ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- תקיעת שופר
התקיעה של שופר זה עולה ובוקעת בחיפוש החסוד אחר זיהוי מאווייו הכמוסים לכאורה של כל אדם, בעיקר בכל הנוגע לתשוקותיו וליצריו, ובדרישה הבלתי מתפשרת לאפשר לו לממש אותם. כל אלה מוגדרים עתה כ"אני האמיתי" של האדם. אנשי ציבור, ראשי ערים, שרים, שופטים וחברי כנסת מתחרים ביניהם מי מהם ישלים בארצנו הקדושה את המהפכה
הנחת היסוד של הציונות הדתית, בוודאי של הזרם ההולך בעקבות הרב קוק, היא שאנו זוכים לחיות בתקופה שהיא 'אתחלתא דגאולה'. לתפיסה זו יש סימוכין ברורים במקורות היהדות: חזרת עם ישראל לארצו מצטיירת במסורת היהודית לדורותיה - בין בתנ"ך (בעיקר בנביאים), בין בתורה שבעל פה - כחלק מהגאולה המשיחית. נדמה שאין ולו מקור אחד במקורות היהדות (תנ"ך, חז"ל וראשונים) שיש בו ציור, נבואה או היתכנות של חזרה עתידית של עם ישראל לארצו בלי שחזרה זו תהיה חלק מהגאולה המשיחית (ואכמ"ל על תפיסתו של הרב ריינס). עד כאן החדשות הטובות.
דא עקא – כשם שאין במקורותינו זכר לאפשרות של חזרת עם ישראל לארצו בלי שחזרה זו תתרחש במסגרת של גאולה, כך גם אין זכר לכך שחזרת העם לארצו תתרחש בהנהגת פורקי עול תורה ומצוות. כידוע, בראש התנועה הלאומית היהודית שזכתה להכרת המעצמות וסחפה אחריה ציבור יהודי גדול - ובכך סללה את הדרך להקמת מדינת ישראל - עמדו הרצל, נורדאו, ויצמן ובן גוריון, ולא הרב קוק. לתנועה הציונית הצטרפו אומנם רבנים חשובים וגם רבים משלומי אמוני ישראל - בין במסגרת תנועת המזרחי, בין כתומכים "מבחוץ" כמו הרב קוק וממשיכי דרכו - אך לא היה בכוחם של אלה האחרונים לשנות את אופייה החילוני של התנועה הציונית. הם הצליחו לכל היותר לייצר סטטוס קוו רעוע ולבלום כמה מגמות אנטי־דתיות במיוחד.
במתח אדיר זה בין החזון הנבואי לבין מימושו החילוני, מַתווה הציונות הדתית על פלגיה השונים את דרכה האידיאולוגית והפרגמטית, מאז ראשיתה.
השופר הבזוי נדם
הרב קוק תיאר את המורכבות הנ"ל בדרשתו המפורסמת על שלושת השופרות, שנשא בראש השנהתרצ"ד בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים. אתמצת את דבריו: הרב קוק משווה את השופר שבו אנו תוקעים בראש השנה לשופר הגאולה המבשר על קיבוץ הגלויות, כפי שכתוב בנביא: "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים" (ישעיהו כז, יג). נבואה זו שולבה על ידי אנשי כנסת הגדולה בברכת הגאולה בתפילת שמונה־עשרה: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו". תפילתנו היא אפוא שקיבוץ הגלויות יתבשר לנו דווקא על ידי שופר גדול. לפי הרב קוק, אותם היהודים בתקופתו ולפניה שהגיעו לארץ מתוך רצון לחיות חיי קדושה שלמים - המתאפשרים לעם ישראל רק בארצו (ולא "בהיותו גולה ועלוב") - הם אלה ששמעו את קולו של השופר הגדול.
אולם לא זו הייתה המוטיבציה של מרבית העולים לארץ ישראל בתקופתו. הרב קוק הבין מתוך נוסח ברכת הגאולה, שבה אנו מבקשים שהגאולה תבוא בעקבות התקיעה בשופר גדול, שיש גם אפשרויות אחרות, פחות אידיאליות, והוא מזהה את התגשמותן של אפשרויות אלה בתקופתו. באנשי הציונות החילונית רואה הרב קוק את מי שאינם נשמעים לתקיעתו של השופר הגדול האידיאלי, אלא לתקיעה של שופר נמוך יותר, שאותו הוא מכנה "השופר הבינוני". קריאתו של שופר זה מבטאת לפי הרב קוק את "הטבע האנושי הבריא" המבקש "לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים". גם בקריאה הלאומית שלכאורה נטולה רגשי קודש יש לפי תפיסת הרב קוק קדושה, וזאת בשל עצם היותה קריאה לאומית יהודית המבקשת להרים את קרנו של עם ישראל (על כך הרחיב הרב קוק כבר בהספדו על הרצל ובמאמר 'הדור' המפורסם). באופן זה השלים הרב קוק את החוליה החסרה במסורת היהודית: סוג של לגיטימציה לקיבוץ גלויות בדרך לא דרך, ולא על פי המתווה האידיאלי של הנבואה.
קריאת המפה הרוחנית של המציאות שפיתח הרב קוק בדרשתו על שלושת השופרות, לא הסתיימה בשופר הבינוני. בסוף ישנו גם שופר קטן ובזוי, השופר השלישי, הבא מבהמה טמאה, שתקיעתו מתקבלת רק בדיעבד שבדיעבד ושאסור לברך עליו. בשופר זה תוקעים באוזנינו האנטישמים הרצחניים הגורמים להמוני ישראל - גם לאלה שלולא הרדיפות לא היו מתעוררים לעלות, לא ממניעים של קדושה וגם לא מסיבות יהודיות־לאומיות - לברוח לארץ ישראל כדי למלט את נפשם (באותה שנה, שנת עליית הנאצים לשלטון, עלו לארץ כ־60,000 יהודים, חלק גדול מהם מגרמניה). על פי הרב קוק, אם כן, גם השופר הקטן והבזוי תורם בסופו של דבר את חלקו לתהליך הגאולה.
מים רבים זרמו בירדן מאז דרשת שלושת השופרות של הרב קוק. זכינו - ללא ספק בזכות הקמת מדינת ישראל - שקולו של השופר הקטן והבזוי, שופר הרדיפות, כמעט ונדם, וטוב שכך. השופר הבינוני, השופר הציוני־חילוני הניזון מהרגש הלאומי הבריא והטבעי, עדיין משמיע את קולו בדמותם של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אך דבקים בזהותם היהודית ומוסרים את נפשם על קיום יהודי בארץ ישראל.
ברצוני לחזור לשופר השלישי של הרב קוק, שופר של פורענות, אך הפעם בהקשר שונה במקצת: לא מתוך הזיקה לרמת הכשרות ההלכתית של השופר של ראש השנה, אלא מתוך האיסור ההלכתי לכלול אזכור שופר של פורענות בפסוקי השופרות שבתפילת ראש השנה. מתוך לאו זה אנחנו לומדים הן: שופר זה אכן קיים ואף מוזכר בתנ"ך (למשל בהושע ה, ח). מאז ומעולם תקעו בו אויבי ישראל - בתור "שבט אפו" של הקב"ה - כדי לזרז את עם ישראל לחזור לאביהם שבשמיים.
יהודי מבחוץ, גוי מבפנים
בימינו, כך נדמה, אנו שומעים בארצנו קול תרועה של שופר רביעי. גם הוא, כמו השופר השלישי, שופר טמא, שופר של פורענות. אולם הפעם לא אויבי העם היהודי תוקעים בו אלא בני עמנו, בשר מבשרנו. זאת ועוד, התוקעים אינם רואים בו שופר של פורענות, אלא שופר של גאולה המביא לעולם את הבשורה המיוחלת. קולו של השופר הרביעי מחריש אוזניים בדרישתו לבנות כאן ועכשיו "ישראל חדשה". הרב קוק התריע - כמעט שלושים שנה לפני דרשתו על שלושת השופרות - על הסכנה של שופר רביעי זה, והזהיר מהפיתוי ללכת בעקבותיו. באיגרת שכתב זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה, הביע הרב קוק את חששו מפני האפשרות שהציונות תצמיח פירות באושים, ובלשונו: ש"היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת... המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי" תהפוך "למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל". או אז, כאשר "היד הטמאה הזאת תגבר, אין די באר גודל האסון" (איגרת משנת 1906!).
היבבה הבוקעת מהשופר הרביעי היא אותה "צורה ישראלית מבחוץ... שהפְּנים שלה כולו אינו יהודי". התקיעה של שופר זה עולה ובוקעת בחיפוש החסוד אחר זיהוי מאווייו הכמוסים לכאורה של כל אדם, בעיקר בכל הנוגע לתשוקותיו וליצריו, ובדרישה הבלתי מתפשרת לאפשר לו לממש אותם. כל אלה מוגדרים עתה כ"אני האמיתי" של האדם. אלפי שנות ציוויליזציה שבהן למד האדם בהדרגה ובדרך של רצוא ושוב להשליט את רוחו על גופו בשלל שיטות דתיות ופילוסופיות, הגיעו לקיצן. כל מאוויי האדם, תשוקותיו ויצריו הופכים עתה ללגיטימיים ואפשריים למימוש - ל"אני האמיתי" שאסור להתכחש לו. אנשי ציבור, ראשי ערים, שרים, שופטים וחברי כנסת מתחרים ביניהם מי מהם ישלים בארצנו הקדושה את המהפכה הדורשת הכרה רשמית בכל וריאנט מיני קיים. שופר זה עובר מפה לפה, ויש גם רבנים שמוכנים לתקוע בו. בעקבות האידיאולוגיה החדשה מציעים התוקעים בשופר זה למשפחה היהודית - בסיס האומה - שדרוג וחישוב מסלול מחדש לטובת מודלים שלא היו קיימים בתרבות האנושית מאז היווסדה. קול השופר הרביעי משמיע את היבבה של אם סיסרא שצפתה למרחוק ובישרה לנו על פונדקאות לגברים: "רחם רחמתיים לראש גבר" (שופטים ה, ל). גם זה נכלל, לטענת התוקעים בשופר הרביעי, בסימני הגאולה. ערכי הקדושה בחיי הפרט, הבאים לידי ביטוי שאין לו תחליף במשפחה היהודית, נדרשים לסגת מפני היבבה מחרישת האוזניים של השופר הרביעי.
קול שופר, כל קול שופר, מחריד, מזעזע ומעורר: "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" שואל הנביא (עמוס ג, ו). בפתחה של שנה חדשה נקווה ונתפלל שקול השופר הרביעי הנשמע ברמה יעורר את השומעים אותו מתרדמתם, יזעזע אותם ויניע אותם לחפש את ה"אני האמיתי" שלנו כיהודים, ה"אני" הבוקע מתוך השופר הגדול: "תקע בשופר גדול לחרותנו".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
