ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- לאורו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל
יֵשׁ תְּשׁוּבָה מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד חֵטְא מְיֻחָד אוֹ חֲטָאִים רַבִּים. וְהָאָדָם שָׂם חֶטְאוֹ נֹכַח פָּנָיו, וּמִתְחָרֵט עָלָיו וּמִצְטַעֵר עַל אֲשֶׁר נוֹקַשׁ בְּפַח הַחֵטְא, וְנַפְשׁוֹ מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה. עַד שֶׁהוּא מִשְׁתַּחְרֵר מֵהָעַבְדוּת הַחֶטְאִית, וּמַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ אֶת הַחֵרוּת הַקְּדוֹשָׁה, הַנְּעִימָה מְאֹד לְנַפְשׁוֹ הַנַהֲלָאָה, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַפֵּא. וְזָהֳרֵי אוֹרָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ הַחֶסֶד, חֶסֶד עֶלְיוֹן, שׁוֹלְחִים אֵלָיו אֶת קַוֵּיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְאַשֵּׁר, הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא עֹנֶג וְדֶשֶׁן פְּנִימִי, יַחַד עִם לֵב נִשְׁבָּר וְנֶפֶשׁ שַׁחָה מְדֻכָּאָה, שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ, שֶׁגַּם רֶגֶשׁ זֶה עַצְמוֹ, הַנָּאֶה לוֹ לְפִי מַצָּבוֹ, מוֹסִיף לוֹ עֹנֶג רוּחָנִי פְּנִימִי וּשְׁלֵמוּת אֲמִתִּית.
הוֹלֵךְ הוּא וּמַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מִתְקָרֵב לִמְקוֹר הַחַיִּים, לְאֵל חַי אֲשֶׁר זֶה לֹא כְּבָר הָיָה כָּל כָּךְ רָחוֹק מִמֶּנּוּ, נַפְשׁוֹ הַכְּמֵהָה זוֹכֶרֶת בִּשְׂשׂוֹן לֵב אֶת עָנְיָהּ וּמְרוּדָהּ הַפְּנִימִיִּים, וְהִיא מִתְמַלֵּאת רִגְשֵׁי תּוֹדָה, בְּהַלֵּל וָזֶמֶר הִיא נוֹשֵׂאת קוֹל: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו, הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי, הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים, הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי, עֹשֵׂה צְדָקוֹת ד' וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים". הוֹי! כַּמָּה עֲשׁוּקָה הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ, בְּעוֹד מַשָּׂא הַחֵטְא, קַדְרוּתוֹ, גַּסּוּתוֹ וְסִבְלוֹ הָאָיֹם, מֻנָּח עָלֶיהָ! כַּמָּה הָיְתָה יְרוּדָה וּסְחוּפָה, גַּם אִם עֹשֶׁר וְכָבוֹד חִיצוֹנִי נָפַל לָהּ לְחֶבֶל! מַה יּוֹעִיל כָּל הוֹן, אִם הַתּוֹךְ הַפְּנִימִי, תּוֹךְ הַחַיִּים, הוּא מְדֻלְדָּל וְיָבֵשׁ? וּמַה מְּאֻשָּׁרָה הִיא כָּעֵת בְּהַרְגִּישָׁהּ בְּקִרְבָּהּ כִּי כְּבָר נִרְצָה עֲווֹנָהּ, כִּי קִרְבַת אֱלֹהִים חַיָּה וּמְאִירָה בְּקִרְבָּהּ, כִּי הוּקַל מַשָּׂאָהּ הַפְּנִימִי, כִּי הִיא כְּבָר שִׁלְּמָה נִשְׁיָהּ, וְאֵינָהּ עוֹד מְעֻשָּׁקָה בְּעֹשֶׁק וְטֵרוּף פְּנִימִי, מְלֵאָה הִיא מְנוּחָה וְשַׁלְוָה כְּשֵׁרָה: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ד' גָּמַל עָלָיְכִי".
ביאורים
הסוג הראשון של השינוי מתייחס לפגמים מסוימים שניתן להצביע עליהם בבירור. האדם מכיר בחטאים שמעיקים עליו ומצערים אותו, וכדי להשתחרר מהם הוא פותח בתהליך התשובה הנקראת 'תשובה פרטית מפורשת'. החטאים הם הרגלים מגונים שהפכו לטבע שני, וכך הם מצמצמים את האישיות. הבחירה החופשית נשללת למעשה, מהאדם, והוא חש כנוע ומשועבד ליצרים ולתאוות שמנהלים את חייו.
התשובה מעניקה לאדם שתי תחושות שונות שעל פני השטח הן סותרות זו את זו, אולם בעמקי הנפש הן דווקא משלימות זו את זו. הצער והשמחה משמשים בערבוביה - דיכאון ושברון לב על אופי חלש שלא היה מסוגל לעמוד בפיתוי, ועונג פנימי על תחושת ההתחדשות ועל הידיעה שהכול יכול להשתנות. האדם מתמלא בעצבות כשהוא שם לב לחטאים שהפכו לדבר שבשגרה, ומתמלא באושר כשהוא מרגיש שהוא מסיר מעליו שכבות של לכלוך. דפוס ההתנהגות הישן שִחְזר את המעידות והנפילות שוב ושוב, תוך התמכרות לריגוש המיידי שהן העניקו לנפש. התשובה מוציאה את האדם לחירות, ונותנת לו את האפשרות לחיות כפי שהוא רוצה באמת. התשובה מאפשרת לרצון של האדם לפגוש את רצון ה' ולהתמזג איתו ללא הפרעות.
תשובה סתמית כללית
וְיֶשְׁנָהּ עוֹד הַרְגָּשַׁת תְּשׁוּבָה, סְתָמִית כְּלָלִית. אֵין חֵטְא אוֹ חֲטָאִים שֶׁל עָבָר עוֹלִים עַל לִבּוֹ, אֲבָל בִּכְלָל הוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ שֶׁהוּא מְדֻכָּא מְאֹד, שֶׁהוּא מָלֵא עָווֹן, שֶׁאֵין אוֹר ד' מֵאִיר עָלָיו, אֵין רוּחַ נְדִיבָה בְּקִרְבּוֹ, לִבּוֹ אָטוּם, מִדּוֹתָיו וּתְכוּנוֹת נַפְשׁוֹ אֵינָן הוֹלְכוֹת בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהָרְצוּיָה, הָרְאוּיָה לְמַלֹּאות חַיִּים הֲגוּנִים לְנֶפֶשׁ טְהוֹרָה, הַשְׂכָּלָתוֹ הִיא גַּסָּה, רִגְשׁוֹתָיו מְעֻרְבָּבִים בְּקַדְרוּת וְצִמָּאוֹן שֶׁמְּעוֹרֵר לוֹ גִּעוּל רוּחָנִי, מִתְבַּיֵּשׁ הוּא מֵעַצְמוֹ, יוֹדֵעַ הוּא כִּי אֵין אֱלוֹהַּ בְּקִרְבּוֹ, וְזֹאת הִיא לוֹ הַצָּרָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, הַחֵטְא הַיּוֹתֵר אָיֹם, מִתְמַרְמֵר הוּא עַל עַצְמוֹ, אֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹס מִפַּח מוֹקְשִׁים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ תֹּכֶן מְיֻחָד, רַק הוּא כֻּלּוֹ כְּמוֹ נָתוּן בַּסַּד.
מִתּוֹךְ מְרִירוּת נַפְשִׁית זוֹ בָּאָה הַתְּשׁוּבָה כִּרְטִיָּה שֶׁל רוֹפֵא אֻמָּן. הַרְגָּשַׁת הַתְּשׁוּבָה וְעֹמֶק יְדִיעָתָהּ, סְמִיכוּתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, בְּסֵתֶר הַטֶּבַע, וּבְכָל חַדְרֵי הַתּוֹרָה, הָאֱמוּנָה וְהַמָּסֹרֶת, בְּכָל כֹּחָהּ הִיא בָּאָה וְזוֹרֶמֶת בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ. בִּטְחוֹן עֹז בָּרְפוּאָה. בַּתְּחִיָּה הַכּוֹלֶלֶת, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מוֹשִׁיטָה לְכָל הַדְּבֵקִים בָּהּ, מַעֲבִיר עָלָיו רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם". מַרְגִּישׁ הוּא, וּבְכָל יוֹם וְיוֹם שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, בְּהַסְכָּמַת תְּשׁוּבָה עִלָּאָה וּכְלָלִית זוֹ. הַרְגָּשָׁתוֹ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר בְּטוּחָה, יוֹתֵר מְחֻוֶּרֶת, יוֹתֵר מוּאָרָה בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל, וְיוֹתֵר מִתְבָּאֶרֶת עַל פִּי יְסוֹדֵי תּוֹרָה. וְהִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ וְנוֹהֵר, פְּנֵי הַזַּעַם חָלְפוּ, אוֹר רָצוֹן בָּא וְזוֹרֵחַ, הוּא מִתְמַלֵּא עֹז, עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת אֵשׁ קֹדֶשׁ. לְבָבוֹ כֻּלּוֹ נִטְבָּל בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה חוֹפְפוֹת עָלָיו. אַהֲבָה אֵין קֵץ מָלֵא כָּל רוּחוֹ, נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַד', וּכְמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע מִצִּמְאוֹנָהּ זֶה גּוּפוֹ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג וְהוּא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּמְחוּ כָּל פְּשָׁעָיו, הַיְדוּעִים וְשֶׁאֵינָם יְדוּעִים, שֶׁהוּא נִבְרָא מֵחָדָשׁ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הָעוֹלָמִים הִתְחַדְּשׁוּ עִמּוֹ, וְהַכֹּל אוֹמֵר שִׁירָה, חֶדְוַת ד' מָלֵא כֹּל. "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לוֹ וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ".
ביאורים
הסוג הראשון של התשובה, מתייחס לאדם שאצלו, באופן כללי, 'הכל בסדר', חוץ מכמה נקודות הדורשות טיפול פרטני. הסוג השני של התשובה מתייחס לאדם שמרגיש שאיבד את הדרך. זה לא רק חטאים בודדים שהוא לא מצליח להיגמל מהם, אלא תחושה עמוקה שכל החיים שלו לא צועדים בכיוון הנכון. התפילה לא מצליחה לעורר אצלו שום דבר בלב, אין לו שום חשק והתלהבות מדברים שבקדושה, שאיפות להתקדמות ולעלייה בעבודת ה' הן ממנו והלאה, הוא ממלא את חובותיו הדתיות כתשלום מס, וממשיך הלאה בשגרת חייו. עולם הנפש וערכים רוחניים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. האמונה שלו חסרת חיות והזדהות, והיא בסך הכול המשך טבעי של הרגלי הילדות שהוטמעו בו. אדם כזה זקוק ל'תשובה סתמית כללית', שיוצרת טלטלה שמנערת את כל האישיות. הוא מצליח לפרוץ את המסגרת הצרה שהיה נתון בתוכה ולצאת למרחב.
הביטחון והאמון בכוחה של התשובה, נולדים דווקא מתוך המצוקה הנוראית המשדרת לאדם ש'אי אפשר להמשיך כך'. המחנק הרוחני שבו הוא היה נתון, חשף בפניו את אוצרות החיים שמסתתרים עמוק בתוכו ומשתוקקים להתגלות. התשובה הפכה אותו מאדם שחוק וחסר מוטיבציה, לאדם רענן בעל רצון וכוחות אדירים. התשובה לקחה נפש עייפה שהייאוש מכרסם בה, לנפש אמיצה ושמחה עם ברק בעיניים. האדם מרגיש שהוא נולד מחדש, ומצליח לארגן את המחשבות והשאיפות שלו בהתאם.
הרחבות (לכל הפרק)
רפואת הנפש
וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַפֵּא. הרב קוק מתאר את תהליך התשובה כרפואת הנפש. התייחסות דומה לתשובה ניתן למצוא בספר ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם (מעשי השובבות שלכם)..." [ירמיהו ג, כב] ומבאר שם הרד"ק "ואמר עניין רפואה על הסליחה דרך השאלה... כי כמו שמכת הגוף נרפאת ברפואה שעושין לה, כן מכת הנפש – והוא העוון, רפואתה [היא] הסליחה עם התשובה". מדברי הרד"ק עולה שעל מנת להגיע ל"רפואת הנפש" לא די בתיקון המעשים והחזרה לדרך הישר אלא יש צורך גם במחילת ה' על החטאים. מה תפקיד המחילה אחרי שאדם כבר תיקן את מעשיו? מבאר זאת ר' צדוק הכהן מלובלין "דלכל תשובה צריך שני דברים: ההתקרבות מהיום והלאה לתורתו ועבודתו, ורפואת הקודם" [ליקוטי מאמרים עמוד פה]. היינו, אדם השב בתשובה מתקן את מעשיו העתידיים, והכפרה האלוהית מרפאת את מומי העבר שיצרו החטאים.
מהיכן נובע שברון לבו של בעל התשובה?
יַחַד עִם לֵב נִשְׁבָּר. בספר אורחות צדיקים מבואר, ששברון הלב של בעל התשובה אינו מגיע רק מפני יראת העונש, אלא ישנו שברון לב המגיע מפני יראת הרוממות (יראת הבאה מהכרת עליונות הבורא, כמו יראה מפני אדם חשוב) "... כי המכיר את בוראו ידע כמה העובר על דבריו משפיל עצמו, וייכנע" [אורחות צדיקים שער התשובה ד"ה השביעי]. היינו, כשאדם נפגש עם גדלותו של הבורא, הוא מבין באיזה מקום שפל היה כשהיה שרוי בחטא.
השפעת החטא על נפש האדם
לִבּוֹ אָטוּם. מעשיו של האדם משפיעים על יכולתו הנפשית לקלוט עניינים רוחניים. כך אומרת הגמרא: "תנא דבי רבי ישמעאל: עבֵירה מטמטמת לִבּוֹ של אדם, שנאמר: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם [ויקרא יא, מג] אל תקרי ונִטְמֵאתֶם אלא ונִטַמְטֶם" [יומא לט.]. על כן החוטא מרגיש רחוק מהקב"ה. הרגשה זו אינה באה מייד אחרי עשיית החטא, אלא כאשר הוא יתפלל, יקיים מצוות או ילמד תורה לאחר שחטא, הוא יחוש שאינו חש שמחה ודבקות בבורא כבעבר. כך כותב הרב קוק במוסר אביך: "וכשילך בהרגלו האפלה לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד (עבודת ה') וללמוד, כמו הרעֵב כמה ימים שעל ידי ריח המאכל מתחזק אצלו הרעבון" [מוסר אביך פרק א, ד].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
