ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויחי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
עוד אבינו חי ◆ צרור החיים ◆ היום יום ◆ ניצוצות של אור ◆
הטוב והישר ◆ תשובה של צדיקים גמורים
עוד אבינו חי
השבת סיימנו את ספר בראשית בקריאת פרשת ויחי. 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה' (מז, כח). יש מדרגות ברמת החיים שהאדם חי, מאדם פרטי לאדם כללי יותר. יש אנשים שהחיים שלהם נוגעים להם עצמם בלבד. זה בסדר, בתנאי שהם חיים בצורה שנכונה להם. יש אנשים שהחיים שלהם לא נוגעים רק לעצמם אלא כל המשפחה מושפעת ממציאות החיים שלהם, ויש אנשים כלליים יותר, עד שכל הארץ שבה הם חיים מושפעת ממציאות החיים שלהם. כזה היה יעקב אבינו - 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם'. כל ארץ מצרים היתה מושפעת מהחיים של יעקב. כך מבאר ה'משך חכמה'. וכך אומרים גם חז"ל שכאשר יעקב ירד למצרים - פסק הרעב, וכאשר הוא מת – הרעב חזר. על כן במות יעקב נאמר: 'אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם' (נ, יא). כל המצרים התאבלו על מותו של יעקב כי חייו השפיעו על כל מצרים, וכולם הרגישו את החיסרון בהסתלקותו של יעקב.
חכמינו זכרונם לברכה אומרים שיעקב אבינו לא מת. ותמהה על כך הגמרא: (תענית ה:) 'וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא, וקברו קברניא?!' הרי היו שם הספדים, וגם חנטו וקברו את יעקב! האם הכל נעשה לחינם?
אמר להו: מקרא אני דורש, שנאמר 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' (ירמיה ל, י). מקיש זרעו לו: מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים.
ר' יוחנן לומד שיעקב לא מת מכיוון שיש היקש בינו ובין זרעו. לכאורה זה תמוה, מה יעזור ההיקש, הרי יש קושיא מפורשת מפסוקים בתורה שמתארים איך ספדו, חנטו וקברו את יעקב אבינו. מהי הראיה שהוא דורש מפסוק בנביאים?
מבחינה רוחנית פנימית יעקב אבינו נחשב כלא מת. עם ישראל חי. דיברנו כבר כמה פעמים על כך שהיחידים אמנם מסתלקים מהעולם, דור הולך ודור בא, אבל הכלל - תמיד קיים. עם ישראל חי לאורך כל הדורות, לעולם לא פוסקים חייו. כפי שפתחנו, יעקב לא חי כאיש פרטי. יעקב הוא תמצית ההופעה הכללית של האומה הישראלית, ממנו התחילה המציאות הזו של כלל ישראל. הוא האב הראשון שכל צאצאיו ממשיכים את דרכו, לא כאברהם ויצחק. לכן יעקב ראוי להחשב אביהם של כלל ישראל, ובמובן הזה הוא חי כל זמן שזרעו חי. ר' שמעון בר יוחאי אומר דבר דומה: כל אדם שמעמיד בן שיָגֵע בתורה - כאילו לא מת (בראשית רבה מט, ד). מכיוון שהתורה היא חיים, ואם הבן יגע בתורה כביכול החיים של האבא ממשיכים גם כן. הוא חינך את בנו לחיים של תורה, הוא יצר מציאות של חיים, ולכן גם הוא שואב מכך חיים.
מוסיף לנו המהר"ל בספר גור אריה הסבר עמוק. יעקב אבינו מידתו מידת היושר, האמת. מידתו של אברהם אבינו, מידת החסד, היא מידה חד צדדית - נתינה בלבד. ויצחק, שמידתו מידת הדין - זו מידה קיצונית. העולם לא יכול לעמוד בחסד בלבד וגם לא בדין בלבד. מידת האמת והיושר היא מידה מאוזנת, מידה שנמשכת, מקיימת את העולם, וקיימת תמיד. זו מידתו של יעקב. זאת אומרת שהדרך של יעקב היא דרך תמידית, היא הדרך המרכזית, היושר. לכן יעקב נקרא גם 'ישורון', על שם היושר, ועל זה ביקש בלעם 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים' (במדבר כג, י), הוא רוצה להידמות ליעקב. חיים ישרים הם חיים של דבקות, חיים של שלמות רוחנית, וממילא אלו חיים שלא נפסקים, יעקב אבינו לא מת.
צרור החיים
אני רוצה להביא לפניכם מדברי מרן הרב זצ"ל בספר 'שמועות ראיה'. בזוהר נאמר שלא היו חיים טובים ליעקב כאותן שבע עשרה שנה שהוא היה במצרים. לכאורה הדבר קשה מאוד. איך אפשר לומר שהחיים בארץ של טומאה וקלקול אלו החיים הכי טובים, ולא החיים בארץ ישראל? מסביר הרב שהמציאות מחולקת למדרגות, יש מדרגה של ארץ ישראל ויש מדרגה של ארץ מצרים. אבל יעקב אבינו הוא מעל המציאות. 'ביקש יעקב לגלות את הקץ' (בראשית רבה צו, א), ומדייק הרב שלא נאמר 'לקרב' את הקץ אלא 'לגלות' את הקץ. הכול כבר קיים רק צריך לגלות את המהלך הרוחני של העולם, לאן העולם שואף מבחינה רוחנית. זו הסתכלות כוללת שמגלה את שלבי הגאולה עד הופעתה השלמה. לגלות את הקץ שיהיה גלוי. זהו עניינו של יעקב, הוא מביט במבט ארוך טווח, מקיף את כל הדורות כולם.
עוד אומר הרב, שכל עניינה של המיתה הוא הפרדה. כל אדם מורכב מגוף ונשמה, והגוף עצמו מורכב מאיברים שונים, וכאשר ההרכבה נפרדת - מסתלקים החיים. לכן, אם האדם מקיף את כל המציאות, רואה אותה בראייה אחדותית אחת – הוא מתעלה מעל כל ההתפרדויות. יש מקום עליון כזה שממנו רואים את כל המציאות כולה במבט אחדותי, איך כל המציאות עד פרטי הפרטים משרתת את אותה מגמה עליונה. לכול המציאות יש תוכן אחד עליון, והוא עניינה של המציאות שהקב"ה ברא. יעקב אבינו נמצא במדרגה הזו שבה אין חלוקות ואין הפרדות, הכול מחובר. ולכן יעקב לא מת, הרי הוא מאחד את כל המציאות כולה ואם אין התפרדות – אין מוות.
יש להבחין בין 'לא מת', ובין 'חי'. יעקב אבינו לא מת, ואילו דוד מלך ישראל 'חי וקיים'. על יעקב נאמר שהוא לא מת, כפי שמבאר הרב, מפני שהוא נמצא במדרגה כזו שלא שייכת בה מיתה, הוא מעל המציאות. לעומת זאת דוד הוא מלך, הוא לא יכול להיות מנותק מהמציאות, הוא צריך להופיע את החיים בתוך המציאות. ולכן נאמר עליו שהוא 'חי וקיים'. בתוך החיים עצמם הוא מוצא חיות שנמשכת כל הזמן.
על כל פנים, חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו להתבונן באופן רוחני. יש חיים הוויים שבהם אנחנו נמצאים, ואנחנו רואים חיים שנגמרים. אבל יש חיים נצחיים שבהם גם אם האדם נפרד מהמציאות, הדרך שלו נמשכת כל הזמן. אמנם הוא נפרד מהגוף אבל כל המהות שלו וכל עניינו נמשכים. יעקב אבינו, אביהם של ישראל בכל הדורות, הוא בבחינה של 'לא מת'.
היום יום
'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת' (מז, כט). שואל אור החיים: מניין ידע יעקב שימיו מעטים - המפרשים מסבירים על דרך הפשט שיעקב הרגיש חולשה. אור החיים מכניס כאן רעיון עמוק שמקורו בקבלה. אם נתבונן בסדר החיים, אנו רואים שהדורות הראשונים שמאדם ועד נח חיו מאות רבות של שנים. אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה, ואחריו לאט לאט נתמעטו הדורות, עד שכיום אנו חיים פחות ממאה שנים. מה פשר התהליך הזה?
אומר אור החיים משל למלך, שהיו לו הרבה אבנים טובות ומרגליות, והוא רצה שישפצו אותן ויעשו אותן יפות יותר. הוא חילק לעבדיו כמויות רבות של יהלומים, וציווה אותם בכל יום לעבוד על אבן אחת ולשפץ אותה. הוא הבטיח להם שאם הם ישפצו היטב את היהלומים, הם יקבלו אותם במתנה. לאחר זמן ממושך הוא קרא לעבדים ובקש לראות מה הם עשו, והנה מתברר שלא די בכך שהם לא טיפלו ביהלומים אלא שהם לכלכו וקלקלו אותם! המלך כילה את אותם העבדים, והחליט לתת לבניהם הזדמנות נוספת. הוא חשב שאולי העבדים הראשונים התרשלו מפני שהם קבלו כמות גדולה של יהלומים שדרשה מהם לעבוד זמן רב, ולכן הם לא לקחו את העבודה ברצינות, השתהו וזלזלו, ואולי אם הזמן יהיה קצר יותר, ידעו העבדים שבעוד זמן קרוב יהיה עליהם לעמוד לפני המלך ולתת דין וחשבון, וכך הם יעשו את העבודה בצורה טובה יותר. ולכן הזמן שהמלך הקציב הלך והצטמצם.
הנמשל הוא שהקב"ה ברא את האדם, ונשמתו של האדם מורכבת כביכול מניצוצות נשמתיים רבים כפי מספר ימי חייו של האדם. בכל יום על האדם לשפץ ניצוץ אחד. לכן ברא הקב"ה את השינה, הרי השינה היא אחד חלקי שישים ממיתה, וכאשר האדם ישן נשמתו עולה למעלה. הניצוץ שאותו היה עליו לנקות ולצחצח באותו היום – עולה למעלה. אם האדם עשה את התפקיד שלו כמו שצריך - זו זכות גדולה מאוד מאת ה' וחסד אלוקי, מפני שאחרי שהניצוץ עלה, אי אפשר שוב לקלקל אותו. וכך בכל יום ויום תפקידו של האדם הוא לתקן את אותו ניצוץ אלוקי שמופיע בנשמתו באותו היום. לעומת זאת, אם חס וחלילה האדם לא עשה את התפקיד שלו באותו היום - הוא עוד יכול לחזור בתשובה ולתקן גם ימים שעברו. זה כמובן מצריך מאמץ מיוחד, והשתדלות מיוחדת של תשובה.
אומר אור החיים שהרעיון הזה מסביר את הפסוק 'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת'. מי שנמצא במדרגה גבוהה, מרגיש בעת השינה איך אחד מהניצוצות הנשמתיים שלו עולה למעלה. יעקב אבינו כעת יודע שהוא צחצח ותיקן כך וכך ניצוצות נשמתיים, וכעת הם הגיעו לסיום. הוא מגיע למילוי התפקיד שלו באופן מלא. אני רוצה שנלמד מכאן את ההתבוננות העמוקה הזו בעניינו של האדם. לכל יום יש תפקיד, ואת התפקיד של היום הזה אי אפשר למלא ביום אחר. כל יום צריך לחשוב איך למצות אותו בצורה מלאה ושלמה.
ניצוצות של אור
בסוף ימיו מברך יעקב את בניו, וברכתו של יהודה היא: 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ' (מט, ט). גם כאן אומר אור החיים דבר עמוק. למה יעקב מתאר את יהודה כגור, ומה פירוש המשך הפסוק? אומר אור החיים:
צריך לדעת למה הזכיר זמן היותו גור? עוד צריך לדעת אמרו 'מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ'. אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה זכה וברה, אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתנו. והוא, שאדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל נשמות הקדושה שהיו בעולם מיום היות העולם, ואשר עתידים לצאת. וכשחטא האדם, שלט החלק הרע, 'וישב ממנו שבי' לאין מספר.
חטאו של אדם הראשון גרם להתפוצצות של קדושה. הקדושה התפזרה בכל העולם, וכאילו חלקים של קדושה ירדו ושקעו בתוך הטומאה.
ודרשו ספר אנשי אמת, שרבו אנשי הקדושה שבתוך הקליפה. והנה ישראל משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בלעו מתוכו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נתן ה' בתוכנו - התורה והמצוות. וגם לפעמים באמצעות הדבקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה, לאנסה שתוציא נפש החיה למינה, והוא סוד 'וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב' (לד, ג).
התפקיד של עם ישראל הוא להשיב את כל הפיזורים של הקדושה, השבויים בתוך הקליפות, ולתקן אותם. זהו התפקיד של ישראל ושל העולם כולו עד בוא הגאולה השלמה. על פי זה מבאר אור החיים את סיפור שכם ודינה. המקובלים אומרים שבתוך שכם היתה נפש קדושה מאוד אלא שהיא היתה שבויה בתוך הטומאה, ולכן דבקה נפשו בדינה. וכך בעצם שאבה נפשה של דינה את הקדושה שהיתה נתונה בתוך שכם. המקובלים אומרים שנפשו של שכם היא נפש ר' חנינא בן תרדיון שהיה מגדולי התנאים. ר' חנינא מסר את נפשו על קדושת ה', הרומאים תפסו אותו מרביץ תורה בעת שהיה אסור להרביץ תורה. ושמו רמוז בראשי תיבות בדברי שכם: 'ארץ רחב"ת ידיים' ראשי תיבות ר ' ח נינא ב ן ת רדיון.
יש כאן רעיון עמוק מאוד. לכאורה מעשה שכם ודינה הוא מעשה מאוד לא טוב. בת יעקב נפגשת עם אדם רע כמו שכם שלוקח אותה בכוח! יכול להיות מזה דבר טוב - מתברר שכן. היה לחיבור הזה שביניהם, שהיה בעל כורחה ולא לרצונה, תפקיד - להוציא את הקדושה שהיתה בלועה בתוכו ולהחזיר אותה לקדושה, ואחר כך מתגלגלת הנשמה הזו ומופיעה בתוך ישראל. כך אנחנו פוגשים לפעמים קדושה שבלועה בתוך הטומאה בצורה קשה מאוד, וצריך להתגבר ולפתות את הכוחות הטמאים שלא יחזיקו את הקדושה כל כך בכוח. איך מפתים אותם - הפיתוי הוא על ידי שנכשלים ועוברים עבירה.
כך היה גם אצל יהודה ותמר. יהודה בטעות בא על כלתו, וזה איסור חמור מאוד. חז"ל אומרים לנו שיצר הרע כפה אותו. הוא התלבט, לא רצה, והרגיש כאילו הוא נאלץ. אני מדגיש שזה רק כאילו, מפני שבאמת היתה לו בחירה ואחריות על המעשה הזה אבל היה לו קושי עצום להתגבר. ושוב, לכאורה מה שקרה כאן הוא דבר שלילי – ויוצאת מהמעשה הזה מלכות בית דוד! זאת אומרת שיש לעולם סדר אלוקי שלפעמים נסתר מאתנו, אנחנו לא מבינים את כל התופעות, ונראה לנו שתופעות רבות הן רעות, ובדיעבד מתברר שדווקא מתופעות שליליות יוצא דבר טוב. זה לא היה יכול לקרות באופן אחר. אור החיים מסביר לנו שמה שקורה כאן באופן עמוק הוא שיש כאן מן תכסיס, שהסטרא אחרא מעכב מלברר את ניצוצות הקדושה, וכשהוא רואה שעושים עבירה הוא שמח, ומה שהוא לא יודע זה שבמהלך העבירה מוציאים ממנו את הקדושה שבתוך הטומאה. כך יהודה במעשה הזה בונה את עתידו של עם ישראל, בורא אורו של משיח שצומח מהמקרה הזה.
כך מבאר אור החיים גם את הפסוק 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ'. כאשר יהודה היה עדיין גור, עוד לפני שנולדו פרץ וזרח, אז הוא העלה את ה'טרף' והכוונה היא לניצוצות הקדושה שעלו מתוך הטומאה על ידי המעשה הזה שהיה עם תמר. יהודה שלא עשה את החטא במזיד, וכנראה בזכות הקדושה שלו, ואולי בזכות ההודאה שהוא הודה 'צָדְקָה מִמֶּנִּי' (לח, כו) – זכה להוציא קדושה גדולה דווקא מתוך המעשה הזה, וממנו בסופו של דבר יצאה מלכות בית דוד. 'מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ'.
גם אצל צאצאי יהודה אנחנו פוגשים את בעז שמתחתן עם רות המואבייה. מואב זהו עם לא טוב, הוא נולד מלוט שבא על בנותיו, ומתוך העם הזה יוצאת רות, שהיא נישאת לבעז ונהיית אמה של מלכות, דוד המלך הוא הנין שלה! שוב, לפעמים אנחנו רואים דברים שלא מסתבר לנו שיכול לצאת מזה תיקון מפני שהסדר האלוקי נעלם מאיתנו. ללמדנו שכל מה שקורה בעולם מושגח באופן עמוק מאוד.
כמובן שאין כאן היתר להכשיר את השרץ ולעשות מעשים אסורים ולומר שבסופו של דבר מכל דבר יוצא דבר טוב. אנחנו צריכים לעשות רק דברים טובים, להתגבר ולא להיכשל בשום כישלון חס וחלילה. עם זאת כאשר אנחנו רואים במבט לאחור דברים לא טובים שקרו, אנחנו מאמינים שייתכן מאוד שמתוך הדברים הללו יתגלגלו דברים שונים ממה שחשבנו.
זה מה שאנחנו רואים גם בפרשה שלנו. יוסף אומר לאחיו שאמנם המעשה והכוונה שלהם לא היו טובים, אבל 'אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה' (נ, כ). למעשה, מכירת יוסף גרמה הצלה גדולה לכל עם ישראל. נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו יוסף לא היה מגיע לארץ מצרים, הייתה באה מגפת רעב כללית שהייתה פוגעת אולי גם במשפחת יעקב או חלקים מתוכה, כי לא היה להם ממה להתקיים. התכנית האלוקית הייתה שצריך להיות רעב, והקב"ה סידר גם דרך להתמודד אתה, וסידר הקב"ה שיוסף הוא זה שיעשה את התיקון. 'אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה'. העיניים של האדם הן לא כל כך מושלמות, הן רואות את המציאות רק כפי שהיא עכשיו ולא רואות במבט שלם ומקיף. צריך להשתדל להתרומם להסתכלויות ארוכות טווח, וכך להבין יותר את מעשי ה'.
הטוב והישר
סיימנו את ספר בראשית, ספר האבות, ספר המידות. 'דרך ארץ קדמה לתורה'. מהאבות הקדושים אנחנו לומדים את המידות הטובות, את הישרות. ספר בראשית מכונה 'ספר הישר', משום שהישרות היא המידה המרכזית, ועל גבה אפשר לבנות את כל הכוחות האחרים. אם אין ישרות הכול עקום, ואז גם אם האדם לומד תורה ועושה מצוות זה יוצא עקום. הבסיס הוא מבט בריא, מבט ישר. הישרות היא טבעית, יש לנו טבע ישר, ואם נלך בדרך הישרה בעקבות האבות הקדושים נוכל להגיע לשלמות.
המידות הן היסוד של המצוות. לפני אמירת פרקי אבות אנחנו אומרים:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר' (ישעיה ס, כג).
לאחר הלימוד בפרקי אבות אנחנו אומרים:
רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' (ישעיה מב, כא).
המהר"ל מבאר, שראשית-כל צריך אדם לדעת שעם ישראל הוא עם סגולה. ולכל ישראל, גם מי שלא מקיים מצוות, יש חלק לעולם הבא כי לכל ישראל יש טבע עליון, אלוקי. זו הפתיחה, הבסיס וההתחלה של הכול. מתוך כך מגיעים אל לימוד המשנה, שעוסקת במידות הטובות והנכונות. המידות הן השורש שמכוון את האדם להיות ישר, בעל לב טוב, עין טובה, רואה את הנולד, עניו, נדיב. וכמובן תיקון של המידות הלא טובות - לא להיות קנאי, ולא בעל תאווה, ולא בעל גאווה. ואחרי הלימוד של פרקי אבות, מתוך המידות הטובות, מתקדמים אל התורה והמצוות: 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
זוהי הנקודה המיוחדת של האבות שהם לא היו מצווים, הקב"ה לא צווה אותם, והם עושים מצוות מתוכם, מעצמם, והולכים בדרך הישרה. חז"ל מתארים לנו שעוד לפני שהקב"ה התגלה אליו, אברהם בעצמו חיפש 'מִי בָרָא אֵלֶּה' (ישעיה מ, כו). בהתחלה הוא חשב שזו השמש, ואז בלילה חשב שאולי זה הירח, ומשם הוא התקדם צעד אחר צעד. הוא הבין שלעולם יש בורא ושכל פלאי הבריאה לא נעשו מעצמם, וקל וחומר שהבריאה כולה לא נעשתה מעצמה. הוא מתעניין, לומד, שואל, והוא לא מקבל תשובות מספקות. ברור לו שיש מישהו מעל כל המציאות, והוא רוצה להתקרב אליו כי ברור לו שהוא המקור של כל הטוב. אז הוא מנסה להיות טוב ככל יכולתו - עד שמתגלה אליו הקב"ה. וכך אומר המדרש:
משל למה הדבר דומה? לאדם שהולך בדרך וראה בירה דולקת. שאל: מי הוא בעל הבירה? הציץ עליו בעל הבירה ואמר - אני הוא בעל הבירה.
הזוהר חוזר ואומר פעמים רבות, שכל דבר צריך אתערותא דלתתא, השתדלות ומאמץ שלנו. אפילו היסוד של האמונה צריך לבוא מאתערתא דלתתא. למעשה אברהם התחיל ללכת לארץ כנען עוד לפני שה' אמר לו לעשות זאת, ורק אז הקב"ה מצווה אותו ללכת. הקב"ה אומר, 'אתה מחפש אותי - בוא לארץ ישראל'. האבות למדו תורה מתוך כליותיהם, מתוך עצמם. האדם מחפש את הנשמה הפנימית שלו, את השורש והמקור שלו. אמונה לא צריך לחפש בחוץ. מי ברא אותך, מי נותן לך את כוחות החיים, בורא העולם נמצא בתוכך, הוא המקור של הנשמה שלך. כך חיו האבות, בתשוקה גדולה להיות מחוברים אל המקור שלהם. מעצמם הם הגיעו לאמונה, אמונה כל כך משמעותית עד שהקב"ה ממש התגלה אליהם. והם מחפשים עוד ועוד, עוד אמונה, עוד גילויים, רוצים לעבוד את ה' בכל מאודם.
תשובה של צדיקים גמורים
גם במהלך הדורות אנחנו רואים תופעות כאלה. בעלי התשובה, הם אנשים שאף אחד לא מכריח אותם לחזור בתשובה. בשלב מסויים הם מרגישים בעצמם צורך לחפש מה התפקיד שלהם בעולם, מה המקור שלהם. בשכל בלבד אי אפשר לבוא לאדם רחוק ולומר לו: אני רוצה להסביר לך, יש ריבונו של עולם ושהוא משגיח על העולם, והוא נתן לנו תורה, אני אוכיח לך את הדברים על בוריים, ואראה לך באותות ובמופתים שיש בורא לעולם וצריך להאמין בו. זה לא יעבוד, הוא לא ישתכנע. הוא יטען: אתה אומר כך, אפשר לומר אחרת, סברות אפשר לומר לכל הצדדים. אז איך יש בעלי תשובה - הלב שלהם מחפש! הם מרגישים שהחיים שלהם ריקים, מחפשים סיבה לחיים, ייעוד, משהו שבשבילו שווה לעבוד, לישון ולקום לכן אם אתה פוגש אותם אתה יכול לעזור להם. האמת היא שלכל אחד יש את הפנימיות הזו, אצל בעלי התשובה היא פורצת, היא הכח שדוחף אותם. זו הבחינה המיוחדת שלהם, ו'גדולים בעלי תשובה'. עבודת ה' שלהם באה מבפנים, הם רוצים, הם מחפשים, הם לא מבקשים להוריד מהמצוות. בעלי תשובה עמוקים, עבודת ה' לא מכבידה עליהם. אנשים דתיים מרגישים הרבה פעמים שהם חיים באיזו מסגרת, ורק לא נעים להם לשנות, מין תחושה כזו ש'אי אפשר אחרת'. בעלי התשובה לא חיים כך, הם נמשכים לזה, הם מוכנים לשנות, לעזוב את כל מה שהם מכירים, הם צריכים להתגבר על הסביבה שלהם, והם עושים זאת משום שהלב שלהם דורש את זה. הם לא יכולים לסרב ללב שדורש את זה.
בעתיד, אומר הזוהר, תפקידו של המשיח הוא להחזיר את הצדיקים הגמורים בתשובה. מדוע צריך להחזיר אותם בתשובה - אולי זו בדיוק הנקודה שאנחנו מדברים עליה. הצדיקים הגמורים צריכים לשוב לעבוד את ה' מתוך תוכם, ולא רק כי כך הם התרגלו או בגלל שכך עושים בסביבה שלהם או כי זה החינוך שהם קיבלו. זה לא מתחיל מבפנים. אפילו אם הם מבררים ומבינים את הדברים לעומק וכדומה – פעמים רבות חסר הניצוץ. הניצוץ הזה בוער רק אם הרצון בא מבפנים, 'אני רוצה' ולא 'אני חייב'. 'אני רוצה שהקב"ה יתגלה בתוך לבי!' אדם רוצה להרגיש בתוך תוכו את ריבונו של עולם שנמצא בתוכו ומאיר בו. זו המדרגה שהדור שלנו מחפש.
אנחנו יודעים שהדור שלנו מאוד מחפש חיבור לדברים. זהו דור שמחפש חופש, עושה מה שמתאים לו, ויש לזה הרבה השלכות בעייתיות. אבל במבט עמוק, הקלקול הזה תפקידו להביא את הדור הזה אל עבודת ה' עמוקה, פנימית, שבאה מתוך האדם עצמו. להיות אדם שמזדהה עם מה שהוא מצווה לעשות, שרוצה לעבוד את ה'. כך הייתה העבודה של האבות, לחתור לעבודת ה' עמוקה, לא חיצונית אלא פנימית, להרגיש שהנפש רוצה לעשות את רצון ה'. חזק חזק ונתחזק.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
