ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
מי שרגיל בטיסות טרנס-אטלנטיות מכיר היטב את התופעה הבאה: כאשר מגיע זמן תפילה מתקבצים יחד בירכתי המטוס מניין או שניים של נוסעים שנדחקים במעבר כדי לקיים תפילה כהלכתה. התנהלות זו עשויה להפריע לנוסעים אחרים כמו גם לצוות, ולפני כמה שנים התפרסם פסק הלכה של הרב יוסף שלום אלישיב המורה שבמקרה כזה יש לוותר על תפילה במניין כדי שלא להטריד את שאר באי-המטוס.
אלו רק שתי דוגמאות מני רבות להתנגשות בין שני עולמות, או בין שתי מחויבויות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. התנגשויות כאלה מלוות אותנו כל הזמן, בחיים הפרטיים והציבוריים כאחד, ובשורות הבאות ננסה לבחון אותן במבט עקרוני יותר, בלי להכריע בכל מקרה ומקרה לגופו.
נקדים ונזכיר את הכלל הבסיסי ביותר בהתנגשות בין שתי מצוות סותרות: "עשה דוחה לא תעשה". דהיינו, כאשר מצד אחת מורה לנו התורה להטיל ציצית צמר בבגד, ומצד שני היא אוסרת ללבוש צמר ופשתים יחדיו, נעדיף לקיים את מצוות העשה, ולהטיל ציצית גם בבגד פשתן, ומצוות הלא-תעשה תידחה. הוא הדין גם במצוות ייבום שדוחה את איסור אשת אח ובמצוות מילה שדוחה (כאשר יש נגע על עורלת התינוק) את האיסור לחתוך צרעת. בטעם הדבר הסביר הרמב"ן שהתורה מבכרת את האהבה, אשר באה לידי ביטוי במצוות עשה, על פני היראה שבשמירת מצוות לא תעשה.
אך מה יהיה הדין כאשר אחת המצוות היא מצווה שבין אדם למקום והאחרת היא בין אדם לחברו? מצב כזה קיים למשל כאשר כהן רואה אבידה בבית הקברות. לפי הכלל הנזכר לעיל היינו מצפים שמצוות עשה של השבת אבידה תדחה את מצוות לא תעשה של טומאת כהנים, והכהן יידרש להיכנס לבית הקברות. אך הגמרא קובעת שההפך הוא הנכון, משום ש"לא דחינן איסורא מקמי ממונא" - אין אנו דוחים איסור מפני ממון. אומנם השבת אבידה היא מצווה, אך מדובר במצווה ממונית, באובדן של כסף, ולא יעלה על הדעת לדחות איסור תורה חמור רק בשביל כסף.
אפשר היה לסייג קביעה זו דווקא להשבת אבידה שעניינה השבת ממון במובן המצומצם. אך רבי מאיר שמחה מדווינסק, בספר 'משך חוכמה' על התורה, למד מכאן עיקרון רחב יותר: "שמע נא, דזה אינו מצויר בשכל שמצות שבין אדם לחבירו ידחה איסור דברי תורה, ובזה הגדר אמרו איסורא מקמי ממונא לא דחינן". כלל המצוות שבין אדם לחברו, קובע ר' מאיר שמחה, נכנסות תחת המושג ממון. שהרי מפקד הטירונים או הנוסעים שטיסתם הופרעה, אילו לאחר מעשה היינו מפקידים בידיהם המחאה על סך כמה מאות אלפי שקלים, מסתבר שהיו מוחלים על עלבונם ואף יוצאים מן הסיטואציה עם חיוך על הפנים. מכאן שגם פגיעות שאינן ממוניות באופן מובהק יכולות להיות מתורגמות לערך ממוני מוגבל, ומשום כך אינן יכולות לעמוד מול תורת ה' שטובה מאלפי זהב וכסף.
בין שתי קביעות
סיבה נוספת להעדיף את המצוות שבין אדם למקום עולה מדין אונס ומפתה. אחד הקנסות המוטלים על מי שאנס נערה, הוא החיוב לשאת אותה לאישה אם תרצה בכך. אך מה יהיה הדין במקרה שבו הנערה ממזרת, למשל, ואסור לאנס להתחתן איתה? גם במקרה זה ראוי היה לכאורה שמצוות עשה של "ולו תהיה לאישה" תדחה את מצוות לא תעשה של "לא יבוא ממזר בקהל ה'", כפי שמצוות ציצית דוחה את איסור כלאיים. אך המשנה בכתובות קובעת שבמקרה כזה תתבטל דווקא מצוות הנישואין, והגמרא מסבירה: "אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל?" - אם תאמר שאינה רוצה, האם תהיה בכלל מצוות עשה? כלומר, המצווה לשאת את הנערה איננה מצווה מוחלטת, אלא מצווה התלויה ברצונה. משום כך קל יותר לוותר עליה, ואין היא דוחה איסור שבין אדם למקום.
נראה כי יש כאן עיקרון נוסף אשר תקף לכלל המצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלו מהוות מחויבות בין אדם אחד לאדם אחר, ומעצם הגדרתן אינן יכולות לדחות את המחויבות המשותפת של שניהם כלפי המקום. משום כך גם אסור לאדם לשמוע לאביו כשהוא מורה לו לעבור על המצווה, שהרי "כולכם חייבים בכבודי". גם המפקד הנזכר, או נוסעי המטוס, מחויבים בכבודו של מקום, ועליהם למחול על זכויותיהם וכבודם שלהם.
אחר הדברים האלה אולי נופתע מעט לנוכח דברי המשנה במסכת סוכה הקובעת: "לולב הגזול - פסול", ובגמרא מבואר שהטעם הוא משום "מצווה הבאה בעבירה". ננתח את המקרה: בפני האדם עומדות שתי מצוות, מצווה עשה של נטילת לולב ומצוות לא תעשה של גזל. על פי הכלל ההלכתי שבו פתחנו ראוי היה שהאיסור יידחה מפני המצווה, כפי שאיסור אשת-אח נדחה מפני ייבום. יתר על כן, מכיוון שמצוות לולב היא מצווה שבין אדם למקום, סביר היה שתדחה את איסור גזל שהוא איסור ממוני שבין אדם לחברו! למרות זאת ברור לגמרא שאסור לעבור על איסור גזל כדי לקיים מצוות לולב, וכך מסביר החתם סופר: "לא שייך עשה דוחה לא תעשה אלא במה שבין אדם למקום, אבל לעולם לא ידחה עשה את לא תעשה של גזל - לקיים מצוות עשה בממון חברו זה לא עלה על דעת מעולם".
וכאן הבן שואל: כיצד יתיישבו שתי קביעות סותרות כל כך? איך ייתכן מצד אחד לקבוע שמצוות שבין אדם לחברו הן רק בגדר "ממונא", ואין בכוחן לדחות איסורי תורה, ומצד שני לומר שדווקא הן אינן נדחות בשום אופן מפני מצוות עשה? חשוב להדגיש שהבעיה איננה רק טקסטואלית, והיא לא נובעת רק מהסתירה בין המקורות. נדמה שאנחנו באמת יכולים להזדהות עם דברי המשך חוכמה, ש"אינו מצויר בשכל" לעבור על איסורי תורה בשביל לעזור לחבר; ויחד עם זאת צודק גם החתם סופר בכך ש"לא עלה על דעת מעולם" להתיר איסור גזל בשביל נטילת לולב. אך כיצד ניתן לקבל את שתי הטענות יחד?
על כורחנו שהכלל שבו פתחנו, "עשה דוחה לא תעשה", מתהפך כאשר מדובר בהתנגשות בין מצווה שבין אדם לחברו למצווה שבין אדם למקום. במקרה כזה ההנחיה תהיה דווקא "שב ואל תעשה", להימנע מפגיעה אקטיבית במצוות ה' או בזולת, גם אם משמעות הדבר תהיה ויתור על מצוות עשה של השבת אבידה או נטילת לולב. משום כך אי אפשר יהיה לעבור על איסור (כגון דיני כשרות) כדי לגרום לאדם אחר לתחושה טובה (מלבד בסוגי איסורים שהותרו משום כבוד הבריות), ומאידך אי אפשר לפגוע בזכויותיהם של נוסעי המטוס כדי לקיים תפילה במניין.
מה טעם הדבר? נדמה שעלינו להשוות את הקב"ה ואת החבר, כביכול, לשני בני אדם נפרדים. פשוט וברור שאסור לגנוב ממון מאדם אחד כדי לקיים מצוות צדקה בכך שנותנים אותו לאדם אחר, למרות שצדקה היא מצוות עשה, ולכאורה היא אמורה לדחות את איסור לא תעשה של גניבה. מדוע? משום שדווקא בתוך מסגרת אחת של מחויבות אפשר להעדיף מצוות עשה על פני לא תעשה, אך לא יעלה על הדעת לפגוע באופן אקטיבי באדם אחד כדי לסייע לאדם אחר. הוא הדין גם בענייננו: התורה מורה לנו להתייחס אל החבר ואל הקב"ה כאל שתי ישויות משפטיות נבדלות שאין אחת מהן מאפשרת לפגוע בחברתה.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
