ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- סדרות מיוחדות
- פתחי אמונה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שולמית בת צביה
התפילה קיימת מראשית ימי הבריאה וחז"ל מספרים (בבא בתרא יד, ב) שכבר אדם הראשון נשא תפילה וחלקם נכנסו לספר תהילים (רש"י שם ד"ה ע"י אדם הראשון). כמו כן למדנו שעל שלושה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב). 'עבודה' לפי דברי רוב המפרשים היא עבודת הקרבנות שכיום נעשית על ידי התפילה כמו שנאמר (הושע יד, ג) 'ונשלמה פרים שפתינו'. כלומר, כוח התפילות הוא אחד היסודות המעמידים את העולם; ולהיפך, מבלעדי התפילה אין לעולם עמידה.
ויש להבין מדוע התפילה כל כך חשובה שמעמידה את העולם? מה היא התפילה? כיצד היא פועלת? כיצד מתפללים?
ככל דברינו, בדברים הבאים אין היקף של כל הדעות והצדדים השונים ביחס לנושא הרחב מאד של התפילה אלא הארת נקודות יסוד מסוימות ואידך זיל גמור. במאמר הנוכחי נשתדל לבאר צד מסוים של מהות התפילה.
ריבוי לשונות התפילה
פתחי אמונה (39)
הרב אלישיב קפקה
8 - למה ללמוד גמרא?
9 - הקשר אל ה' – תפילה
10 - הכל מתחיל בפנים
טען עוד
בלשון הקודש, חז"ל הצביעו על עשר לשונות של תפילה 1 , וכך אמרו (דברים רבה ב, א):
א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים.
אם כן נראה שהתפילה היא עניין מרכזי מאד בעיני התורה ועל כן יש לעם ישראל ביטויים רבים כל כך לנושא כביכול טריוויאלי של תפילה.
דרשת חז"ל נוספת תוסיף לנו בהבנת הריבוי של צורות התפילה.
וכך אמרו במדרש (תנחומא פרשת בשלח):
וישאו בני ישראל וגו' וייראו מאד ויצעקו, תפשו אומנות אבותיהם, באברהם כתיב ויקרא שם בשם ה' ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ביעקב כתיב ויפגע במקום אין פגיעה אלא תפלה וכו' ואומר אל תיראי תולעת יעקב למה נמשלו ישראל לתולעת לומר לך מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיו והוא רך ומכה את הקשה כך אין להם לישראל אלא תפלה וכו'.
חז"ל מצביעים במדרש על כשרון מיוחד של עם ישראל, כשרון במורכב משני יסודות: יסוד מוטבע ויסוד נרכש. מצד אחד אמרו שישראל תפסו אומנות אבותיהם, היינו כשרון ויכולת המיוחדים לאבות הקדושים שכנראה במסורת עברה הידיעה אודות הכוח הזה שהנחילו לנו. עוד סמך לצד זה נמצא בסוף המדרש, חז"ל מבארים את הביטוי 'תולעת יעקב', כתולעת שכחה בפיה כך ישראל כחם בפה היינו בתפילה, משמע שזהו יסוד עצמי של עם ישראל. מאידך, משמע מהביטוי 'תפסו' שהתפילה לא הייתה מורגלת בפיהם ורק מצב של קושי עצום הוציא את הפנייה אל ה'. כלומר, התפילה היא עניין נרכש שצריך עשייה אישית ואין 'זכות אבות'.
מהי אותה האומנות המוטבעת או הנרכשת?
מקודם הובאה דוגמא מעולם היין, היינן בקי בסוגים ובטעמים השונים, שהרי זו אומנותו. כך ישראל אומנותם, ייחודם הוא ביכולת לפנות אל בורא כל העולמים בצורה הנכונה ואף לקבל מענה. ככל מקצוע כך בתפילה, יש הרבה גוונים וסוגים וישראל יודעים מתי וכיצד להשתמש בכל אחד מהם. יש פעמים בהם הצעקה נכונה ויש פעמים בהם הקריאה נדרשת. יש זמנים בהם צריך לשועה ויש זמנים בהם צריך לביצור. לישראל יש בפנימיותם את הידיעה כיצד להתפלל, היאך לפנות אל ה'.
אם כן, עולה מן הדברים שהפנייה של ישראל בתפילה לרבש"ע אינה סתמית אלא פנייה של אומנות. אומנות זו מתבטאת בסוגי הפניות השונות. וכאן יש להעמיק, מה יש בפנייה הזו של ישראל שהוא מיוחד משאר האומות? האם היא אומנות 'טכנית' בלבד? לכאורה גם שאר האומות ילמדו כיצד 'להשתמש' בתפילה?
התפילה כקרבה
המיוחד בפנייה של ישראל לרבש"ע מפורש בכמה פסוקים ונביא שניים מהם:
כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו (דברים ד, ז).
קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה, יח).
בפסוקים אלו מתואר יחס של קרבה בין ישראל לאביהם שבשמים המתבטא בתפילה. הפסוק הראשון אף מורה לנו לבדוק האם יש עוד עמים שכך מתקרבים אל הבורא בפנייתם אליו, והתשובה ברורה. ולכאורה יש להבין, שהרי היה צריך לומר שהקב"ה עונה בכל קראנו אליו או עונה ה' לכל אשר יקראוהו באמת? מה שייכות עניין הקרבה אל ה' בתפילה?
מכוח שאלה זו נפתח פתח להעמקה במהותה של התפילה, בעזרתו יתברך.
תפילה – חיבור
בכתבי החסידות ישנה הגדרה של התפילה כחיבור אל רבש"ע (נועם אלימלך ויצא ד"ה או יאמר; ליקוטי מוהר"ן תניינא, פד). מקור הגדרה זו בדברי רש"י בבראשית על ההסבר שרחל נותנת לשם נפתלי (בראשית ל, ח):
ותאמר רחל נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי ותקרא שמו נפתלי .
ופירש רש"י (ד"ה נפתולי אלקים):
בשם מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים.
המושג תפילה הוא נגזרת של המושג 'צמיד פתיל' השייך בהלכות טומאה וטהרה 2 שמשמעותו חיבור או הידוק. כך התפילה מחברת אל ה'. וכן אפשר לומר תפילה היפוך אותיות של פתילה, כשם שפתילה ארוגה ומחוברת בתוך עצמה כך התפילה מחברת את המתפלל לקב"ה.
מהות התפילה היא לדבוק בבורא יתברך שמו, להתחבר ולהתקשר אליו. בכל פנייה לרבש"ע גנוזה התקרבות. העמדה הנפשית עימה נעמד יהודי להתפלל אינה של ריחוק וזרות ובקשת רחמים במסכנות מהאדון השולט ללא מצרים שצריך לנסות לפייסו ולשחדו בדברים חלילה. כאשר יהודי ניגש לתפילה הרי הוא מתקרב לאבא אוהב ומלך רחום שחפץ בטובתו של האדם, שהיא בעצם קרבת אלוקים 3 .
יותר מכך, יש צד שהבקשות והתחינות הם ה'היכי תמצי' שלנו לפנות אל רבש"ע ולא התכלית. כלומר, כאשר ה' רוצה שנדבק בו יותר, שנהיה מזוככים וטהורים יותר, הוא מעורר אצלנו צרכים שונים מה שמוביל אותנו חזרה אליו. רעיון זה אמרו חז"ל בלשון זו (יבמות סד, א):
א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.
באופן דומה מופיע רעיון זה בתנא דבי אליהו (תדב"א רבה סוף יח):
פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד ואמר לי רבי מפני מה בעלי בתים של ישראל נעצרים מהיות להם בנים אמרתי לו בני מפני שהקב"ה אוהבם אהבה גמורה ושמח בהן לפיכך מצרפם כדי שירבו רחמים על בנים וכו'.
גרעין הזמן ופריו
עד כאן התבאר שהתפילה במהותה היא החיבור אל ה', כלומר היא אינה רק פנייה לצורך קבלת מענה או עזרה. ומכאן נוכל להעמיק עוד ולהבין שהחיבור המדובר בתפילה, אינו יצירת קשר חדש אלא גילוי של פנימיות שדבוקה בה'.
עצם הפנייה אל רבש"ע מגלה שיש קשר בסיסי קדום שעליו המתפלל מיסד את בקשותיו והודאותיו. הרי 'במלכותא דארעא' איננו פונים אל כל אדם באשר הוא לצורך עזרה, אלא מחפשים מי הוא זה אשר יש בידו לסייע באופן המיטבי. כך אף 'במלכותא דשמיא' אנו פונים לרבש"ע על סמך הידיעה שרק בידו הדבר לסייענו. ידיעה זו מבוססת על הנסיון בו האדם נתקל בפעמים שונות בו יד אדם קצרה מלהושיע, ובעומק יותר, נשמתו דוחפתו לפנות אל ה', אל כור מחצבתה, לשטוף את עצמה בדבקות משמחת באלקים חיים.
הקשר של הנשמה ליוצרה הוא תמידי, קבוע וככל יחס בין שניים יש צורך ב'תחזוקה' שוטפת. אחד ההסברים לצורך התדירי של הנשמה לפנייה אל ה' הוא שבעולם הזה תפקידנו הוא להאיר את האור האלוקי אף בצדדים הנמוכים של הבריאה, בענייני החומר. העיסוק בחומר יכול להחשיך ולהסתיר חלילה את הדבקות באלקים, אי לכך, קבע הקב"ה חוק בבריאה שכל צורך יענה דווקא בתפילה. על ידי התפילה, העמידה מול ה', יוכל האדם לשמור על גובה רוחני גם בהיותו מוקף בעסקי חולין 4 .
מכיון שאנו מסובבים בהרבה עניינים שיכולים להסיח מהקודש תקנו לנו חכמינו מסגרת רוחנית על ידה נוכל לשמור על המעמד הרוחני. וכך הסביר זאת רבנו יהודה הלוי (כוזרי ג, ה):
...ולא יבטא בתפילתו ע"ד המנהג והטבע כמו הזרזיר אלא עם כל מלה מחשבה וכונה בה, ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים... ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה...ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם, ויתקנה לעתיד...
תורף דבריו הוא שהתפילה היא המרכז של עבודת ה' בסדרי החיים של עם ישראל. משעה זו של התפילה מתמלאים ברצון וכח להמשיך את הקדושה לכל החיים. התפילה אינה התקרבות חדשה, יוזמה רגעית אלא תוצאה של יחס מתמיד וצורך נשמתי.
'ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו'
ראינו עד כאן שהתפילה היא שעת ההתקרבות אל הבורא יתברך, שעת הדבקות בו והיניקה של תעצומות הנפש לחיות בקדושה ושמחה את כל מהלך חיינו.
על פי דברים אלו נוכל להבין יסוד חשוב שמלמדנו מרן הרב זצ"ל. הגמרא אומרת 'ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו' (ברכות כא, א) ותמוה, מה שייך לבקש כל היום? ויותר מכך, כיצד אפשרי לאדם לעשות זאת?
כותב הרב:
אין התפלה באה כתקונה כי-אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
כאשר יהודי עומד בתפילה מתוך תחושה שהוא כופה את עצמו לומר אי אלו מילים, או שחש בזמן התפילה חובה מעיקה, תפילתו אכן אינה תחנונים, המילים חיצוניות לו ויוצאות ממנו חסרות חן ונועם. אך כאשר המתפלל מבין ששעת התפילה היא פתיחת הצהר של נשמתו אל בוראה, הסרת המניעים מהרצון הפנימי לדבוק בה', הרי שתפילתו מלאה בעונג ועוצמה, ולוואי והיה נותן לנשמתו כל היום את התחברות וההדבקות בה' כבשעת התפילה.
סיכום
העולה מכל האמור לעיל הוא שהתפילה היא גילוי של דבקות תדירית בה'. אצל האומות התפילה היא אכן פנייה לצורך מענה בלבד, ואינה ביטוי של שייכות וקירבה מיוחדת.
אומנותם של ישראל היא ביכולת לחיות נכון את הקשר עם רבש"ע, ביכולת לתת את הביטוי הנכון בכל זמן וזמן לרגשות השונים ולהעלותם כלפי מעלה בתפילה.
כאשר ניגשים אל התפילה מתוך הבנה שהפנייה אל ה' היא הטבע הנפשי הנכון, התפילה נאמרת בנועם ובשמחה ואף מרוממת את כל מדרגת החיים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
