ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- פרקי התנ"ך
- ספר מלכים א
אדם אחד אמר לה לאשתו 'קונם (לשון נדר) שאין את נהנית ממני עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון' (כדי שיגלו את דעתם לגבי מה שאת מבשלת). ר' יהודה טעם ולא חשש לכבודו, אמר: קל וחומר הוא; ומה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (בזמן שחושד בה הבעל שהיא סוטה) אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים אפילו שמדובר רק בספק, ואני על אחת כמה וכמה צריך למחול על כבודי כדי לעשות שלום ביניהם. ר' שמעון לא טעם, אמר: ימותו כל בני אלמנה, ואל יזוז שמעון ממקומו...".
לשונו של רבי שמעון טעונה ברור. המפרש ביאר שהוא קילל את הבעל שימות ותהא אשתו אלמנה ובניו יקראו 'בני אלמנה' ולאחר מכן ימותו גם הם. והמהרש"א ביאר את הדברים על פי האמור במסכת שבת (דף לב,ב) שבעוון נדרים מתה אשתו של אדם ומתים בניו, אלא שכאן ריחם רבי שמעון על האשה ואמר שראוי שימות הבעל בעצמו ואשתו תהיה אלמנה. ואמנם עדין קשה שאם ריחם רבי שמעון על האשה ראוי היה שירחם גם על הבנים, ושיאמר שימות רק הבעל עצמו.
הרא"ש ביאר שכוונת רבי שמעון היתה לבעל ולא לבניו וכתב: "בני אלמנות אין להם אב להדריכם בדרך ישרה ואינן בני תרבות, כמו זה הנודר". כלומר רבי שמעון הבין שהחוצפה של הנודר נובעת מהיותו בן אלמנה, ולכן קילל אותו. אלא שגם הסבר זה עדין קשה, מדוע לקלל בגלל חצוף אחד גם את כל שאר בני האלמנות שלא ראינו שנכשלו בחוצפה.
נראה שכאשר אנו מוצאים מעשים תמוהים שמסופרים על חכמי ישראל, אין להבין את הדברים כפשוטם. יש להביט בדברים בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם רוחני. המעשה מדבר בסמלים, והסמלים שבאגדות חז"ל שאובים מן התנ"ך. בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא עצר את הגשמים, ולאחר מכן הצטווה ללכת לביתה של אלמנה ולאכול את מאכליה, ומסופר שם שבנה של האלמנה מת ואליהו החיה אותו. חז"ל מרמזים באמצעות המעשה הזה שר' יהודה מוכן ללכת בעקבות אליהו וללכת לבית האשה (המכונה במעשה הזה 'אלמנה') ולטעום את מאכליה, ביודעו שבעקבות כך הוא גם יצטרך להחיות את בניה. ואילו ר' שמעון חולק, הוא לא יזוז ממקומו ולא ילך לבית האשה הזו ולא יאכל ממאכליה. ולכן אם ימותו בניה הוא לא יהיה מחויב להחיות את בניה.
רבי שמעון מדבר על "כל בני אלמנה", והמעשה רוצה שנתבונן במקומות שבהם מוזכרים בתנ"ך בני אלמנה, וננסה להבין מה משותף להם, ומדוע לא אכפת לרבי שמעון מה שיארע להם.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
51 - רבי יהושע והכהנים הגדולים
52 - רבי שמעון ובני האלמנה
53 - אליהו והוצאת רשב"י מהמערה
טען עוד
ירבעם בן נבט – בן אלמנה
על ירבעם בן נבט מסופר שהיה 'בן אלמנה' (מלכים א יא, כו-כח):
"וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: ... וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף:"
הכתוב קושר בין תכונותיו של ירבעם לעובדת היותו 'בן אלמנה'. לכאורה ניתן לומר שהקשר מתאים לדברי הרא"ש, שבני אלמנה נוטים להיות חצופים, ועובדה זו גרמה לירבעם למרוד לבסוף בשלמה. אלא שאם אכן כך, מסתבר ששלמה היה מפחד מטיפוסים חצופים ומרדנים, ולא היה בוחר בירבעם להיות מנהיג. נראה שהכתוב מדגיש את היותו 'בן אלמנה' בגלל דברי תוספות ר"י הזקן (קידושין לא,א) בענין מעשה אחר שמוזכר בו 'בן אלמנה', שהסביר: "בן אלמנה פיקח הוא ברוב - שטורח בפרנסתו". בן אלמנה אינו ניזון מאביו, ואדרבא מוטל עליו לפרנס הן את עצמו והן את אמו, ומדרכו של עולם שהוא טורח מגיל צעיר לפרנסתו, והדבר מביאו לידי פקחות להמציא פרנסות שונות. ואכן הכתוב ממשיך ומספר שירבעם היה "גִּבּוֹר חָיִל" כלומר אדם חשוב ומנהיג, וכמו כן הוא היה "עֹשֵׂה מְלָאכָה" כלומר, הוא עשה מלאכות בעצמו ואף המציא אפשרויות חדשות לפרנסה. ומסיבות אלו בחר בו שלמה להיות אחראי על כל "בית יוסף", שלמה זיהה שתכונות האופי שלו מתאימות שיהיה אחראי על כל צאצאי 'יוסף הצדיק' ובכללם שבט מנשה.
בעיני שלמה 'יוסף הצדיק' מייצג את מי שאחראי על הפעילות הגשמית והכלכלית של עם ישראל. שלמה ראה את עצמו כ'משיח בן דויד' וראה את ירבעם 'בן האלמנה' כ'משיח בן יוסף' וציפה שישררו בינם יחסי שלום, אלא שבסופו של דבר לא הסתייע הדבר וירבעם מרד בו. אמנם בענין דומה הצליחה תכניתו של שלמה, וכדלקמן.
חירם בונה כלי המקדש – בן אלמנה
כאשר שלמה רצה לבנות את המקדש הוא שלח מכתב לחירם/חורם מלך צור וביקש ממנו שישלח לו איש שמבין בעשיית מלאכות. ומסופר על תשובת חורם (דברי הימים ב ב, יב-יג): "וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי: בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת... וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ". נראה שהמלך חורם שמע שבמלאכת המשכן שהיה במדבר היו שני אומנים חשובים שהיו אחראים על שאר האומנים, האומן האחד בצלאל בן אורי משבט יהודה שנחשב לשבט של חכמים בתורה, והאומן השני אהליאב בן אחיסמך משבט דן שנחשב לשבט של אנשים פשוטים. ולכן שמח מלך צור להודיע לשלמה שהאיש החכם שהוא שולח לו מיוחס מצד אמו לשבט דן, והוא יוכל להצטרף עם חכמי שלמה ודויד, כאשר שלמה ודויד מיוחסים ליהודה. וכך יהיה שילוב בין יהודה ודן כפי שהיה במשכן.
איש זה שהיה אחראי על המלאכות נקרא בעצמו גם כן בשם חירם/חורם. אך כאשר שלמה מתייחס אליו כתוב (מלכים א ז, יג-יד): "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי 1 וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה ...". שלמה מדגיש דווקא את עובדת היותו 'בן אלמנה'. נראה שטעם הדבר משום שהוא טורח מגיל צעיר לפרנסתו, והדבר מביאו לידי פקחות והמצאת מלאכות, ואכן תכונה זו התקיימה בחירם. תכונה זו היא תכונה של 'משיח בן יוסף', ושלמה ראה בו נציג של 'משיח בן יוסף' שיצטרף אל שלמה שהיה נציג של 'משיח בן דויד', ושניהם יחדיו יבנו את המקדש, כדי שהמקדש ייבנה מתוך שלום בין שני המשיחים.
רעיון זה ש'בן אלמנה' מייצג את הפן של 'משיח בן יוסף' יסודו בספר שופטים (יז) המספר על מיכה מ"הר אפרים" שהיה 'בן אלמנה', אלא שהיוזמות הכלכליות של מיכה היו שליליות והוא התפרנס מפתיחת מקדש ובו פסל 2 . שלמה חיפש 'בן אלמנה' שהיוזמות הכלכליות שלו יהיו חיוביות, כדי לתת לפן הזה מקום של כבוד לתועלת עם ישראל. לאחר שראינו ש'בן אלמנה' מייצג בתנ"ך את הפן של 'משיח בן יוסף', נשוב ונתבונן במעשה באליהו שהחיה 'בן אלמנה'.
'בן אלמנה' – שמת וקם לתחייה
בספר מלכים (א יז) מסופר שאליהו הנביא כעס על אחאב ועצר את הגשמים. בעקבות זאת הורה ה' לאליהו להסתתר בנחל כרית ולשתות ממי הנחל והודיע לו - "וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם". ומסופר שהעורבים הביאו לו בבוקר ובערב לחם ובשר. ובתלמוד (סנהדרין קיג,א) אמרו שהלחם והבשר הובאו מארמונו של אחאב. יתכן שהקב"ה ציפה שאליהו יכיר טובה לאחאב שהרי הוא מתפרנס ממנו בעקיפין, ויתפלל עבורו שירד גשם, אלא שאליהו לא התפלל.
לאחר מכן יבשו המים שבנחל וה' הורה לו לעבור לעיר צרפת שסמוכה לצידון והודיע לו "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ". אמנם בהמשך מתבאר שה' לא הודיע לה במפורש לפרנס את אליהו, וצריך להבין שה' הודיע לאליהו שהוא מתכונן להשתמש בתכונה נפשית שקיימת בעם ישראל ובאמצעותה הוא יפרנס אותו. אליהו הגיע לפתח העיר וראה שם אשה אלמנה וביקש ממנה שתביא לו מים בכלי כדי שישתה, והיא אכן פנתה ללכת ולהביא. תגובתה מזכירה את מעשיה של רבקה בהשקיית אליעזר, ואליהו הבין מכך שהיא גומלת חסדים וידוע שתכונה זו קיימת בעם ישראל, ולכן הוא הוסיף וביקש ממנה שתביא לו גם פת לחם.
האלמנה אמרה לו שהקמח והשמן שבביתה מועטים ויספיקו רק לה ולבנה לארוחה אחת בלבד ולאחר מכן ימותו ברעב. ואליהו הורה לה שבתחילה תאפה עבורו עוגה קטנה ורק אחר כך לה ולבנה, וברך אותה שכד הקמח וצפחת השמן לא יחסרו עד שירד הגשם. האלמנה עשתה כך ואכן הברכה של אליהו התקיימה בביתה. ומסופר שלאחר מכן בן האלמנה חלה עד שלא נותרה בו נשמה. רד"ק (פסוק כ) דייק מדברי התרגום שלפי המסורת של התרגום בן האלמנה לא מת ממש אלא היה קרוב למות. ובכל אופן האלמנה האשימה את אליהו "...מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי".
האלמנה טענה כלפי אליהו שהימצאותו בביתה מזכירה קטרוג שיש עליה ומחמתו בנה נוטה למות. נראה שיש להבין את טענתה לפי דברי אליהו בתנא דבי אליהו (רבה, יח) שאמר: "אותו תינוק משיח בן יוסף היה". ולפי מה שהתבאר נראה שאליהו ציפה שכאשר 'בן האלמנה' יראה שהקמח והשמן אינם כלים מביתם, הוא ינצל את הזמן הפנוי ויבקש מאליהו שילמד אותו תורה ושיעסקו יחד בתורה. אלא ש'בן האלמנה' לא עשה כך, ומסתבר שהוא פעל כפי שמצופה מ'בן אלמנה' והמשיך לעסוק בחיפוש והמצאת מלאכות שונות כדי להתפרנס. בעיניו הרוחניות של אליהו בן שכזה נחשב כמו 'מת', וזה בעצם היה ה'עוון' של האשה שהיא לא הצליחה להוליד בנים שאליהו החשיב אותם כ'חיים'. הקטרוג של אליהו השפיע ולכן הילד חלה ונטה למות.
אך כיוון שהאשה ארחה וכלכלה אותו בביתה, אליהו הרגיש הכרת הטוב כלפיה והוא התפלל על בנה שיחיה. בעת תפילתו הוא ראה נקודות של זכות באשה ובבנה. ומסתבר שנקודות הזכות האלו היו האופי של האלמנה שהיתה גומלת חסדים והסכימה לארח אותו בביתה. ומסתבר שהאופי הזה יעבור גם אל בנה שגדל והתחנך בביתה, ובנה ישתמש בכסף שהוא ישיג מהמלאכות שהוא ימציא וישיג כדי לגמול חסד עם האחרים. לימוד זכות זה התקבל בשמים ולכן בן האלמנה הבריא וחי.
וכידוע 'נר לאחד נר למאה', לימוד זכות זה הוא בעצם לימוד זכות גם על כל שאר האנשים מעם ישראל שעוסקים במלאכות ואינם עוסקים בתורה. לרבים מהם היו גם אב וגם אם, אך הם העדיפו לעסוק ברדיפה אחר מלאכות מאשר ללמוד תורה, ובאופיים הם התנהגו כמו 'בני אלמנה'. האנשים האלו היו באופיים חברי קבוצת 'משיח בן יוסף', וכאשר אליהו התפלל וראה נקודות זכות ב'בן האלמנה' והחיה אותו, הוא בעצם התפלל וראה נקודות זכות בדמויות של 'משיח בן יוסף' והחיה אותם. ולכך כוונת אליהו באומרו בתנא דבי אליהו: "אותו תינוק משיח בן יוסף היה".
האם 'להספיד' את 'משיח בן יוסף' או 'להחיות אותו'
מסתבר שה'מעשה' באיש שהדיר את אשתו מהנאה עד שתתן לרבי יהודה ולרבי שמעון לטעום מתבשיליה הוא 'משל'. ה'איש' הוא הקב"ה, וה'אשה' היא 'עם ישראל'. רוב האנשים שעם ישראל מוציא מתוכו להוטים אחרי המלאכות ועוסקים בפרנסתם וממציאים פרנסות שונות, והם בקבוצת 'משיח בן יוסף'. הם מוגדרים 'בני אלמנה', והם בעצם ה'תבשילים' שעם ישראל ('האשה') מבשל לקב"ה. הקב"ה רוצה לשמוע את חוות דעתם של חכמי ישראל על ה'תבשילים' האלו. רבי יהודה מוכן 'לטעום' מן התבשילים האלו, ולדעתו אלו בנים ראויים לקב"ה. הוא רואה בהם נקודות זכות ובכך הוא מביא לשלום בין הקב"ה לבין עם ישראל.
מאידך, רבי שמעון רוצה שכל עם ישראל יהיו כמוהו ויעסקו בתורה כל היום. הוא חושש שאם הוא יודיע שגם האנשים שבקבוצת 'משיח בן יוסף' הם 'אנשים חיים' עלולים תלמידיו לעזוב את לימוד התורה ולהיות להוטים גם הם אחר המלאכות. ולכן הוא אינו מוכן 'לטעום' מן ה'תבשילים' של האשה. לדעתו, רק האנשים שעוסקים בתורה כל היום מחוברים ל'חיים האמיתיים', ואילו האנשים שבקבוצת 'משיח בן יוסף' נחשבים למתים.
מצב דומה מתואר בנבואת זכריה (יב, י) שמספר על מישהו שקבוצת " בֵּית דָּוִיד " ו" יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" - "דקרו" אותו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו...". רבי דוסא מגלה במסכת סוכה (דף נב, א) ש"הנדקר" הזה הוא "משיח בן יוסף שנהרג "! במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" התבאר שמדרשי חז"ל מרמזים שהקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" ול"יושב ירושלים" "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את 'משיח בן יוסף' - כדי לנסות ולהעיר אותו 'לתחיה', וכדי שיהיה דומה להם. 'הדקירות' לא עוררו אותו להיות דומה להם; ולכן הם הספידו את בני 'קבוצת משיח בן יוסף'; והגדירו אותם בתור 'הרוגים'.
ואף כאן רבי שמעון משייך עצמו לקבוצת 'בית דויד' (קבוצת משיח בן דויד) והוא מתייחס אל קבוצת משיח בן יוסף המכונים 'בני אלמנה' בתור 'מתים'. הקב"ה מעונין לדעת מה דעת רבי שמעון עליהם, והקטרוג שלו עלול להשפיע, אך במעשה הזה רבי שמעון אינו משנה זה את דעתו הוא אומר "ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו".
חזרת רבי שמעון משיטתו
ואמנם הקב"ה רוצה שרבי שמעון ישנה את דעתו וילמד זכות על בני ישראל שעוסקים במלאכות, וחזרה זו של רבי שמעון משיטתו מרומזת ב'מעשה המערה' במסכת שבת (דף לג,ב). ומסופר שם שבפעם הראשונה שיצא רבי שמעון מן המערה הוא ראה אנשים שחורשים וזורעים והוא קיטרג עליהם ואמר "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!", ורמז בכך שאנשים אלו שאינם מחוברים לחיים האמיתיים נחשבים כביכול ל'מתים', ומסופר שהקטרוג שלו השפיע ו"כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף". אך הקב"ה רצה שרבי שמעון ישנה את דעתו ומסופר ש"יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". ואכן רבי שמעון ובנו חזרו למערתם לשנה נוספת, וכאשר הם יצאו בשנית רבי אלעזר בנו של רבי שמעון נשאר עדיין בדעתו הקודמת ועדיין קיטרג על אלו שאינם כמוהו, אך רבי שמעון נהג אז כמו אליהו הנביא, וכשם שאליהו מצא נקודות זכות ב'בן האלמנה' ו'החיה' אותו ו'ריפא' אותו, כך רבי שמעון מצא נקודות זכות באותם האנשים ו'ריפא' אותם. ואמר אז לבנו: "בני, די לעולם אני ואתה". וכפי שביאר שם רש"י שדי לעולם שהוא ובנו יעסקו בתורה, והם אינם צריכים לקטרג על אנשים מעם ישראל שאינם כמוהם.
^ 1.הכתוב בדברי הימים שמספר שאמו "מִן בְּנוֹת דָּן", והכתוב כאן שאומר שהוא "מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי" אינם סותרים, ואביו היה מבני נפתלי ואמו היתה מבנות דן, ואביו התגורר זמן רב בצור ולכן נקרא "אִישׁ צֹרִי" (חז"ל והמפרשים).
^ 2.חז"ל קושרים בין נְבָט אביו של ירבעם לבין מיכה ואומרים (סנהדרין קא,ב): "הוא נְבָט, הוא מיכה...", ובספר מראית העין לחיד"א כתב שיש לפרש את הדברים בסוד הגלגול. ובתנחומא (כי תשא, יט) מסופר שמשה כתב את המילים "עלה שור" כדי להעלות את יוסף עם בני ישראל, ואילו מיכה השתמש במילים האלו באופן שלילי כדי לעשות עגל. כלומר מיכה 'בן האלמנה' משתמש בפן של משיח בן יוסף באופן שלילי, אמנם כאמור בתלמוד יש במיכה גם פן חיובי משום שעסק בהכנסת אורחים וכלכלתם שהיא מידה המיוחסת ליוסף הצדיק שזן וכלכל את אחיו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
