ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- ויקהל
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- האשה ביהדות
כתוב בפרשתנו: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות לח, ח). לא מובן מי הן "הצובאות"? ומה הצורך להוסיף מלים "אשר צבאו"?
עונה רש"י בשם חז"ל: "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: 'קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל; שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים' [עכ"ל הקב"ה למשה. וממשיך רש"י:] כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם. ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר 'אני נאה ממך', ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להן ומתעברות ויולדות... ונעשה הכיור מהם שהוא לשים שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה" [ואלו הם מי סוטה] עכ"ל רש"י.
אמנם במקור הדברים, בדברי חז"ל, התבטאותם בעניננו חריפה הרבה יותר ממה שרש"י כתב. כך אמרו: "כיון שאמר לו הקב"ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל והתנדבו. מי שהביא כסף ומי שהביא זהב ... הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות... כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להם לישראל 'טולו מקלות ושברו שוקיהם של אלו. המראות, למה הם צריכים?' [על מה צריכים להם?"]. אמר לו הקב"ה למשה, 'משה, על אלו אתה מבזה? המראות הללו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים...' (מדרש תנחומא, פקודי, ט).
בזאת אנו מבינים יפה מדוע התורה קוראת לקהל הנשים שהביאו נדבתן "צובאות". לא רק כפשוטו כי באו בהמוניהן, כמו מערך צבאי, אלא על שם מפעלן, שהם גרמו להתהוותם של צבאות [אוסף רב] של ישראל במצרים. לכן הפסוק מכפיל דיבורו ומדגיש "אשר צבאו", לומר שהנשים בימי הקמת המשכן נקראות "הצובאות", מפני פעולתן שעשו בהיותן עדיין במצרים, "אשר צבאו" וגרמו ללידת הצבאות. [ועל הקושיא, לפי פירוש זה מה פשר רצף המלים "אשר צבאו פתח אהל מועד"? עיין מה שתירץ רמב"ן].
משה רבנו אשר פרש מאשתו משך ארבעים שנה, כמאמר חז"ל על פסוק "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כח. שבת פז ע"א) לא ראה בעין טובה את פעולת הגירוי הגופני כדי להוסיף תאוות אישות. אבל הקב"ה הרואה אל מה אותן הנשים התכוונו, הוא ששיבח לנשים. "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב" (שמואל א, טז, ז). כי מאמינות גדולות היו הנשים ההן. והרי על ענין זה עצמו שהזכרנו כאן החליטו חז"ל "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ממצרים" (סוטה יא ע"ב עיי"ש פרטים).
וכבר ראינו בענינים אחרים כמה נתרוממו הנשים הנפלאות ההן. מסופר "ותקח מרים הנביאה וכו' את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה, בתופים ובמחולות" (שמות טו, כ). ויש לשאול, מניין היו לנשים תופים ומחולות במדבר? הרי יצאו ממצרים בחפזון, כמפורש "וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו, א). וכיון שהלכו רובם של ישראל ברגל, והיו זקוקים לקחת על גבם מזונות וכמה בגדים נחוצים, כיצד הגיע לידם תופים ומחולות? ואל תשיב כי רכשו מן סוחרים או שיירות במדבר. הרי מעשה קריעת ים סוף היה מיד ביום השביעי לצאתם, וטרם חנו בשום מקום? אלא עונה על כך רש"י: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים" (שמות טו, כ). אמונה זו מפליאה אותנו. האמינו שה' מושיע וידעו מראש שכך יהיה והיו בוודאות שעוד ישירו שירה?
שורש האמונה
אמונה זו של אמותינו במצרים, צריכים אנו לעיין מה הוא שורשה. והרי כבר אצל מרים מצאנו שהיא זכתה להבין מה שאביה עמרם (שהיה גדול הדור ההוא, כך אמרו חז"ל) לא הבין. כאשר הוא פרש מאשתו מחמת טענה שבלאו הכי פרעה עתיד להטיל הילדים ליאור, טענה לו בתו: "גזירתך קשה יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה. ואתה בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה הרשע ספק אם מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת. אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת" (סוטה יב ע"א). שני הטיעונים האחרונים של מרים, שהילדים אפילו אם ימותו בחניקה במים, יבואו לחיי עולם הבא, ועוד שאין כל וודאות שפרעה יצליח בגזירותיו, הרי הן מגלות אמונה נפלאה ונשגבה. והבת הצעירה הזאת עלתה על כל שאר הגברים שבדור, שלא מצאנו מהם אחד שיאמר כך לעמרם?!
לא די שהנערה מרים היתה גדולה באמונה מן עמרם אביה, אלא היתה במעלה רמה יותר מאהרן הכהן. כי בזמן שבא משה למצרים, אחרי ששמע דבר ה' במעמד הסנה, הביא אתו את ציפורה ושני ילדיה. כאשר יצא לקראתו אהרן כדי לקבל את פניו, הטיף לו מוסר. כך מוסר רש"י: "אמר לו, מי הם הללו? אמר לו, זו אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו, להיכן אתה מוליכן? אמר לו, למצרים. אמר לו [אהרן] 'על הראשונים [שכבר נמצאים במצרים] אנו מצטערים [כיצד עוד נוציא אותם מכאן], ואתה בא להוסיף עליהם? אמר לה [משה לציפורה אשתו] לכי אל בית אביך [יתרו]. נטלה שני בניה והלכה לה" עכ"ל רש"י (שמות יח, ב). חבל אשר משה לא פגש אז את מרים. כי היא לא טענה "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?" אלא היא דרשה שיש להקים משפחות גדולות, מרובי ילדים. תקוותה היתה עזה כי הקב"ה יקיים את דברו ויגאל אותם משם. כי ראתה את העתיד המקווה כאקטואלית ביותר. לעומת זאת, הלא כאשר משה שלח את אשתו הביתה, גרם לכך שלא תלד לו יותר ילדים. ודאי כי מרים היתה מתגברת על טענתו של אהרן, ואף על שתיקתו והסכמתו של משה!
ושוב מצאנו אמונה גדולה במעשה שרה. כאשר נלקחה בשבי אצל פרעה, לא מצאנו שנפגמה בשלוות נפשה. כך כותב הנצי"ב ("העמק דבר", בראשית כג, א) "ברוח הקודש היתה שרה מצויינת יותר מאברהם אבינו. והסיבה לזה משני טעמים וכו'. שנית, דאין רוח הקודש חל אלא מתוך שמחה של מצוה. ושרה זה צדקתה להפליא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה, כמו שמבואר במדרש (ב"ר מא, ב) שאמרה שרה לאברהם אבינו: 'אתה בהבטחה (בראשית יב, ב-ג) ואני באמונה' וכו'. על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה, והיתה שקועה ברוח הקודש" עכ"ל. זאת אומרת, לא נתלבטה בכל הלבטים בהם נתייגע אברהם אבינו, כי היה לה בהקב"ה אמונה פשוטה ובטחון מלא בו, גם באותה עת מרה שהמלך טמא ועריץ אחז בה.
מסירות נפש על קיום מצוות
וכן מצאנו בבנות ישראל הכשרות, ממשיכי דרכה של שרה, שלא השתתפו בעוון העגל. הרי אהרן אשר רצה להשהות מעשה יציקת העגל, אמר לעם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות לב, ב). אבל למעשה לא הנשים תרמו את עדייהן, אלא הגברים עצמם, כדכתיב "ויתפרקו כל העם" (לב, ג) ולא כתוב "ויפרקו" [לאחרים]. כן מפורש בפרקי דר' אליעזר (פרק מה). ולכן קבלו הנשים שכר על ביטול מלאכה בראש חודש (משנה ברורה, סי' תיז). הנשים לא התבלבלו ממה שנעלם משה מן העין. האמינו במי ששלח אותו, ולא בו (עיין שיעורנו לפרשת תשא).
וכן מצאנו בבנות ישראל הכשרות, ממשיכי דרכה של שרה, שלא השתתפו בעון מרגלים. זה מפורש בפסוק "ולא נותר מהם איש" (במדבר כו, סה) וכתב שם רש"י: "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה'. אבל הנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'" עכ"ל. הכל מתוך אמונה פשוטה בהקב"ה, שיקיים דברו ויביא אותנו אל הארץ שהבטיח לנו.
וכן מצאנו בבנות ישראל הכשרות, ממשיכי דרכה של שרה, שבאו בהמוניהן למחות על מסירת קרקע ההיאחזות ב"עמונה" לידי ערבים. הן ידעו מראש על המוני הקלגסים של המשטרה. ידעו מראש שהתכוונו הרשעים לאלימות. ולמרות טבעיהן הרך, למרות עדינותן, באו מתוך אמונה פשוטה בהקב"ה.
בעת הקמת המשכן, באו נשים תמימות למסור לה' את המראות הללו, ששמשו בעבר ככלים טובים לעורר את אהבת גידול המשפחה. לפי עיני בשר ודם (משה רבינו) היה בזה טעם לפגם שלכאורה יש בזה צד שליטה של יצר הרע. ומה מקומם בהיכל ה'? ענה לו הקב"ה "אדרבה, השתמשו בכך לשם שמים". בו בזמן שהגברים היו מיואשים ומחוסרי תקוה (וגם עמרם "גדול הדור" ביניהם) היתה זאת מרים ושאר נשים צדקניות שהתחזקו באמונתם "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, טז). ידעו בבירור כי כעבור סך הצרות, עוד תזרח עליהם שמש ברכה. ובזה היו עדיפות מהגברים.
לכן כאשר יצר של חשד מתעורר באיש, שמא אשתו קלקלה, היו מביאים אותן לשתות מי סוטה. ודוקא ע"י כיור המים, שנבנה כולו ע"י אותן מראות, כדי להשיב על כנה את האהבה שבין בני הזוג, ולהסיר כל חשד חינם.
כמה גדולה זכות האמונה! אחרי פסוק "ויאמינו בה'" כתוב "אז ישיר" (שמות טו, א). כלומר כל כך גדלה אמונתם עד שיכלו לשיר בהתרוממות הנפש, ברגשיות שופעת. ומה שכרם? אמרו על כך חז"ל (מדרש תנחומא, בשלח, פרק י) כי "לפיכך זכו לירש את הארץ" עכ"ל. כיצד זה נרמז בפסוק? פשוט הוא כי סוף השירה הוא "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו, יז, וכמ"ש בב"ב קיט ע"ב שענינו א"י). מה פירוש "ותטעמו"? כמו עץ נטוע אשר שרשיו העמוקים הבלתי נראים לעין משתרעים על שטח רחב מאד, ואי אפשר לתלוש את העץ ממקומו; כך בעלותו של עם ישראל על ארץ ישראל אין בכוחה של שום ממשלת זדון לבטל או לערער קשר מוצק זה. כי הארץ נקראת "ארץ הצבי" (דניאל יא, טז). ו"צבי" בגימטריא "אמונה". וביארו זאת חז"ל במסכת כתובות (קי ע"ב) כי הדר בא"י יש לו אלוה. והאריך בזה ר' צדוק הכהן ("לקוטי מאמרים", עמ' 86, "דובר צדק", עמ' 55, 73-75, "קומץ המנחה" דף 49).
אשריהם ישראל! הם "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז ע"א). ודבר זה יש לנו ללמוד מן הנשים הצדקניות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
