^ 1.. הסוברים שנכון להוסיף: הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ. לרשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, א, הרוצה להוסיף רשאי. ויש סוברים שעדיף שלא לשנות מהנוסח כי הוא כולל כל פורענויות, כמובא באשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי.
^ 2.. ראה פנה"ל שבת ל, א, 1, ובהרחבות שם. לשיטת הגר"ח נאה, שנוסדה על פי הרמב"ם (שהסכימו לו רוב ככל הפוסקים), שיעור מיל שהוא אלפיים אמה - 960 מטר. ולשיטת 'חזון-איש' - 1,152 מטר. ועל פי חישוב עדכני, יצא שעל פי שיטת הרמב"ם שיעור מיל הוא - 912 מטר. ואם כן שיעור ארבעה מיל שהוא פרסה - 3.648 ק"מ, וכך כתבתי למעלה.
^ 3.. יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת הדרכים כיום היא מתאונות, וסכנה זו קיימת בעיר כמו מחוץ לעיר (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים). עוד אפשר לומר, שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום ישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד. כ"כ הרב ליאור בדבר חברון או"ח קט. מנגד, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה שהיו שכיחים בהן ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14). ויש אומרים שמותר לומר תפילת הדרך בתוך העיר, אך אין זו חובה (ר"ח קנייבסקי בשם החזו"א ב'מעשה איש' ז, עמ' קלז). מהרב מרדכי אליהו שמעתי שטוב למרבים לנהוג בתוך העיר לומר את התפילה בלא שם, וכ"כ ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג). למעשה נראה, שאף שסכנת הדרכים כיום פחתה מאוד, מבחינתנו תאונות דרכים הן מהסכנות המאיימות על חייו ושלומו של האדם, ולכן יש לאומרה כחובה על דרך בין-עירונית. ובדרך עירונית, נכון לאומרה אבל אי אפשר לקבוע את אמירת כחובה, הואיל וחכמים תקנו את התפילה לדרך שמחוץ ליישוב, ולדרכים שהיו הרבה יותר מסוכנות ומפחידות מהדרכים שבימינו (כמבואר לעניין ברכת הגומל בפנה"ל ברכות טז, ו). ומחמת הספק, יש לאומרה בלא חתימת שם, וכמבואר להלן בהערה 5, שלדעת רבים גם על 'תפילת הדרך' חל הכלל "ספק ברכות להקל".
^ 4.. לרב חסדא יש לעצור מההליכה ולומר את 'תפילת הדרך' בעמידה או בישיבה. ולרב ששת אפשר לאומרה בהליכה, אולם גם הוא כשהלך עם רב חסדא, נהג כמותו ועצר ואמר את 'תפילת הדרך' בעמידה (ברכות ל, א). למעשה נפסק (שו"ע קי, ד): "ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד", וכתב מ"א יא, שאם אפשר יעמיד את הבהמה. לפי זה לכאורה כאשר נהג רוצה לומר את תפילת הדרך, עדיף שיחנה בצד הדרך ויאמר את תפילת הדרך. ואם הנהג כבר אמר באותו יום את תפילת הדרך ורק שאר הנוסעים צריכים לומר את תפילת הדרך, אין צורך להחנות את הרכב, מפני שהנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו"ע או"ח קי, ד, מ"ב כג). אולם למעשה נראה שגם כאשר הנהג צריך לומר את 'תפילת הדרך' עדיף שיאמרנה תוך כדי נסיעה, משום שהחנייה בצידי הדרכים יש בה מידה מסוימת של סכנה, ויש חשש שההידור בזה יגרום במשך הזמן לסיכון נפשות.
כיום כשעיקר סכנות הדרך מתאונות, והן מתרחשות גם בעיר, ראוי לומר את התפילה כשהרכב חונה לפני תחילת הנסיעה, וכדעת עטרת זקנים וט"ז (אמנם הט"ז ביאר שכשהלכו בשיירה העדיפו לאומרה יחד בצאתם מהעיר, וממילא כאשר אדם נוסע במכונית, עדיף שיאמר את התפילה לפני תחילת הנסיעה). שכן אם ננהג כסוברים לומר את התפילה בתוך הנסיעה, תהיה אמירתה פחות בהידור, וגם לא תכלול את כל סכנות הדרך. ואין לחשוש שמא אין יוצאים בזה ידי חובה לדעת רוה"פ, שכן גם הם מסכימים שבדיעבד יוצאים ידי חובה באמירתה בעיר (פמ"ג א"א קי, יד; מ"ב כט), קל וחומר כיום שאולי צריך לאומרה גם על דרכים עירוניות כמובא בהערה הקודמת. יש להוסיף, שלדעת רש"י (ברכות ל, א), רק בפרסה הראשונה אפשר לומר את תפילת הדרך, ורבים הזכירו את דעתו, אף שבפועל מקובל לפסוק כבה"ג, שגם מי שלא אמר את תפילת הדרך בפרסה הראשונה, יאמרנה כל עוד יש לפניו דרך של פרסה (שו"ע קי, ז). אולם כיום שיש סברה לפיה חייבים לומר את תפילת הדרך גם בדרך עירונית, אם לא יאמרנה מיד בתחילת הדרך, לפי רש"י לא יוכל לאומרה אחר שייסע כ-4 ק"מ בדרכים העירוניות.
^ 5.. אף שרבים כתבו שלכתחילה יש לחשוש לדעת מהר"ם מרוטנבורג, מוסכם שגם כשאין אפשרות להסמיך את תפילת הדרך לברכה, אומרים אותה בנוסחה המלא. ויתכן שגם מהר"ם מסכים לכך. לפי דעת מהר"ם מרוטנברג והסבר תר"י, מדובר בברכה, וממילא חלים עליה הכללים של 'ספק ברכות להקל'. אולם ההסבר העיקרי הוא כפי שכתבו תוס' פסחים קד, ב 'כל', ש'אלוהי נשמה' ו'תפילת הדרך' אינן ברכה אלא שבח ותפילה, ולכן אין צריך להסמיכן לברכה אחרת. וכ"כ תוס' רא"ש, אגודה, אבודרהם, וטור קי. ויש לברר האם לשיטתם חל על תפילת הדרך הכלל 'ספק ברכות להקל'. יש אומרים, שהואיל ו'תפילת הדרך' שונה משאר הברכות, אפשר לברכה גם בספק, וכפי שכתב בפני יהושע (ברכות כט, ב, על התוס' 'מפני'), ובעל ח"א (שערי צדק משפטי הארץ, בינת אדם יא, ו), שכאשר יש בכך צורך, אפשר לאומרה בלא חשש של ספק ברכות. וכן מסרו בשם חזו"א, וכן מבואר בשיעורי ריש"א למסכת ברכות ל, א. אולם יותר נראה, שהואיל והתוס' השוו את תפילת הדרך ל'אלוהי נשמה', והיחס אל 'אלוהי נשמה' כאל ברכה, הן למניין מאה ברכות (טור ושו"ע ומפרשים או"ח מו, ג; פנה"ל ברכות יב, ה), והן לעניין ספק ברכות להקל (ראו פנה"ל תפילה ט, ו). לפיכך גם על תפילת הדרך חל הכלל 'ספק ברכות להקל'. וכן מצינו שבפועל רבים חששו לספקות בתפילת הדרך, ולכן הורו במצב של ספק לאומרה בלא שם (שו"ע קי, ז, זכרון יהודה או"ח מב, י; אול"צ ב, ז). וכן כתבתי בהלכה ג, לומר את 'תפילת הדרך' בדרכים עירוניות בלא שם, מחשש ברכה לבטלה.