מי נושא בהפסד משלוח בדואר שלא הגיע | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
דיני ממונות וצדקה
קניה ומכירה

קטגוריה משנית

187

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן רחל

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

המקרה:
יהודי שרצה להתעניין בתחום כל-שהו, קיבל המלצה על ספר מקיף בנושא. הוא יצר קשר עם המוכרת, שביקשה שישלם לה ולאחר מכן תשלח לו את הספר.
משעבר זמן והספר לא הגיע אליו, יצר הקונה קשר עם המוכרת והודיע לה שהספר לא הגיע אליו והוא מבקש לקבל את כספו חזרה. המוכרת ענתה שהיא שלחה בדואר את הספר, וסירבה להשיב לו את הכסף.
הקונה טוען: עבר זמן רב מהתאריך בו המשלוח היה אמור להגיע אליו, וכיון שלא קיבל את הספר הוא זכאי לקבל את כספו חזרה.
המוכרת טוענת: משמסרה את הספר במשלוח, הוא יצא מכלל אחריותה. לכן על הקונה לתבוע את רשות הדואר על אובדן הספר ולבקש את כספו מהם.

תשובה
מטלטלין נקנים רק במעשה משיכה או הגבהה כמבואר במסכת קידושין בדף כו. ובב"מ בדף מז. וכל עוד לא נעשה קניין מעין זה, הבעלות על הספר נותרה בידי המוכרת. אי לכך, במקרה שהספר אבד או נפסד, הפסדו מושת על המוכרת, ועליה להשיב לקונה את הכסף ששילם לה.
ברם, אם נאמר או נכתב מפורשות שהחבילה תישלח ע"י גורם אמצעי, אישור של הקונה לכך מעביר את הבעלות על החפץ לרשותו ברגע בו קיבל השליח את החבילה לידיו מידי המוכרת. או שהקונה נעשה ערב עליו בשל הסכמתו. במקרה זה על הקונה לספוג את ההפסד שנגרם בשל אובדן החבילה. ולכן לא יקבל את כספו בחזרה.
כיום נהוג שחברות מסחריות מזכות כספית במקרה של אובדן וכשהמוצר לא מגיע לידי הקונה, ואזי ינהגו על פי מנהג זה והמוכר ישא בנזק ויזכה את הקונה. ברם בעיסקאות רכישה פרטיות, יש לנהוג כפי הכלל המוזכר לעיל, ובהסכמת הנמען למשלוח, הינו נושא באחריות (כמובן, בהנחה שאין צד הונאה ורמאות מצד המוכר), אף במציאות שחברת השילוח לא מכירה בלקוח כבר-תביעה, שכן קיבל אחריותו על המשלוח ונעשה ערב עליו. ויש לדון אם השולח מחוייב לתבוע את חברת השילוח.

נמוקי הדין
מי בעליו של המשלוח
הגמ' בב"מ בדף מז: מביאה דוגמא מעין זו שהיתה לעיני חכמים כשביטלו את מעמדו של קניין כסף: 'אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. סוף סוף, מאן דשדא דליקה בעי שלומי. אלא, גזירה שמא תפול דליקה באונס. אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה, טרח ומציל, ואי לא - לא מסר נפשיה טרח ומציל'. כלומר, בשל החשש שהבעלים שנמצא פיזית ע"י המוצר שמכר בכסף לא ידאג לו ולא ישתדל ויטרח להצילו מהפסד, ביודעו שאינו שלו, סבר רבי יוחנן שתיקנו שמעבר הבעלות במטלטלין יעשה רק בהעברה ידנית, כך ששני הצדדים נמצאים פיזית ע"י המקח, ומסתבר שהלוקח יקחנו עימו.
לשאלת הבעלות על מציאות מעין זו שנעשה קניין מעות ללא קניין משיכה, ישנן השלכות ונפק"מ הלכתיות נוספות, כגון על מי מוטל למכור חמץ, ומי נושא באחריות באם ניזוק או הזיק נשוא המקח, ובאם המליטה הבהמה שנמכרה טרם שמשכוה, מי זוכה בוולד.
והמשיכה הגמ' שם ואמרה: 'אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות'. ובאר רש"י שם בד"ה 'כך תקנו חכמים' שהכוונה שגם הלוקח יכול לחזור בו מהמקח כל עוד לא משך אותו, משרואה שלא מקבל סחורה ותמורה לכסף ששילם עבורו: 'לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך, דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל, שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי'.
נחלקו הראשונים בדבר יכולת הלוקח לחזור בו מהמקח משרואה שהוא אבד ונפסד.
דעת הרי"ף שם בדף כח: מדפי הרי"ף שהלוקח יכול לחזור בו כל שלא קיבל את מקח: 'ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזבינא ואיתניס דלמוכר איתניס, ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או תן לי את מעותי'.
ברם בעל המאור שם חלק ע"כ וסבר שאם המקח אינו בעין אזי לא יוכל הלוקח לחזור בו, שכן מדאורייתא הינו כבר שלו: 'ולי לא נראה כן. שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתיה בעולם, כיון דקי"ל דמעות קונות מדבר תורה אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים, והיינו דאמרינן מה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. ואי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה וטרח ומציל, כי היכי דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה. והיינו דאמרינן בגמ' עיקר המשיכה לא תקנוה אלא במוכרין, ואגב מוכרין תקנוה ללקוחות. ואילו היה כדברי הרב, אדרבה עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היתה'.
משנדייק בדברי רש"י נראה שפשט דבריו תואמים את דברי בעל המאור, כפי שעמד על כך באבן האזל הלכות מכירה בפ"ג, שכן נקט בדבריו אפשרות שהלוקח יחזור בו כאשר המקח בעין: 'שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי', ולא צייר אפשרות שכבר נשרפו החיטים ומבקש הלוקח לחזור בו ולא לשלם. אך הנימו"י הבין בשיטתו כמשנת הרי"ף, וכל שנאנס המקח לא עובר הלוקח על מי שפרע.
השו"ע בסי' קצח פסק כרבי יוחנן, והוסיף הרמ"א שם בסעי' ה שתי הסתגויות: 'וי"א דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה, נקנו במעות (הגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב). וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו, קנו (ב"י)'. כלומר שאם המקח לא נמצא ברשות הפיזית של המוכר ואין חשש לרשלנות מצידו, סבר הרמ"א שבנתינת המעות נקנה המקח. אלם הש"ך שם בסק"ט חלק ע"כ וסבר שלא חילקו חכמים ונתנו דבריהם לשיעורין, ולעולם לא נקנה ללוקח במעות בלבד. וכ"כ הנתיה"מ שם.
והפתחי תשובה שם סק"ו הוסיף שאף אם היה החפץ מבוטח, ומקבלים את דמי המקח המבוטח שאבד, ואין חשש שבעה"ב לא יצילו (בהמשך דבריו מעלה, שאולי משום החשש שיפסידו בעלי הביטוח הותירו חכמים תקנתם גם בכאי גוונא), עדיין לא אמרינן שקנהו הלוקח בקניין מעות ללא משיכתו בפועל, שלא חילקו חכמים בדבריהם. ואזי אף אם הדואר יראה לנכון לקחת אחריות ולשלם את דמי הפריט שאבד, לא נאמר שהינו של הלוקח, ויכולים שניהם לחזור בהם.
גם על הסיוג של הרמ"א שיועיל תנאי לקנות מעות, דנו הפוסקים וחלקו ע"כ הש"ך והנתיה"מ שם, כך שאף אם יכריז המוכר שבתשלום המוצר עוברת הבעלות, יהא מחלוקת בדבר (ויוכל המוחזק לטעון קים לי).
בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' רסד דן אם נשוא המקח הינו ספרי קודש, יהא לו דין יין לקידוש שמהני בו קניין כסף לבדו, ומיד עוברת הבעלות לידי הלוקח. ואף שנאבד המשלוח בדואר, יאבד ללוקח באם שילם מכבר, ולא למוכר. עוד דן שם, שבמציאות שמכרו ספרי קודש, אין חשש שהמוכר יראה את הספרים הללו עולים בלהבות ונפסדים והוא לא יחוש להצילם, ונו"נ אם בכה"ג הזקיקו חכמים את קנין המשיכה בכדי לקנותו.
לסיכום: כיון שלדינא מטלטלים נקנים בכסף, הפריט שנשלח בדואר הינו של המשלח המוכר, אף אם שילם עליו מכבר הלוקח, ויהא על המוכר להחזיר ללוקח את הדמים שקיבל עבורו. וגם אם הדואר יפצה וישלם עבור המשלוח שאבד, יהא על המוכר להתעמת עם הדואר. אומנם אם התנו מתחילה, שהאחריות על המשלוח עוברת לידי הלוקח, יהא מקום לדון במידת הבעלות עליו.
יש לציין, שאם לקוח מילא עגלת קניות בחנות, ולבסוף ביקש שישלחו לו את מרכולתו, אזי קנה הלוקח את כל שהגביה והכניס לעגלתו ואף שילם על כך. ופשוט שבכגון דא, הלוקח הינו הבעלים של המטען שנשלח, ואם הוא נפסד באונס – משורת הדין על הקונה להפסידו, אא"כ מנהג המקום מורה אחרת.

אחריות שילוחית
המשנה בב"מ בדף צח: הגדירה את האחריות על החפץ והמטען שביד השליח: 'השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה, פטור. אמר לו השואל, שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, וא"ל השואל שלח, ושלחה ומתה חייב. וכן בשעה שמחזירה'. כלומר, השליח מבצע את הקניין עבור משלחו, אף שמעולם לא היה ביניהם כל סיכום והתקשרות שילוחית אישית.
נמצא שהאחריות השילוחית מוגדרת עפ"י הגדרת ההעברת הבעלות והאחריות בעת השליחות. הוי אומר שאם סיכם אדם עם חבירו שישלח לו פריט בהשאלה ע"י שליח מסויים, והמשאיל נענה לבקשתו ושלח את מבוקשו ע"י השליח שהגדיר – מרגע ששלח, התחייב השואל באחריות הפריט כדין שואל, כמי שהגיע לידיו. וכן אם המשאיל הודיע לשואל שישלח ע"י השליח והשואל רצה בכך, מיד בהגיע המטען לידי השליח, מחוייב השליח. והוא הדין להיפך, שאם סיכם השואל עם המשאיל שיחזיר את הפריט ע"י שליח, מרגע ששלח נפטר מהאחריות עליו.
מאידך, אם לא היה כל סיכום בין השואל והמשאיל לגבי זהות השליח, לא מתחייב השואל עד שהגיע לידו, וכן אם החזיר למשאיל ע"י שליח מבלי שסיכם עמו לא נפטר עד שיגיע לידו.
אפשר להגדיר את הכלל שהמשנה הציבה, ששליח שנשלח באופן חד צדדי, משלחו נושא באחריותו. ואם השליחות התבצעה בהסכמה, מתורגמת ההסכמה כנטילת אחריות של המוטב – בין אם זה השואל בין זהו הבעלים המשאיל.
הנמו"י שם בדף נז: מדפי הרי"ף חקר אם חיוב השואל משעה שהגיע ליד השליח, הינו משום שבהסכמה נעשה שליח השואל, או שחייב על תוצאות אישורו מדין ערב.
השטמ"ק בב"מ בדף צח: הביא את ששאל הר"ן מדוע נפטר הלווה בנתינתו לשליח, והרי מבואר בגמרא בב"ק בדף קד. שבכדי למנות שליח קבלה יש למנות אותו בפני עדים, וכאן לא מינה בפני עדים.
בתחילה יישב הר"ן, שהואיל ומינה את השליח בפני הלווה, אינו צריך עדים. אך הקשה שביאור זה לא מועיל לדעת רבה בגמרא שם שסובר שאפילו אם שלח בפני עדים לפרוע חובו אין זה מועיל, מפני שיתכן שעשה כן בכדי לומר לו שאותו אדם נאמן ושיכול לשלוח על ידו, אך לא שמינהו כשליח קבלה.
ולכן כתב הר"ן שהסיבה שנפטר הינה מדין ערבות, שכשאמר המלווה ללוה ליתן את המעות לשליח, נתחייב לו מדין ערב כמבואר בקידושין בדף ו: שכל מוציא ממון מרשותו על פי חברו נתחייב לו חברו מדין ערב. וכן נקט נתיה"מ בסי' קכ סק"א ובסי' קכא סק"ד.
אך מדברי הסמ"ע בריש סי' קכ סק"א עולה שהטעם הוא מפני שהמלווה פטרו במידה ויתן לאותו אדם. הסמ"ע הרחיב לבאר מדוע כאן אין צורך לומר והפטר, בניגוד למקרה בסימן קכ שאומר זרוק חובי, שאין הלווה נפטר עד שיאמר המלוה 'והפטר'. וחידד הבחנה חדה, שבמקרה שם כל עוד לא אמר והפטר יתכן שכוונתו זרוק ושמור, ואילו במציאות שלנו ברור שלא התכוון המלוה לומר ללוה שיילך יחד עם השליח, ולכן ברור שפטרו: 'דלא מסתבר לומר דכונתו היתה שישלח וילך ג"כ עמהן בדרך לשמרם'.
הנתיה"מ בסי' קכא סק"ד ביאר שהש"ך והמהרש"ל נחלקו בטעם דין זה, שהמהרש"ל סבר שהפטור הינו משום ערבות, ולכן אף שלא אמר במפורש שיהיה שליחו ורק אמר לך אמור לו שישלח על ידך, ואף שלא היו עדים זה מחייב, ואילו הש"ך סבר שדין זה מבוסס על דין שליחות ולכן צריך למנותו ובפני עדים.
וביאר הנתיה"מ שהסיבה שהש"ך סובר שאין כאן פטור מטעם דין ערב, הוא מפני שבערב האדם נותן לפלוני מעות ונעשים המעות ממש של פלוני, ולכן מתחייב המצווה לערב, אך כאן כשנתן לשליח לא נעשו המעות של השליח, וכל עוד לא זכה המשלח יכול ליטול ממנו כמבואר בש"ך בס"ק מד.
והסיק הנתיבות בסי' קכ סק"א וסי' קכא סק"ד והכריע שהעיקר הוא שהתחייב מדין ערב, והשיג על הסמ"ע הנ"ל, וסבר שהטעם שאינו צריך לומר והפטר הוא מפני שנפטר מדין ערב, ולא קיבל את החילוק לעניין אמירת והפטר בין זרוק חובי, לשלח ע"י עבדי.
בנידון שלנו, היתה הסכמה מראש על כך שישלח המכשיר בדואר, כך שמשעה שנמסרה החבילה בדואר מחוייב המוטב בתשלומי העיסקה.
אומנם, זכותו של המוטב לדרוש אישור לביצוע המשלוח, עובדה שיכולה להתברר באישור מרשות הדואר על משלוח ספציפי זה, או בשבועה של המוכר השולח באם המוטב אינו מאמינו.

האחריות השילוחית תלויה בהסכמה על זהות השליח
יש לציין, שהסכמה מעין זו תקיפה בין אם ציין את זהות המוטב בין אם הסכים באופן כללי שישלח ע"י שליח הראשון שימצא, כפי שהביא הריטב"א מדברי רבו בב"מ שם ומובא בנמו"י שם. וכן פסק השו"ע בסי' קכא: 'אפילו לא יחד לו אדם ידוע... אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה, ושלחם לו ונאבדו, או כפר בהם השליח, פטור. והוא ששלח לו ביד אדם נאמן, ובדרך שבני אדם רגילים להעביר שם ממונם'. נמצא, שאף לו היה סיכום בין הצדדים שתשלח לו את הספר באופן כללי, הלקוח נושא בהפסד אובדן המשלוח (כמובן, בהעדר אחריות של גורם הדיוור).
בתרומות שער נ ח"ג סימן ט ובטור בסי' קכא נראה שגרסו ברי"ף שאם כתב המלוה רק לשון 'שדרינהו ניהלי' כלומר שלח אליי, ולא הזכיר ע"י שליח אין הלווה חייב באחריותו משום מנהג תגרים.
הנתיה"מ שם סק"ב הקשה הכיצד די שמציין הלוקח שישלח ביד מי שישלח, והלא הרמ"א שם סעי' יא פסק: 'מי ששלח שלוחו למשכן לו משכון, ומשכנו ואינו יודע אצל מי, הוי פשיעה וחייב לשלם לו. ואם אמר אצל פלוני, והוא כופר, חייב לשלם, דהוה ליה למשכנו בעדים': 'דכיון שלא הזכיר לו להשכין אצל פלוני רק אמר לו משכנו סתם, חייב לשלם משום דהיה לו להשכין בעדים. א"כ הכא נמי, כיון שאמר לו שלח ביד מי שתרצה, ולא הזכיר לו ביד פלוני, אמאי פטור כשכופר'.
ויישב הנתיה"מ שם ותלה את הדבר בנוסח הסכמת הלוקח על זהות השליח: 'ולפענ"ד נראה לחלק, דהא הכא ג"כ כשאומר שלח סתם ודאי דחייב, רק כשאמר שלח ביד מי שתרצה, א"כ י"ל דכשאומר ביד מי שתרצה הוי כאומר אצל פלוני, וא"כ התם ג"כ דייקא כשאמר משכנו, סתם, אבל אם אמר משכנו ביד מי שתרצה, פטור'. כלומר, שאם אמר המוטב שישלח לו בסתם, נותרה האחריות על המשלח והוא נדרש לשולחו בעדים. ואם אמר לו שלח ביד מי שתרצה – מתפרשת הסכמתו שישלח לו ע"י מי שירצה, ואזי לא נדרש לשולחו בעדים.
וביישוב השני חילק בין חפץ מסוים ובין מעות: 'דבמעות דלא שייך ראה, לא הוי פשיעה לענין כפירה'.
נמצא, שלתירוץ הראשון יש לבחון את נוסח ההסכמה של הנמען לשלוח לו את הספר, שכן אם היתה הסכמה רק באופן כללי שישלח, אזי יהא אחריות על המשלח ולא על השליח. ואם היתה הסכמה לשלוח ע"י הדואר, אזי אף שהדואר מכחיש את עובדת ההפקדה בידיו, הנמען יפסיד.
אלא שערוך השולחן שם בסעי' ב כתב לגבי היכא שהלוקח אישר בסתמא לשלוח לו, שאחריותו עליו: 'אבל כשכתב לו שלח לי סתם... ואם שלח ע"י הבי דואר פטור, דזהו דרך התגרים וכל העולם עושים כן'. הרי שלא סבר כנתיה"מ הנ"ל.

אופן האישור על המשלוח
אישור על המשלוח בדואר, נעשה לעיתים לא בהוראה ישירה ומפורשת של הלקוח, אלא בסעיף מובנה בבקשת המוצר. הסכמה זו טעונה ליבון, אם די בה בכדי להשית חיוב על המוטב הגם שהמוצר לא הגיע לידיו.
מרש"י בב"ק בדף קד. בד"ה 'פטור' עולה שיש למוטב להסכים על המשלוח ע"י שליח, בפיו בדווקא: 'דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו'. כן נראה מדבר התוס' שם בד"ה 'שלח' שיש לומר לשליח בפניו בדווקא.
ברם התוס' בב"מ בדף צח: בד"ה 'ואמר' הבינו שההסכמה של המוטב יכולה להיות בין בעל פה בין בכתב: 'דאין סברא לחלק בין כותב לאומר פא"פ דכי היכי דמהני באומר מהני נמי בכותב'.
הרי"ף בב"ק בדף לז: נקט שיטה אמצעית, שאומנם מדינא היה נכון שההסכמה תעשה בפניו בדווקא, אך תיקנו שתועיל הסכמה בכתב אף שאינה בפניו: 'והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא, וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי בהדי פלניא, ושדרינהו ניהליה, לא מחייב באחריותיהו. דהכי נהגו האידנא תגרי, וקיימא לן בכי הא דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא'.הביאו בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רסח. הרא"ש בב"ק פ"ט סי' כג גם הביאו את שיטתו, אך תמה ע"כ: 'ולא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג, אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו'.
הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פ"א ה"ח פרט בדבריו שאף אם ראובן שלח כתב לשמעון, שהוא מתחייב בשל הסכמה זו, הכס"מ שם הבין שלא צריך שיסכים בפירוש ובפניו, אך בחידושי ר' מאיר שמחה בבב"ק בדף קד: הבין שהרמב"ם נקט כשיטת רבו הרי"ף, משום תקנה ומנהגא.
השו"ע בריש סי' קכא פסק שהסכמה לשלוח בכתב מספקת: 'אפילו לא אמר לו פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב'. גם בדבריו נחלקו, אם דין זה הינו ממנהגא או מדינא. המהרש"ל למד שרק ממנהגא מתקבלת הסכמתו בכתב, ואילו הסמ"ע שם סק"ב סבר שמדינא לא צריך לומר בפניו בדווקא כאשר היתה הסכמה על שליח מסויים, אך כאשר אומר לו שלח לי בלא לציין את זהות השליח, דרוש מנהג לחייבו על בסיס הסכמה שלא בפניו.

משלוח בדואר
ערוך השולחן בסי' קכא סעי' ב כתב מסברא: 'ואם שלח ע"י הבי דואר פטור, דזהו דרך התגרים וכל העולם עושים כן'. אומנם מסתבר שיש לדון על משלוח לגופו, שכן אף שזהו גוף מפוקח ואחראי, ורמת אמינות שלו די גבוהה, וכמות הנהנים משירותיו תעיד על היעילות שלהם ועל האימון שרוחשים להם בעת שמפקידים בידם משלוחים. אך משלוח דבר בעל ערך רב, או רגיש מאוד, או חיוני ונדיר – מבקשים בדרך כלל לשולחו ברמת דיוור ושמירה גבוהה יותר. ולכן, שליחות מטען המסווג לקבוצה זו בדיוור רגיל יהווה שינוי מ'דרך התגרים'.
דואר ישראל מציב כמה אופני דיוור, משלוח רגיל ומהיר, כולל ונטול מעקב ומשלוח רשום. מסתבר, שיש דירוג ברמת האמינות של אופנים אלו, כך שההסכמה צריכה להיות על האופן הנהוג במטען מעין זה. ואם משלוח דבר יקר ערך נשלח רק באופן רשום ושלחו אותו באופן רגיל, אזי יהווה רשלנות מצד המשלח.
בנידון שלנו, שהיתה הסכמה לשלוח דרך הדואר, מסברא כאשר נעשה משלוח עיסקי בין שני צדדים, עליהם לנקוט משנה זהירות במשלוח, ולפחות לשולחו באופן שמאפשר מעקב ובחינה היכן הינו נמצא בכל שלב. ומשלא נקטו אמצעי מעקב זה, נחשב כרשלנות מסויימת. אא"כ ישנה הסכמה לשלוח את המטען באופן רגיל, או שלא נהוג לשלוח מטען מעין זה תחת מעקב.
לדואר ישנה אחריות על אובדן ונזק משלוחים עפ"י קרטיריונים שהציבו. לו רשות הדואר יקחו אחריות על המשלוח שאבד בהתאם לנסיבות והקריטריונים ויוחזר עלות הפריט שאבד, אזי יחליטו הצדדים אם מעוניינים לחדש את ההתקשרות ולשלוח מחדש. ברם אם רשות הדואר לא מצאה מקום לפצות ולקבל אחריות על אובדן המשלוח, נטל האובדן יהא תלוי במידת ההסכמה לשלוח את הפריט באמצעות השליח. ואם המוטב הסכים שישלחו לו ע"י שליח, אזי הוא ישא בהפסדו.
אומנם אם השליח הינו של פועל של המשלח, כמו חברת רהיטים או פיצה או רשת מזון – ברור שהאחריות מוטלת על המשלח וכל עוד לא קיבל המוטב את מבוקשו, לא יצא מרשות המוכרים, ועליהם לזכות את הקונה ולהחזיר לו את כספו. כמו כן, אם היתה התניה, שרק משקיבל הנמען את המשלוח הינו מחוייב בתשלומיו, אזי לא יוכלו לדרוש ממנו תשלום חרף הסכמתו לדיוור, ויש לזכות אותו בסכום שנגבה. וכן הסיק בשו"ת משנה הלכות ח"ז סוסי' רסד במציאות שמוסכם שמשלם הלקוח רק משמגיע לידיו: 'לכן לפענ"ד פשוט דראובן המוכר או יתן לו מקחו לשמעון או שיחזיר לו מעותיו, וגם כי לפי המדומה כן הוא דרך התגרין, דכל שלא הגיע הסחורה להלוקח האחריות על המוכר שיקבל הלוקח הסחורה כנלפענ"ד'. נדמה, שהנהגת חברות מסחריות לנהוג באופן זה, ולכן בסתמא עליהן לספוג נזק אובדן ואונס המטען שלא הגיע לייעודו, ולזכות את הבעלים בדמיו. אך במגזר הפרטי, אין הנהגה אחידה וברורה, ויש לבחון למי ישנה אחריות על המשלוח.
בדרך האפשר, ניתן להציע נקודת מבחן לשאלת האחריות על המשלוח בהעדר כל התנייה בין הצדדים מוקדמת, עפ"י הגדרת מועד התשלום. באם נדרש הלקוח לשלם מראש, ואח"כ שלח המוכר את המטען בידיעת ובהסכמת המוטב, אזי באם נהג באופן סביר בשליחת המשלוח המבוקש, הנמען יפסיד (כלל זה אינו 'אורים ותומים', שכן אפשר שהמכר ביקש להבין שאינו נופל למקרה של תרמית, ומבקש תחילה את כסף תמורתו, אף שברור לצדדים שאם לא יקבל המוטב דבר, ישיב לו המוכר את כספו). ברם אם הסיכום היה שלאחר קבלת הנמען את המטען, ישלם, ברור שאחריות השילוחית תושת על המשלח.
עפ"י הנהוג הרווח כיום, לנמען אין זכות תביעה כלפי חברת השילוח, ורק המשלח יכול לתבוע ולקבל פיצוי מהחברת השילוח, עובדה שמגדירה את האחריות השילוחית על המשלח. ויש מקום לדון האם יש להשליך מכאן גם על אחריותו על אבידה ואונס, שכן מציבים את המשלח כבעלי המטען. או שמא, כיון שנשלח בהסכמת הנמען, אחריות אונס מוטלת עליו, גם אם אין חברת הדיוור תתעמת איתו ותענה לפנייתו, לא גרע משולח ביד קטן ושוטה בהסכמתו שמוטלת אחריות המקבל מיד עם קבלת השליח. לא מבעיא אם אמרינן שאחריות המקבל הינה מדין ערב, אלא אף אי נימא שהוא כשליח המקבל, אזי מוגדר כשליחו עם קבלתו את המשלוח אף שהתנה שאין לו סיג ושיח אלא עם המשלח.
ויש מקום לדון בחיוב המשלח לתבוע את חברת הדיוור, אף שאחריות האבידה והאונס על המקבל, מדין השבת אבידת המקבל, או מניעת הפסד הזולת.

קניה ומכירה

הרב אבישי נתן מייטליס

שוכר ומשכיר
אם יש דינא ד'בר מצרא' לשוכר דירה
טבת תשע"ט
יסודות בדיני ממונות
מורה החרימה סלולרי והוא ניזק
מתוך "מאורות המשפט" גליון מס 13
שבט תשע"ה
צדקה והלואה
אם מותר לשלם מ'מעשר כספים' שכר לימוד
שבט תשפ"ג
עובד ומעביד
האם איכון הפלאפון יכול לשמש כראיה בדין
איר תשפ"ג

קניה ומכירה

קניה ומכירה
חלוני קנה עבורי בשבת
הרב אבישי נתן מייטליס | אייר תשע"ט
הלכה פסוקה
פסק דין: מקח טעות בקניית רכב
עורך: הרב יואב שטרנברג
הרב עובדיה אחיטוב | סיוון תשס"ז
קניה ומכירה
קנה לחבירו מצלמה ואבדה
הרב אבישי נתן מייטליס | כסלו תשע"ח
37 דק'
קניה ומכירה
דין מכירת שטרות ודין "מכר לו צמד"
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | ה' אב תש"ע

קניה ומכירה

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
עצרת ליחיאל
תורה של חסד במגילת רות
הרב שמעון קליין | תשנ"ז
אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
הרב אליהו ממן | חשוון תשע"ב
אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
הרב אליהו ממן | חשוון תשע"ב

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב חיים דרוקמן
הרב חגי לונדין
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב הלל גפן
הרב חיים כץ
הרב משה ברלינר
הרב מרדכי גרינברג
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הרב יהודה לייב גרונר

52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
נח
מאמר נח פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ז
הרב אלי סטפנסקי | ד' חשוון תשפ"ז
47 דק'
תפילות, קידוש וסעודות
הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
הרב משה בר ציון | ב' חשוון תשפ"ז