ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ספירת העומר
- עניני ספירת העומר
בפרשת אמור מפרטת התורה את תאריכיהם ומצוותיהם המיוחדות של כל החגים. לעומת זאת, הקורבנות המיוחדים לחגים מוזכרים בפרשת פנחס ולא בפרשת אמור. והנה, בלב פרשת אמור, בין שלל החגים, קוטעת התורה את הרצף ומדברת על קורבנות – קורבן העומר הבא למחרת הפסח, וקורבן שתי הלחם הבא בחג השבועות. הרמב"ן התקשה בכך, וענה שמכיוון שלחג השבועות אין תאריך מיוחד משלו, אלא זמנו ביום החמישים לקרבן העומר, לכן הוזכרו קרבנות אלו, בכדי לציין את זמנו של חג השבועות.
ועדיין נותרנו בתמיהתנו: המתבונן בפרשת המועדים הנ"ל יבחין שלכל חג התייחדה פרשיה – פתוחה או סתומה – בפני עצמה. בנוסף, עניינו של כל חג מתחיל בציווי מיוחד של ה' למשה ("וידבר ה' אל משה לאמר"). והנה, למרבה התמיהה, פרשיות העומר ושבועות שונות מפרשיות שאר החגים: למרות שהן מופרדות לשתי פרשיות, הן נאמרו בציווי אחד של ה' למשה. בדרך זו רומזת לנו התורה, שמחד קיים קשר בין שבועות לקרבן העומר (וכדבריו של הרמב"ן), אולם מאידך – יום הנפת העומר עומד כיום בזכות עצמו, וללא קשר לספירה הבאה בעקבותיו ולחג השבועות שבשיאה.
על כן, נראה שהתורה מלמדת אותנו שיום העומר גם הוא למעין חג בפני עצמו יחשב. זהו היום בו נשלמה כניסתנו אל הארץ בימי יהושע, מפני שביום זה זכינו לראשונה לאכול מפירות הארץ: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח... וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא", ומבארת הגמרא שאכלו מהמן עד ט"ז בניסן, שבו הקריבו את העומר, אכלו מהתבואה החדשה ופסק המן. זו גם הסיבה לכך שפרשית העומר פותחת בתיאור הכניסה לארץ: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן", כיון שיום חג זה מציין את הזכות שנפלה בחלקנו לבוא אל הארץ ולאכול מפירותיה.
בכך תתורץ קושיא נוספת: בסוף פרשיית חג השבועות מופיע הציווי על מצוות הקציר – לקט ופאה. והלא הפרשה כולה עוסקת במועדים השונים, ומה מקום למצוות אלו באמצע פרשה זו? אלא, שרצתה התורה להדגיש שיום העומר וחג השבועות שונים מכל יתר המועדים, בכך שהובלע כאן מעין חג נוסף לזכר מאורע מיוחד – חגם של פירות הארץ (לתירוץ אחר ראה במדרש וברש"י שם).
כעת נוכל להבין את עומקו של מאורע נוסף שאירע בתאריך ט"ז בניסן – הפיכת סדום. סדום, העיר החוטאת, טימאה את ארצנו הקדושה. שפע הברכה הגדול של יבול ארצנו הקדושה, "כגן ה' כארץ מצרים", נלקח על ידה כדי להפכו למקור התבהמות והסתאבות. בארץ העמים הטמאה יתכן וה' היה מעלים עיניו, אך לא כן בפלטרין של מלך, שחייב להיות נקי וממורק.
והנה הגיעה עת הטהרה. המלאכים בישרו לאברהם על לידת יצחק בט"ו בניסן, ולעת ערב הגיעו לסדום, כלומר ביום ט"ז בניסן. "וכמו השחר עלה" – בעת הנץ 'יום העומר' – המטיר ה' על סדום ועמורה גופרית ואש מן השמים. בשעה גדולה זו, עליה נאמר בהלכה שבזמן שהמקדש חרב ובעוונותינו אין עומר הרי שמדאורייתא "האיר מזרח התיר" את אכילת החדש, נטהרה הארץ מטומאתה של סדום.
כל זמן שלא נולד ישראל, יכולה היתה הארץ לסבול את הטומאה. אולם, ברגע שהחלה נשמתו של יצחק, הילד היהודי הראשון, לרדת לעולם – הגיע הזמן לטהרתה של הארץ. אכן, כמה וכמה פעמים כורכת התורה את בשורת לידת עם ישראל עם בשורת נחלת הארץ, ולפיכך, משבאים ישראל לעולם, הרי שהיא מתחילה להיטהר ומשלימה את הכנותיה לקליטתם של ישראל בתוכה. כאמור, ענין זה מתרחש ביום בו יכנסו ישראל לארצם ויאכלו מפירותיה לראשונה, וכן ביום בו יחלו מדי שנה להנות מאכילת פירות השנה החקלאית החדשה.
בכל שנה ושנה, ביום ט"ז בניסן, אנו שבים ומציינים יום חשוב זה וסופרים ממנו את ספירת העומר הקרויה על שמם של פירות הארץ – ספירת העומר (ולא ספירת מתן תורה). וכך, הולכים אנו ועולים במעלות פירות הארץ דרגה אחר דרגה עד לחג השבועות, בו מוקרבים "שתי הלחם" המתירים להקריב את תבואת הארץ החדשה במקדש. אז, כאשר הקומה החומרית בנויה לתלפיות בקדושה ובטהרה, ראויים אנו לקבל את האור הרוחני – אור מתן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
