה למכור ?! מששמע העשיר את דבריו, פחד עד מאד. וא"ל ראש הישבה, תגדל זקן ואל תפתח את החנות שנה שלימה וזה הכבוד שתעשה לאביך. ועל זה אמרו בדרך מליצה, "תפילות אבות תקנום" - יש שכל השנה אינם באים לבית הכנסת, ורק כשמת אביו או אימו הם באים. אבל עליהם לבא יום יום להתפלל.
תפלת הביננו
בשעת הדחק, כגון מי שהוא בדרך ומפחד שיפסיקוהו בתפלת העמידה או חייל שנמצא בפעילות מבצעית וכדו' ואין לו אפשרות להתפלל י"ח, יתפלל תפלה קצרה: יתחיל "ה' שפתי תפתח" ויאמר אבות, גבורות וקדושת השם, ובמקום האמצעיות יאמר ברכה אחת "הביננו" (שהיא תמצית כל הברכות האמצעיות. עיין בסידור 'קול אליהו' עמוד 205), ויסיים בשלש ברכות אחרונות, עבודה, מודים ושים שלום. ואין מתפללים תפלה קצרה זו, לא במוצאי שבת ובמוצאי יו"ט, מפני הבדלה שבחונן הדעת. ולא בימות הגשמים, מפני שצריך לשאול גשמים בברכת השנים. ואם אחר כך עברה שעת הדחק, ולא עבר זמן התפילה - אינו חוזר להתפלל תפלה שלמה (שו"ע סי' ק"י סעי' א').
תפלה קצרה
ובעת סכנה, כגון חייל שנמצא בעמדת השמירה וכדו' ואין לו שהות לומר אפילו את תפלת הביננו, יתפלל תפלה קצרה זו: "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. יה"ר מלפניך ה' או"א שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה, בא"ה שומע תפלה". ואם אחר כך עברה שעת הסכנה, ולא עבר זמן תפלה חוזר להתפלל תפלה שלמה (שו"ע סי' ק"י סעי' ג').
לא אמר "ברך עלינו" במנחה בע"ש
אם בתפלת מנחה ביום חול שכח לומר "ברך עלינו" - יתפלל ערבית פעמיים. אבל אם שכח לומר "ברך עלינו" במנחה של ערב שבת - מה יעשה? יכווין לצאת בברכת מעין שבע ששומע מהחזן (אם החזן ירא שמים ויודע להוציא אחרים ידי חובה). וה"ה אם שכח לומר "יעלה ויבא" בחול המועד בתפלת מנחה של ערב שבת, ואע"פ שאין בברכת מעין שבע "יעלה ויבא", מ"מ יצא ידי חובה.
התפלל במנחה של שבת תפילה של חול
טעה והתפלל במנחה של שבת תפילה של חול וסיים 'עושה שלום', ונזכר בערבית של מוצאי שבת - מה דינו ? נחלקו בזה הפוסקים, י"א שיתפלל ערבית שתיים. וי"א מה תועיל תפילת ערבית של חול כתשלומים לתפילת שבת, ועל כן יתפלל בתורת נדבה. וכן כתב בשו"ע (סי' ק"ח סעי' יא): "טעה במנחה של שבת והתפלל שמונה עשרה ולא הזכיר של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתים, ואינו מבדיל בשניה, ויתפלל אותה בתורת נדבה ואינו צריך לחדש בה דבר; וה"ה אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ר"ח" (ועיין תוס' ברכות כ"ו ע"ב ד"ה טעה).
היה חולה שבוע שלם ולא התפלל
יש מי שאומר (ואין הלכה כן) שאם אדם היה חולה שבוע שלם, כגון ששכב בלי הכרה ולא התפלל, ואח"כ הבריא, אזי ישלים את כל התפילות שהחסיר (עיין לשו"ע או"ח סי' ק"ח סעי' ה'). אך למעשה יתפלל רק תפילה אחת של תשלומין בתפילה הסמוכה לה. ואם רוצה להחמיר על עצמו מותר לו להתפלל את כל התפילות שהחסיר בתורת נדבה. אולם כיום ידוע שלא מתפללים נדבה רק במקום הכרח.
מוסף יום ר"ח הזה
אנו אומרים בתפילת מוסף של ר"ח "את מוסף יום ראש חדש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה" וכו'. וזאת על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח ויו"ט ושבתות שעברו בגלות (עיין לבא"ח ש"ש ויקרא יט). וכשיבא המשיח, בכל יום לאחר הקרבת קרבן תמיד אנו נעשה תשלומין לכל הקרבנות שלא הקרבנו.
מדוע אומרים "ברך עלינו" בברכה תשיעית ?
הגמרא במגילה (דף י"ז ע"ב) אומרת: "ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית? אמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע, ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה". וידעו כל אומות העולם שאנו מתפללים גם למענם, ובחג הסוכות אנו מקריבים שבעים פרים למענם, שהרי בברכת השנים אנו אומרים "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה, ורוה פני תבל ושבע את העולם כולו מטובך וכו' ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה".
מה יקר ממרגלית יקרה?
מסופר על ארטיבן, ששמע על רבי יהודה הנשיא שבאר"י שחכם גדול הוא ועשיר מאד, ורצה לשלוח לו מתנה יקרה, ונתן לו מרגלית שלא נמצא כמוה ליופי. שלח לו רבנו הקדוש מזוזה כשרה בנרתיק נאה. התרעם הקיסר על המתנה, ושלח לרבנו: מה זאת עשית, אני שלחתי לך דבר שאין שווה לו בעולם, ואתה שולח לי דבר שאפשר לקנותו במטבע אחד?! ענה לו רבי תשובה: אתה שלחת לי דבר שעלי לשומרו שלא יגנב, שהרי כל העולם שמע שהקיסר שלח לי מרגלית יקרה עד מאד ואצטרך לשמור עליה מגנבים, אבל אני שלחתי לך מזוזה שקובעים בפתח הבית והיא תשמור עליך גם כשאתה ישן (ירושלמי פאה פ"א דף ד' ע"א).
חוני המעגל
הגמרא בתענית (כ"ג ע"א) אומרת: ת"ר פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים, התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, אמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג וכו'. אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו, רבי כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם, כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה, הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות וכו' יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי וכו' אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".
לפני כמה שנים ירדו גשמי ברכה, והירדן עלה על גדותיו והיה חשש שהמים יציפו את כל טבריה. ועל כן התקשרתי לרב אחד מטבריה ואמרתי לו תראה שיש סכנה בדבר, ויש תפילה מיוחדת שהמים לא יעלו. אמר לי אותו רב, הקב"ה שולח גשם ואני אתפלל שהגשם יפסק?! אמרתי לו, והרי זה סכנה? אמר לי אעפ"כ אני לא רוצה להתפלל. אמרתי לו, אם כך בשמים ידאגו שלא יקרה כלום, וכן היה. אנחנו מתפללים לקב"ה שיהיו גשמי רצון ברכה ונדבה, "ותהי אחריתה חיים ושבע כשנים הטובות לברכה" - שכל הגידולים יעלו ויצמחו כדבעי.
ואכלת ושבעת
וכתוב (דברים יא, טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אומר רש"י "שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים ואכלת ושבעת". ואומר הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הל' ב') שלא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו. לא העיקר לאכול הרבה, אלא העיקר הברכה שבדבר - אוכל קמעא ומתברך במיעיו.
יבקש צרכיו בצורה ברורה
ומעין זה, יש שמבקשים מהקב"ה פרנסה ואומרים רבש"ע תן לנו להרוויח שני מליון שקל וכדו', אך טוב יותר לבקש ברכה בפרנסה, כי אולי תקבל שני מליון שקל אבל יהיה לך חור בסל והכל ילך לאיבוד. זאת ועוד, לא יקציב את בקשתו אלא יבקש פרנסה בשפע והקב"ה כבר יודע כמה ברכה לתת. וכשמבקש את צרכיו יאמר בצורה ברורה. ומובא במדרש, מעשה באדם אחד שהיה הולך בדרך וביקש מהקב"ה תן לי חמור שירכב עלי (כוונתו היתה שהוא ירכב על חמור) אך לא דייק בלשונו, והנה פגש אותו קיסר אחד שביקש ממנו שיסחב את חמורו על גבו.
כי טל אורות טליך
גם בימים אלו אנו לא מוותרים על הטל, כי עתיד הקב"ה להחיות מתים על ידי הטל כמו שכתוב "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כו, יט), ולכן תקנו ברכות הגשם והטל בברכת מחיה המתים. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלימה ויהיה לנו טל חיים ויחיו מתיך, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
