ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- תזריע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- מצורע
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הנושאים בפרשיות אלו לא כל כך נעימים, לא נוח לדבר עליהם, אבל שתי הפרשיות הללו מראות את גדולתם של ישראל. רק אדם מישראל נטמא, לא בעלי חיים, לא אומות העולם. טומאה שייכת רק אצל מישהו טהור, רק אצל מישהו שיש בו מדרגות של קדושה. עם ישראל הוא הלב שבאומות. בלב אם יש פצע קטן מאוד, הלב כבר לא יכול לתפקד, סכנת נפשות. פצע הרבה יותר גדול שיש ברגל או ביד אפשר לסבול, לא קורה שום דבר. אבל בלב, הלב צריך להיות טהור ובריא לחלוטין. כל חולשה בלב היא סכנת נפשות. עם ישראל הוא הלב שבאומות ולכן הוא צריך טהרה מאוד גדולה.
חומרת טומאת מצורע
הדין של מצורע דין חמור מאוד. יש מדרגות בטומאה, יש טומאת מת, ומי שטמא מת אינו יכול להיכנס למחנה שכינה אבל למחנה לוויה יכול להיכנס. מי שטמא בטומאת הזב, לא יכול להיכנס למחנה לוויה אבל יכול להיות במחנה ישראל. והמצורע יוצא מחוץ לשלוש המחנות. הוא צריך להיפרד לגמרי מכולם. הדין של מצורע הוא כמו דין של אבל, כל דיני אבילות יש למצורע, הוא צריך ללכת עטוף כמו אבל, ראשו פרוע, אבל על מי הוא אבל - הוא אבל על עצמו, על נשמתו, מפני שהגיע למצב כזה שיש נתק בתוך תוכו בין הרוח הגדולה, הנשמה הפנימית, ובין הגוף שלו.
ואיך הגיע לזה, באים חז"ל ואומרים: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד, ב) - תורת מוציא שם רע (מדרש תנחומא סימן א), מי שמוציא שם רע, שקול כנגד שלושת העבירות החמורות. לא במובן של ההלכה, שהרי אם מישהו עובר על אחת משלושת העבירות החמורות, דינו מיתה. ואם מישהו עובר על לשון הרע אין לו דין מיתה, אבל זה לא מפני שהעבירה הזאת לא חמורה, אלא מפני שעבירה הזאת היא פנימית והעונש עליה הוא לא גשמי גופני, אלא עונש רוחני שהוא יותר חמור. למה עונש המצורע חמור כל כך, כי הפה של האדם הוא עיקרו של האדם "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) מתרגם אונקלוס 'לרוח ממללא'. החיבור בין הנשמה ובין הגוף, בין הצד הרוחני לצד הגשמי, הוא מתבטא בכוח הדיבור. כוח הדיבור מבטא רעיון במוצא שפתיים גשמיות. צריך לדבר בשפתיים בשיניים בגוף, הגוף מדבר ומבטא רעיונות רוחניים. זה עיקרו של האדם, זה ההבדל בין האדם לשאר בעלי חיים, לשאר הבריות, שיש לו כוח הדיבור. כוח הדיבור זה כוח המחשבה, לא היכולת לצפצף, גם בעלי חיים יכולים להשמיע קולות, אבל לא תוכן. זאת אומרת, זה עניינו של האדם שהוא נקרא מדבר. ולכן כל כך חשוב לשמור שהדיבור של האדם יהיה דיבור נכון, שלם, ומתוקן. וחס וחלילה לא דיבור אסור של הוצאת שם רע, רכילות ולשון הרע.
חומרת לשון הרע אצל אנשי הציבור
הגמרא במסכת שבת (נו.) אומרת, שדוד המלך קיבל לשון הרע. על מי הוא קיבל לשון הרע - על מפיבושת. כשדוד בורח מפני אבשלום, הלך ציבא שהיה עבד של מפיבושת ובא אל דוד הבורח, ואומרת הגמרא:
"רב אמר קיבל דוד לשון הרע, דכתיב "וַיֹּאמֶר־לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ הִנֵּה־הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן־עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר וכו' (שמואל ב, ט, ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן־אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי" (שמואל ב, טז, ג). ומנא לן דקיבל מיניה? דכתיב "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת" (שם פס' ד).
ציבא סיפר לדוד על מפיבושת שמקווה עכשיו כשדוד בורח, שתחזור המלוכה לבית שאול, ומפיבושת הוא בן יונתן בן שאול והוא יהיה היורש. ואז אמר דוד לציבא שכל הרכוש של מפיבושת יעבור אליו. לפני כן דוד המלך רצה לעשות טובה עם אחד מצאצאי שאול, והוא הזמין את מפיבושת ונתן לו את כל הרכוש שהיה לשאול, ועכשיו בגלל מה שציבא סיפר עליו, הוא אמר לציבא שהוא יקבל את כל הרכוש של מפיבושת.
לאחר מכן אחרי שנהרג אבשלום, כשחזר דוד המלך לירושלים, בא אליו מפיבושת, "וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלַ͏ִם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת? וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ" (שמואל ב כו – כח), זאת אומרת ציבא עבדו של מפיבושת רימה אותו, ובגלל שהוא פיסח בשתי רגליו, הוא השאיר אותו בביתו, "וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיך".. "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שם פס' ל). גם אחרי שדוד נוכח שבעצם מפיבושת לא עשה רע, הוא בכל זאת לא חזר בו לגמרי ממה שהוא נתן לציבא את כל הרכוש של מפיבושת, ואמר תחלקו חצי חצי.
ואומרת הגמרא מה קרה בעקבות זה:
"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת, "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו (שם שבת נו:).
זאת אומרת, בגלל שדוד קיבל לשון הרע, נחלקה המלוכה וגלינו מארצנו. לכאורה היה סבירות מסוימת לקבל את הלשון הרע הזה, ואף על פי כן בגלל שהוא קיבל לשון הרע, בגלל זה נחלקה המלוכה, ואחר כך עבדו עבודה זרה, וגלו מהארץ. לולא הייתה נחלקת המלוכה, היו כולם קשורים בבית המקדש, וירבעם לא היה עושה את העגלים, שכתוצאה מהם עבדו עבודה זרה, וחרב בית המקדש. הגמרא רוצה לחדד את העניין שמלך שמקבל לשון הרע זה משהו איום ונורא, זו אחריות כלל ישראלית. ואם הוא פגם, זה לא פגם פרטי שלו, זה משהו כללי, כיוון שהוא נושא את האחריות על כל ישראל. ובגלל זה נחלקה המלוכה, כי זה עניינו של לשון הרע שעושה מחלוקת ונחלקה המלוכה, ועבודה זרה זו גם מחלוקת, ובגלל זה גלו ישראל.
מהגמרא הזאת אנו לומדים, כמה צריכים זהירות מלשון הרע, ובאופן מיוחד אנשי הציבור שהם נציגי הציבור שיותר נושאים באחריות, הם יותר צריכים להיזהר בדיבורים, לא לחשוד, לא לפגוע אחד בשני, להיזהר כי אין כאן דבר פרטי. יש לדבריהם משמעות מאוד גדולה, וצריך זהירות, להתרחק מלשון הרע, להתרחק משקר, להתרחק מכל הוצאה בפה של דברים לא ראויים.
זכות מלך ישראל שלא קיבל לשון הרע
מאידך גיסא, אומרת הגמרא במסכת פסחים (פז:) שירבעם בן יואש לא קיבל לשון הרע.
"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להימנות על מלכי יהודה מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס. מנלן דאימני? – מנין שהוא נמנה עם מלכי יהודה, הרי הוא היה מלך ישראל - כתוב בהתחלת הושע: "דכתיב "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (הושע א, א), ומנלן דלא קיבל לשון הרע דכתיב "וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל" (עמוס ז, י) וגו' "כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם" (שם פס' יא).
וכך בא אמציה לדבר נגד הנביא עמוס, וירבעם בן יואש לא קיבל.
"אמר: חס ושלום אמר אותו צדיק כך, ואם אמר, מה אעשה לו? שכינה אמרה לו".
ירבעם אמר שהוא לא מאמין שעמוס אמר את זה, ואם אמר מה אעשה לו, שכינה מדברת מתוך גרונו. ובגלל שהוא לא קיבל לשון הרע זכה בזכות מיוחדת. הוא לא היה מהצדיקים, ירבעם בן יואש, הוא עשה הרע בעיני ה' אבל הנביא מספר שהוא הצליח להחזיר את מלכות ישראל באופן מאוד גדול. הוא היה אדם רשע וה' עזר לו להחזיר את מלכות ישראל, כי לא משנה מי זה המלך באופן פרטי, עם ישראל זה עם ה'.
וכך גם אחאב מנצח במלחמה, אחאב הוא רשע, איך הוא מנצח במלחמה, אלא שהוא מלך ישראל, והקב"ה אוהב את עמו ישראל, לא חשוב מי זה המלך, מכיוון שעם ישראל הוא עם ה', ה' מסייע לו. אחר כך יכולים לבוא עונשים על החטאים. לכאורה זה לא הגיוני, מדוע שמלך ישראל שהוא עובד עבודה זרה יצליח, אבל זה לא המלך זה עם ישראל, גם כשחס וחלילה המלך לא עושה את רצון ה', איך שלא יהיה, תמיד הוא מייצג את ריבונו של עולם. אין עם אחר שהוא עם של הקב"ה, רק עם ישראל עם של הקב"ה. כמה שהם מקולקלים חו"ח, עדיין הם נשארים עם ה', והם קוראים בשם ה'. וכשיש עם ישראל, יש הופעת ה' בורא עולם.
על כל פנים נחזור לענייננו, צריכים זהירות עצומה מדיבור לשון הרע, וכמובן צריכים שהנפש תהיה טובה, ובכלל לא תרצה לדבר לשון הרע, וזה מתחיל מהשורש כמובן. עמדנו על כוח הדיבור, שהוא כוח עצום, ולכן צריך אדם מאוד להישמר בדיבורו.
ההשפעה העצומה של כוח הדיבור
עמדנו על כך שכוח הדיבור הוא כוח עצום, ולכן צריך אדם מאד להישמר בדיבורו. אני רוצה להביא לפניכם את דברי נפש החיים, הוא רק מרמז כאן דברים והם מאוד חשובים בפרק יג' בשער א',
נפש החיים בפרק הראשון מדבר על כך, שהאדם נברא בצלם אלוקים, מה פירוש בצלם אלוקים - השם הזה מבטא שהקב"ה בעל כל הכוחות כולם, ואדם נברא בצלם אלוקים במובן זה, שהקב"ה ברא את ישראל, ובישראל עכשיו תלוי קיומו של עולם, ואם ישראל עושים רצונו של מקום אז העולם מתקיים. ככל מה שהם עושים יותר רצונו של הקב"ה, יותר העולם מתקיים, הכול תלוי עכשיו בישראל, הם בצלם אלוקים. והוא מפרט שלא רק העולם קיים, גם העולמות העליונים מתקיימים, הם קשורים ושזורים זה בזה. יש עולמות רוחניים של מלאכים, של נשמות, עולמות עליונים, זה למעלה מזה, וכולם קשורים במה שישראל עושים פה בעולם הזה.
ובפרק יג' הוא מדבר על כוח הדיבור, הוא מביא מדברי הזוהר, כמה הדיבור הוא משפיע, אפילו הבל, אומר הזוהר:
אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה לקודשא בריך הוא. כלומר כל דיבור אפילו הבל פה מקום ומעמד יש לו, והקב"ה עושה ממנו מה שעושה ואפילו מילה של אדם אפילו קול, שהוא לא ממש מילה, אינם לריק ומקום ומעמד לכולם.
בפרשת מצורע אומר הזוהר, אני קורא את התרגום:
"כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, עולה למעלה ובוקעת רקיעים, ונכנסת למקום וכו'. בהתחלת פרשת נשא, גם בתרגום: "המילה ההיא שאדם מוציא מפיו עולה ובוקעת רקיעים ועומדת במקום וכו" וזה חוזר על עצמו כמה פעמים בדברי הזוהר במקומות שונים. "אין לך מילה ומילה מי שמוציא דיבור קדוש מפיו דיבור של תורה נעשה ממנו קול, ועולה למעלה ומתעוררים קדושי עליון מלך העליון ומתעטרים בראשו ואז נמצא שמחה למעלה ולמטה".
בזוהר בויקהל יש אריכות מאוד גדולה להסביר כמה מילות קדושות שאדם מוציא מפיו, כמה זה פועל למעלה למעלה זה עולה מעולם לעולם עד שמגיע כביכול לריבונו של עולם, והקב"ה מתעטר במילות הקודש שאדם מישראל אומר. וזה כמובן לחיוב, אדם על ידי פיו, בורא ממש יצירות. "ודברי אשר שמתי בפיך" הלשון של הפסוק " וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי־אָתָּה" (ישעיהו נא, טז). כלומר, כוח של הדיבור הוא ממש כוח של יצירה.
בדרך כלל אנשים חושבים שהמעשה שאדם עושה, רואים אותו בפועל באופן ממשי, זה נראה דבר מציאותי. לעומתו הדיבור זה הבל, מה המשמעות של הדיבור?! והנה באים חכמינו זיכרונם לברכה ואומרים שהדיבור הוא יותר עוצמתי מאשר המעשים בפועל. הדיבור פועל. חכמים אומרים שיכול להיות שדיבור הורג, כך חז"ל אומרים על מוציא שם רע. אז אם יש לו כוח להזיק, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש לו כוח לבנות וליצור ולפעול פעולות גדולות טובות. ומה שמוסיף כאן 'נפש החיים' שזה פועל גם בעולמות עליונים לא רק בעולם הזה.
ואני רוצה להביא את דברי מרן הרב שהוא בלשון שלו, באורות הקודש חלק ג' בעמ' רע"ו הדיבור ורוח הקודש.
אומר הרב:
"הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכוח הדיבור. את המפעל הגדול של מהות הדיבור, היא מצגת בבהירות לעיני רוחו" - מי שיש לו השגות עליונות, מבין שהדיבור יש לו כוח מאוד גדול, הוא מתבונן "איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו".
הדיבור לא מתחיל מהפה, הוא מתחיל מהתוכן הפנימי, מהמחשבה, ממקום עוד יותר עמוק.
"מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור. ואחר כך איך הוא הולך ופועל בהימסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה" - כלומר הוא יוצא מהפה, והוא נפרד מהאדם ונמסר לחלל למרחב הגדול לפעול בעולם. הקב"ה בעשרה מאמרות ברא את העולם, הדיבור פועל. אדם מוציא מפיו דיבור, זה יוצא ממנו, ועכשיו זה שייך לכל המציאות כולה.
אחריות על כוח הדיבור
"קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו". כלומר, אם אדם מבין את העניין הזה של כוח הדיבור, זה גורם שהאדם יהיה אחראי על הדיבור שלו הוא מנהל את הפה, הוא שומר מה כן הפה ידבר מה לא ידבר, הפה נעשה אחראי גדול על כל מוצא שפתיו.
"ערכי הדיבורים, מלאי עניין של קדושה יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו שלא להשיח שיחת חולין" – צריך לא להפקיר את הדיבור. דיבור הוא לא הפקר, צריך להיות אחראי על זה. כל דיבור שאדם מוציא מפיו צריך להיות שקול.
כך היה מורנו ורבינו הרצי"ה, היה לו שלטון על כוח הפה שלו, על הדיבור. כל מילה שהוא אמר הייתה שקולה, והייתה בדווקא ככה ולא אחרת. זה היה אחד הכוחות המיוחדים של מורנו ורבינו הרצי"ה, השליטה על הדיבור, מה כן לדבר מה לא לדבר, יש כאן אחריות, שלא להפקיר את דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין סתם.
כוח הדיבור בקדושה
הרב מרחיב על נושא הדיבור, בחרתי רק שתי דוגמאות בעמוד רפ"ו:
"כל פתיחת פה בקודש, פותחת אלפי צינורות של אור חדש של טללי שפעת חוכמה וציורים עליונים נשגבים ונעימים, שהם משתפכים לתוך הנשמה, מודיעים לה זיווים עליונים מנשאים אותה לרוממות מעלה, מקרבים לה את היש העליון את הרוחניות והטוהר המעולה את אור ד' ממרומיו"
כל פתיחת פה בקודש, הרב לא מדבר על מישהו מיוחד, על אדם קדוש, אלא על כל אחד שפותח פה בקודש, או בנושא שהוא מאוד קדוש, כל פתיחת פה בקודש, אתה מוציא דברים של קודש מהפה, פתחת את הפה, הפה הזה הוא מייצג תוכן עמוק מאוד של נשמה פנימית, שהיא קשורה במקור הנשמות. כשאדם מוציא דבר של קודש, אז הוא מופיע את הקודש הפנימי היותר עליון, ממשיך אותו במחשבה, עד שמגיע לדיבור. הוא פותח את הפה ומדבר דברים של קודש.
אומר הרב: "כל פתיחת פה בקודש פותחת אלפי צינורות של אור חדש", "כל מוצא מעורר כל המוצאים כולם, כל חוש מעורר את החושים כולם", כי הקדושה היא כל כך עליונה, שאפילו קצת ממנה היא בלתי גבולית, הקדושה זה ממקור העליון, אז אין דבר כזה קצת קדושה, יותר קדושה, כל קצת, זה חלק מכל ההופעה של הקודש. אדם אומר דבר תורה, התורה מופיעה, התורה זה כל התורה כולה, עכשיו היא מופיעה בדיבור המסוים, אמרת הלכה אחת, פרט אחד, אבל בעצם מה אמרת, אמרת דבר ה' – דבר ה' זה הכול. כמו שאדם מסתכל על בן אדם אחר ורואה חלק מהגוף שלו, הוא רואה את הבן אדם, האם הוא רואה רק את היד - הוא רואה את הבן אדם, כי היד היא חלק מהכול, זה לא חלקים חלקים נפרדים. כל דבר ה' זה דבר אחד, כשאדם מוציא משהו מדבר ה', זה כאילו מעורר כל המוצאים כולם, "כל חוש מעורר כל החושים כולם, כל רעיון מעורר כל הרעיונות כולם, כל מצוי מעורר כל החבר לו במציאות. למה "כי כל ההוויה מאוגדת כל כך, המתאימה כל כך", הרב מסביר לנו כמה גדול הדיבור של קודש.
מהפרשה הזאת, אנחנו לא רק צריכים ללמוד לא לדבר לשון הרע, אנחנו צריכים ללמוד מזה שאנחנו רואים כמה חמור לשון הרע, כמה גדול וטוב ומרומם לשון של קודש. ולא לזלזל במילה אחת של תפילה, בדיבור אחד של דברי תורה, בדיבור של קודש, להכיר בגודל של מעלת הדיבור.
התורה חסה על ממונם של ישראל
בהמשך הפרשה, הפסוק אומר:
"וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (ויקרא יד, לה – לו).
כלומר, אדם מצא נגע בבית ובא אל הכהן, ולפני שהכהן מגיע לבית הוא מצווה להוציא את הכלים מהבית, כי יכול להיות שהוא יגיד שהבית טמא, ואז כל הכלים יטמאו. ומה הבעיה אם יטמאו - הרי יכולים להכשיר אותם, יכניסו אותם במקווה ויטהרו אותם, אלא שמדובר בכלי חרס שאי אפשר לטהר. כלי חרס שנטמאו צריכים לשבור. כלי חרס אלו כלים פשוטים לא שווים הרבה, והתורה חסה על ממונם של ישראל. כך אומרת המשנה בנגעים (פרק יב, משנה ה):
"על מה חסה התורה, על כלי חרסו... אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי קל וחומר על ממונו החביב, ואם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, ואם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק".
מי יש לו נגע בבית - מי שהוא רשע, והתורה חסה על ממונו הבזוי של הרשע, קל וחומר שתחוס על של צדיק. זאת אומרת, התורה דואגת לממונו של אדם שלא יקרה לו הפסד.
חשיבות הדברים הקטנים
את הדבר הזה אנחנו רואים גם אצל יעקב אבינו, כך מבאר מרן הרב בדרשתו על הפרשה שלנו, חז"ל אומרים "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) שיעקב אבינו חזר בגלל פכים קטנים, כלומר הוא כבר העביר את הכול בנהר יבוק, ונשארו עדיין מספר כלי חרס קטנים, וגם אותם לא רצה יעקב להפסיד, לא זלזל אפילו בקצת ממון. זאת אומרת, יש כאן לימוד, לא לזלזל בממון, כל ממון הוא בעל ערך.
והרב מסביר שאותו דבר אנחנו מוצאים גם אצל רבי יוחנן בן זכאי (בברכות כח:). כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו אצלו, וזה היה בשעת פטירתו, אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה. רבי יוחנן בן זכאי יודע שהוא הולך להיפרד מן העולם, וזו שעה מאד גדולה, אז הוא אומר להם שני דברים, אחד דבר גדול ועצום, שיבוא עכשיו חזקיה מלך יהודה מהדורות הקודמים לקבל את פניו. רבי יוחנן בן זכאי שהיה בסוף בית שני ביקש להכין כיסא לחזקיהו מלך יהודה, ודבר שני, לפנות את הכלים, מכיוון שעוד מעט הוא ייפטר מהעולם והבית יטמא, והכלים יטמאו, ולא יוכלו לפנות את הכלים. על איזה כלים הוא מדבר, כלי החרס, כלים אחרים אפשר לטהר אותם במקווה. זאת אומרת, יש לנו כאן מבט מקיף, מצד אחד משהו מאד גדול, מצד שני הוא דואג גם לדברים הקטנטנים. על חזקיה מלך יהודה, אומרים חז"ל, שבזמנו לא היו נער ונערה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, הוא לקח את כל ישראל, כל הילדים כולם למדו תורה ולא היו אפילו תינוקות שלא ידעו הלכות טומאה וטהרה. מצד שני הייתה ביקורת על חזקיהו, מזכיר זאת הרב בעין אי"ה על הגמרא בברכות שהזכרנו, שבגלל שהוא אמר לכולם להיות בני תורה, השדות נהיו שמיר ושיית, גדלו שם קוצים. אבל היה בזה כורח, חזקיהו הוא היה בנו של אחז, ואחז עשה דברים נוראים קלקל את כל העם, בא חזקיהו ואמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אני חייב עכשיו לעשות שינוי קיצוני, כולם צריכים ללמוד תורה. זה גרם שהוא לא טיפל בדברים אחרים, כאילו זה מצב של חסר, מלך צריך לטפל גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנטנים, בשלימות מלמעלה ועד למטה. לכאורה רבי יוחנן בן זכאי גם כן עשה מעשה דומה לחזקיהו מלך יהודה. רבי יוחנן בן זכאי אמר תן לי יבנה וחכמיה (גיטין נו:), ורבי עקיבא מבקר אותו, ואומר שאילו היה מבקש שלא יהרסו את ירושלים, שרק יפגעו בקנאים אבל לא בכולם, היה מציל את ירושלים. כי שם הגמ' אומרת במסכת גיטין שאם נחש מסובב את החבית מה היה אפשר לעשות - חייבים לשבור את החבית כדי להרוג את הנחש. אפשר להגיד לא, תהרוג את הנחש ולא את החבית, אל תשבור את החבית, לא תהרוס את ירושלים ולא תפגע בכל עם ישראל. 'משיב חכמים אחור' כך אומר רבי עקיבא כלפי רבי יוחנן בן זכאי.
רבי יוחנן בן זכאי הבין שלפי המצב הרוחני אז צריך היה להשקיע ביבנה ובחכמיה, וכעת בעת פטירתו הוא מתקן את הדבר הזה, ומראה שמה שאמר בשעתו זה לא מפני שהוא לא יודע את החשיבות של הדברים הקטנים, אלא זה היה עת לעשות לה'. וזו הייתה ההדרכה שלו לתלמידים שלצד הדברים הגדולים, של הכנת כיסא לחזקיהו, צריך גם לפנות את הכלים מהבית, לצד העניינים החשובים הגדולים העליונים צריך להיות ער גם לכל הדברים הקטנים.
וכך היה יעקב אבינו, "ויוותר יעקב לבדו". שני מדרשים, יש מדרש אחד אומר בשביל פכים קטנים, מדרש שני אומר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ", (בראשית לב, כה) "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא) מה מתכוונים, המדרש אומר בהרחבה שכאילו מקבל יעקב את התואר של ריבונו של עולם, של 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. ריבונו של עולם אין עוד מלבדו, ויעקב אבינו, יש לו בחינה מסוימת שהוא דומה לריבונו של עולם. כמו שריבונו של עולם נשגב לבדו, כך יעקב לבדו. בעולם הזה יעקב מגיע למדרגה כזאת גבוהה, שהוא כאילו לבדו. הכול בטל כלפי יעקב אבינו, כי יעקב הוא כל כך נישא מכל העולם כולו, עד כדי כך שהוא כאילו מבחינת 'לבדו'. יש כאן דמיון כלשהו לריבונו של עולם ונשגב ה' לבדו.
שני מדרשים, אחד אומר לנו שיעקב מתעסק בדברים קטנים כאלה של פכים קטנים, ומדרש אחר על אותה מילה מסביר לנו על מעלת יעקב אבינו, זה עניינו של יעקב, שני המדרשים משלימים אחד את השני, זה לא שכל אחד מושך לכיוון אחר, אלא שני המדרשים משלימים אחד את השני. זהו יעקב שהוא " סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב) גם מגיע לגבהי גבהים, וגם יורד אל פרטי הפרטים הקטנטנים. הגדלות של האדם מתבטאת בזה שהוא גם שלם בכל הדברים הקטנים. לא רק מעופף שם בשמיים והוא רוחני מאוד, אלא שהוא גם מתנהג בפועל בין אדם לחברו, בין אדם בתוך ביתו, בין אדם לילדיו, בין אדם לממונו, בכל הדברים הוא מושלם. זאת השלימות הנכונה, המלאה והאמיתית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
