ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- שלח לך
"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:"
תרגום יונתן מבאר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, וז"ל בתרגום חופשי לעברית:
"ויהיו בני ישראל במדבר, מצוות שבת נודעה להם אך העונש של מחלל שבת לא נודע להם, קם איש ממשפחות בית יוסף ואמר אלך ואתלוש עצים ביום של שבת ויראו אותי עדים ויגידו למשה, ומשה ישאל את ה' מה דיני וישפטו אותי, ובכך יוודע העונש לכל בית ישראל, ומצאו עדים את האיש תולש ועוקר עצים ביום השבת:"
התרגום מוסיף שכוונת המקושש היתה לשם שמים ושהמקושש היה ממשפחות "בית יוסף". ובתלמוד (שבת דף צו,ב) רבי עקיבא מוסיף ומפרט שמדובר בצלפחד. נראה שהתרגום מרמז שמה שגרם לצלפחד לחטוא לשם שמים היה היותו ממשפחות בני יוסף. ויש לברר את פשר הדבר.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
44 - חוות יאיר – כמה והיכן
45 - המקושש - והקשר לבני יוסף
46 - מי ניגן בשמחת בית השואבה
טען עוד
בפרשת פנחס מסופר על המפקד האחרון שעשו בני ישראל לפני הכניסה לארץ, ומסופר שם על מספר האנשים וכן על מספר המשפחות שנמנו בכל אחד מן השבטים. אצל רוב השבטים מספר המשפחות שבכל שבט היה שווה פחות או יותר למספר הבנים שהיו לכל אחד מהשבטים (בני יעקב) בבואם למצרים. אך היו כמה יוצאי דופן, לבנימין היו עשרה בנים ברדתו למצרים ואילו בפרשת פנחס נמנו אצלו רק חמשה משפחות, וביאר רש"י (במדבר כו,כד), שמשפחות שהיו להם בנים רבים יצרו לעצמן שם עצמאי, ומאידך משפחות שלא היו להם בנים רבים וויתרו על השם העצמאי והתאחדו עם המשפחות הגדולות ונקראו על שמן.
הסברו של רש"י מתבקש, אך אינו מספיק, שהרי לשבט דן היה מספר רב מאוד של אנשים וכולם התייחסו למשפחת 'השוחמי' על שם חושים בנו היחיד, ומאידך ליוסף היו שני בנים מנשה ואפרים, וכל אחד מהם התפצל למשפחות רבות. בשבט אפרים נמנו ארבע משפחות, ובשבט מנשה נמנו שמונה משפחות, ומספר גדול שכזה (שמונה) לא נמצא בשאר השבטים. ונמצא שבסך הכל בני יוסף התפצלו לשנים עשר משפחות, וזהו מספר גדול בהרבה ביחס לשאר השבטים בני יעקב.
בדלנות שיש בה דבר טוב
בדרך כלל מקובל לראות את הנטיה להתפצלות ולבדלנות כדבר שלילי, שהרי האחדות מביאה שלום. אולם לפעמים הבדלנות מביאה להפריה של דעות שונות ומתוך כך מגיעים לברור האמיתי. וכן מצאנו שהסנהדרין הגדולה מונה שבעים אנשים כדי שמתוך כך יגיע הבירור האמיתי של הדין.
בדומה לכך, האנושות מורכבת משבעים עמים מרכזיים שמיוחסים לשבעים בני נוח, ונראה שטעם הדבר הוא מפני ששבעים הוא מספר שמסמל מיצוי של מגוון הדעות השונות. וכנגד שבעים האומות יש שבעים משפחות בעם ישראל, כאשר כל משפחה בעם ישראל משמשת גם מעין נציג של אומה מסוימת בבני נוח, וכפי שמרומז בתורה (דברים לב,ח, ורש"י): "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר בני ישראל ירדו למצרים הם ירדו כדי שתתקיים בהם גזירת הגלות שלאחריה יזכו בארץ ישראל, והתורה מציינת שכבר בירידתם למצרים הם מנו שבעים נפש. ואמנם במספר מדוקדק הם מנו רק ששים ותשע, וחז"ל ביארו שלשם כך מנו גם את יוכבד שעתידה היתה להיוולד תוך זמן קצר (בראשית רבה צד,ט).
כאשר בני ישראל עמדו בפני הכניסה לארץ הם היו אמורים למנות שבעים משפחות. הנטיה לבדלנות של בני יוסף (ובמיוחד מנשה) סייעה לכך משום שבני יוסף התפצלו והקימו שנים עשר משפחות, אך לא היה די בכך משום שנמנו אז חמישים ושבע משפחות מישראל ושמונה משפחות לויים, ובסך הכל רק ששים וחמישה משפחות. מה שסייע לכניסה לארץ היה הרצון של חמש בנות צלפחד לשמור את שם אביהן ולשם כך לקבל את נחלת אביהם ולחלק אותה בינן. הן באו למשה, ומשה שאל את פי ה', וה' אישר את בקשתן ואמר "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". בנות צלפחד נטו לבדלנות ורצו לשמור את שם אביהן, והקב"ה ראה את הרצון הזה כדבר חיובי.
הנטיה לבדלנות חזרה והופיעה גם בהמשך, בסוף ספר במדבר מסופר שקרובי משפחתן של בנות צפלחד חששו שהן תינשאנה לבני שבטים אחרים, ונחלת צפלחד תעבור בסופו של דבר לבנים שייוולדו מנישואין אלו אך יתייחסו לשבטים אחרים. קרובי המשפחה האלו רצו שנחלתם תהיה נבדלת ומיוחדת בלא שיתערבו ביניהם בני שבטים אחרים, והם פנו למשה והתלוננו על כך. ומשה פנה לה', וה' הורה לו: "... כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". ומסופר: "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים". הקב"ה ראה שהנטייה לבדלנות תמשיך ותתפתח, וחמש בנות צלפחד תיפרדנה בעתיד לחמש משפחות גדולות נפרדות זו מזו שתקראנה כל אחת בשם עצמאי. והידיעה על חמש משפחות עתידיות אלו סייעה להשלים כבר אז את המספר של שבעים משפחות מעם ישראל, שבזכותן עם ישראל יכול היה להיכנס לארץ המיועדת שנמצאת ממערב לירדן.
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ספר במדבר מסתיים בנטייה לבדלנות שסייעה ליצירת 70 המשפחות העתידיות, שבזכותן עם ישראל יירש את ארץ ישראל. נטייה לבדלנות שהכתוב מייחס אותה ל'בני יוסף': "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים".
יש להוסיף שבמנין שבפרשת פנחס נמנו 601730 יוצאי צבא מבני עשרים שנה ומעלה, וכן 23,000 לויים מבני חודש ומעלה. ומקובל להתעלם ממספר הלויים ולהתייחס למספר זה באופן מעוגל כמספר של 'ששים רבוא' אנשים מישראל (ולא כמספר מעוגל של 'ששים ושנים רבוא' הכולל גם את הלויים). ונראה שטעם הדבר הוא משום שלשבט לוי לא ניטלה נחלה בארץ. ורק יוצאי הצבא שהיו כ'ששים רבוא' קיבלו נחלה בארץ ישראל. וארץ ישראל אינה קנין חיצוני לעם ישראל, אלא שנשמות ישראל קשורות במהותן לחלק ולנחלה שיש לכל אחת מהן בארץ ישראל ולחלק שיש לכל אחת מהן בתורת ישראל. וזאת משום שתורת ישראל קשורה בקדושתה העליונה לארץ ישראל, וכפי שכבר כתב הראי"ה קוק 1 . ואמנם וודאי שגם הלויים קשורים לעם ישראל ולתורת ישראל, שהרי הם מורי התורה. אלא שהקשר של הלויים לארץ ישראל ניתן להם על פי הערים שיוצאי הצבא מישראל יפרישו להם לאחר הכיבוש. אך הקשר שבין הלויים לבין ארץ ישראל מבוסס על הכיבוש הצבאי שאמור היה להיעשות על ידי 'ששים ריבוא' יוצאי צבא מישראל. וגם לכך היה ל'בני יוסף' חלק מכריע, 'בני יוסף' מנו יחד 85200 יוצאי צבא, וזהו חלק גדול (בערך כשביעית) ביחס למנין יוצאי הצבא שהיו בשאר השבטים.
'שבעים המשפחות' מייצגות את שבעים הפנים שהתורה נדרשת בהן, ו'ששים רבוא' מייצגים את 'ששים רבוא' נשמות ישראל ואת 'ששים רבוא' אותיות התורה. ונמצא של'בני יוסף' היה חלק מכריע הן במנין 'שבעים המשפחות' מישראל והן במנין 'ששים רבוא' מישראל. שכן כאמור, ארץ ישראל היא במהותה חטיבה אחת עם התורה. ונמצא שלבני יוסף היה חלק גדול בזכויות האלו שקשורות לארץ ישראל ולתורת ישראל.
כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים
בתלמוד (מגילה דף טו,א) מובא:
"כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח, כגון 'דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה..." - בידוע שהוא צדיק בן צדיק. וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי, כגון 'וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע' - בידוע שהוא רשע בן רשע."
בנות צלפחד היו צדיקות, ובזכות הרצון שלהן ושל 'בני יוסף' להיות מיוחדים ונבדלים, זכו בני ישראל להיחשב כמי שהגיעו לשבעים משפחות, ולהיות ראויים להיכנס לארץ ישראל. ואם התורה הזכירה את שמן וגם את שם אביהן – צלפחד – יש להסיק שגם הוא היה צדיק. ובמיוחד אם התורה מכנה אותן על שמו ואומרת "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". ומאידך למרות הסימן הזה שמרמז על היותו צדיק, בנותיו אמרו שהוא חטא באופן אישי: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת...". מה פשר הדבר?
תרגום יונתן מרמז לכך כשהוא כותב שהמקושש חטא לשם שמים והיה מ'בני יוסף'. הנטייה של 'בני יוסף' לנבדלות הופיעה אצל בנות צלפחד בדרך טובה – להקמת משפחות עצמאיות נוספות - והביאה לידי כך שבני ישראל זכו להיכנס לארץ ישראל שקשורה בקדושתה העליונה לתורה. והנטייה הזו הופיעה גם אצל המקושש - אך בדרך לא טובה. הוא רצה להרבות תורה בישראל, ושבני ישראל ידעו מה עונשו של המחלל שבת. הוא יכול היה לנהוג בדומה לבנותיו ולשאול את משה, ומשה היה שואל את פי ה', וה' היה עונה על שאלה זו. אך הנטייה לבדלנות שקיימת אצל בני יוסף גרמה לו לבחור בדרך בדלנית וייחודית. והוא בחר לחטוא לשם שמים כדי להיענש, ושבאופן זה ידעו בני ישראל מה עונשו של מחלל שבת. ונמצא שמצד אחד המקושש הוא צדיק שהרי רצה להרבות תורה בישראל, ומצד שני הוא חוטא שהרי חטא בחילול שבת. ולפיכך בפרשיית בנות צלפחד היחס אליו הוא יחס כפול, מצד אחד בנות צלפחד שהן צדיקות מתייחסות אל שמו, ומכאן שהיה צדיק, ומצד שני נאמר עליו "כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת...".
ידועים דברי התלמוד (סנהדרין דף קד,א) "ברא מזכי אבא". שאם האב היה חוטא, בנו שהוא צדיק מזכה אותו. במקרה זה בנות צלפחד שהיו צדיקות מזכות את אביהן, ובמיוחד שהזכות שהיתה להם קשורה לדבר בו פגם אביהן. אביהם פגם בבדלנות שאינה ראויה, ואילו הן תיקנו זאת באמצעות בדלנות ראויה שיש בה ברכה.
^ 1.וז"ל הראי"ה קוק בספרו "שבת הארץ" (מבוא פרק טו): "...על פי עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
