ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
- משפחה חברה ומדינה
- מצוות התלויות בארץ
- ביכורים ומצוות נוספות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל ז"ל
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ד' א-לקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ד' א-לקיך לשכן שמו שם".
ופירש רש"י בשם חז"ל:
"אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך עליה לסימן ואומר הרי זו ביכורים".
מיד בעשותו כן, מתחייב בהבאתן למקדש ד' בירושלים, ולהניפם ע"י הכהן אשר יהיה בימים ההם.
אך כאן מוסיפה התורה מצווה נוספת, מקרא ביכורים. דהיינו, המביא את ביכוריו מתחייב בהקראת פסוקים אלו, בשעת הנפתן של הביכורים והנחתן לפני מזבח ד'.
וכך אומר מביא הביכורים:
"וענית ואמרת לפני ד' א-לקיך, ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט והי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ד' א-לקי אבתינו וישמע ד' את קלנו ואת עמלנו ואת לחצנו.ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
נעיין במקרא זה, ובתחילה נעיר כמה הערות.
לכאורה, אמירה זו יש לה חלק מהותי בתוך מצות הבאתם של הביכורים. שהרי לא מצאנו במצוות עשה אחרות, חובה לקרוא בשעת עשייתן את הפרשיה המצווה על המצווה.
אפילו מצות אמירתו של וידוי מעשר הנזכרת בפרשתנו, איננה "מלווה" עשייה אחרת, אלא היא עצמה המצווה - להתוודות. ואילו בביכורים יש חובת קריאה הצמודה למעשה הבאת הביכורים למקדש.
ובספרי דרשו כמה הלכות המצביעות בבירור על חשיבות המקרא.
"וענית ואמרת - לשון הרמת קול" (רש"י שם לפסוק ה).
ועוד דרשו:
"וענית ואמרת - מכאן אמרו - בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. סמכו על המקרא "וענית" - אין ענייה אלא מפי אחרים".
כל כך הכרחית היא הקריאה של פסוקים אלו, עד שמזקיקים את זה שאינו יודע לקרוא בעצמו, לחזור מילה במילה אחרי הכהן, עד שנמצא קורא את כל הפרשיה בשלמותה מפיו ממש.
וקשה, וכי אי אפשר להסתפק בקריאה כללית של הכהן לפני כל מביאי הביכורים.
אף סדר הדברים שבפרשית מקרא ביכורים, איננו מובן כל צרכו.
מיהו "ארמי אבד אבי"? ומדוע אין מציינים מה היה בסוף המאבק עם ה"ארמי" הלז, אלא מיד מדלגים לגלות מצרים. רק לאחר "וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" מזכיר הכתוב את ה"גאולה" - "ויוציאנו... ובמופתים"
ותמיהה נוספת עולה גם בפסוק האחרון. "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ". מהי הכפילות הזו - "המקום הזה... הארץ הזאת". אם א"י היא ה"מקום הזה" מהי "הארץ הזאת"?
ולכן דרשו בספרי:
"המקום הזה - זה בית המקדש... הארץ הזאת - הרי ארץ-ישראל אמור... בשכר ביאתנו אל המקום הזה ניתן לנו את הארץ הזאת".
בשלמא מזכירין את א"י משום שמפרותיה, פירות שבעת המינים שנשתבחה בהן מביא הוא ביכורים, וצריך להודות לד' שנתן לו הארץ. אך מה שייכות בית המקדש לעניין? אמנם הכהן ומביא הביכורים עומדים שניהם בעזרת המקדש, אך מהי מהות הקשר שבין פירות הביכורים לבית המקדש?
ננסה לענות בקצרה על שאלות אלו.
בתחילה נעיין כיצד פירשו חז"ל את המילים "ארמי אבד אבי".
רש"י מפרש על פי הספרי:
"מזכיר חסדי המקום, ארמי אבד אבי - לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חישב לו המקום כאילו עשה".
על פי פירוש זה, משמעות הפסוק כך היא: לבן הארמי שביקש לאבד את יעקב אבינו.
וכבר נתקשה ר' אברהם אבן עזרא , דאם כן היה צריך לומר - "ארמי מאבד אבי", ולכן פירש הא"ע - יעקב אבינו הוא ה"ארמי", על שם שהיה בארם, והיה אובד כמעט בעוניו.
המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" וכן בספר "גבורות ד'" פרק נ"ד, דוחה את טענותיו של א"ע, ומתרץ את דברי חז"ל.
וכך עיקר דבריו - "ובספרי (פ' תבא) ארמי אובד אבי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאבדם ומעלה עליו כאלו אבדו, פירוש כי "ארמי אובד אבי" יש לפרש אותו ארמי היה אובד אבי... ולפיכך מעלה הכתוב על ארם כאלו אבדו רק שהקדוש ברוך לא נתן ליעקב לאבדו חס ושלום:
והנה הראב"ע כאשר הגיע לפירוש זאת המלה מפני שבדעתו היה רחוק שיהיה נקרא לבן הארמי אובד אבי, כי אין טעם לומר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ואין הדברים נקשרים ביחד, ועוד כי אובד פועל עומד, ובשביל זה היה נוטה מדברי האמת הוא פירוש רז"ל וחתר לו דרך אחרת.
(מכאן המהר"ל מתרץ את דברי הספרי מקושיית הא"ע) כי במקומות הרבה נקרא הדבר על מה שהוא גרום ומסבב, ולא כתב לך מאבד אבי כי לא אבדו חם ושלום, רק נקרא אובד שלשון זה אף על גב שלא פעל כלל נקרא אובד. כמו שיקרא האבן מכשול אף על גב שלא נכשל בו אדם רק מוכן הוא למכשול, כך מוכן לבן לאבוד של יעקב אם לא שעזרו הקדוש ברוך הוא. ועוד כי אם כתיב מאבד אבי היה משמע פעם אחד, כי הפעל הוא לפי שעה ואלו שם דבר לא יסור ממנו, ולכך מפני כי תמיד רצה לאבד אותו לא בשעה אחת נקרא אובד, שם דבר שלא יוסר".
דהיינו, רצונו של לבן הארמי לאבד את יעקב, היה תמידי, מתמשך ולא רק חד פעמי. כל תכניותיו ומעלליו של לבן במשך עשרים שנה שהיה יעקב אצלו, חתרו להשגת אובדנו של יעקב, רוחנית ואף גשמית.
ועוד הקשה האבן עזרא: מדוע כתוב "ארמי אבד אבי וירד מצרימה", וכי איזה שייכות יש ללבן בירידת יעקב ובניו למצרים?
ועל כך מתרץ המהר"ל :
"ומה שהקשה שהיה לו להזכיר תחלה שהצילו הקדוש ברוך הוא מלבן, ואחר כך - "וירד מצרימה", אין זה קשיא, שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולפיכך לא רצה להזכיר השבח עד ויוציאנו ה' ממצרים וגו', ואין להזכיר שבח ואחר כך יחזור להזכיר גנות אלא מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכך יהיה נשאר אצל השבח, וממילא כאשר אמר וירד מצרימה מלמד שהצילו מלבן".
ואפשר להוסיף, סמיכות הגלות בארם אצל לבן לגלות מצרים, מצביעה על כך שגם לבן וגם המצרים עינו וגזלו את ישראל מתוך מטרה לשקען ולאבדן רוחנית בתוך הגויים. והשי"ת ברחמיו המרובים הצילנו מזה וגם מזה. ויתר על כן, העלנו לארץ הקדושה ולבית המקדש.
לומר לקורא הפרשה, כי סדר הגלויות והיציאה מהן, מכוון כל כולו לתכלית הבאתן של ישראל לארצם, ולבנין המקדש על ידם.
והוא מה שאנו מוצאים בגמרא פסחים (קטז, ב) על ההגדה של פסח - "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מתחיל בגנותם של ישראל שהיו משוקעים בגלות, ומסיים בשבחם שעלו ובאו לא"י ובנו מקדש לד'. זהו שבחה של כנסת ישראל, שבנינה הרוחני הנצחי בא"י נבנה הוא דווקא מתוך חושך של גלות ששרה בו יעקב בארם, ושבניו ובני בניו שקועים היו בו במצרים.
והנה בהבאת הביכורים "ראשית" פירותיו ותבואתו של האדם, חובה עליו להדגיש את הכרת הטוב שיש לו כלפי בורא עולם.
וכך כתב בעל ספר החינוך:
"משרשי המצווה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו. על כן בהיטיב אליו ד' ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית א-לוקינו, ראוי לנו לעורר לבנו בדברי פינו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל. ועל כן מתחיל בעניין יעקב אבינו שחלצו הא-ל מיד לבן הארמי, ועניין עבודת המצריים בנו והיצילנו הוא ברוך הוא מידם. ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו".
אך מן המתבאר בדברינו לעיל, עולה כי הכרת הטוב של הישראלי לבוראו, איננה רק על הצלחתו בשדותיו וכרמיו, אלא הינה הכרת הטוב על חסד של דורות. על החסד של הקב"ה עם כל ישראל, בדורות שהיו למן ירידתו של יעקב לגלות ארם, וחסדו שלא ימוש מאתנו גס בעתיד לבוא.
משבח הקורא מקרא זה את הבורא, על הנס הגדול של כבשה אחת בין שבעים זאבים, וכדברי יעקב אבינו - "ולא נתנו ד' להרע עמדי".
כל תכניותיו של לבן הארמי, ואף אלו של פרעה הרשע במצרים ("הבה נתחכמה לו") להאביד את ישראל, עלו בתוהו.
יעקב בבורחו מפני לבן הרודף אחריו להשיגו, זוכה להשגחה מיוחדת, שהרי כך מעיד לבן על חלומו - "יש לאל ידי לעשות עמכם רע, וא-להי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע".
וכן זרע יעקב בגלות מצרים זכה לגאולה פלאית, שמתוכה קם ועלה לארץ ישראל. ממש בבחינת "מגו חשוכא אתי נהורא".
על כן יזכיר הקורא לא רק את א"י בשעת הבאת פירות ביכוריה, אלא גם את "המקום הזה" - בית המקדש.
וכן הדגיש הרמב"ן את חשיבות המקדש לענין הבאת ביכורים (פס' ב) -
"ובספרי - והלכת אל המקום... לשכן שמו שם, זה שילה ובית עולמים, ושמא יאמרו (כלומר, וכנראה רצו לומר) כי הבמות אסורות בשני זמנים אלו (אף לבכורים), אבל גם בנב ובגבעון (במשכן) יקריבו ביכורים, אבל בבמת יחיד אינן קרבין, ד"מזבח" כתיב. ואולי ממה שכתוב "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' א-לקיך", לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים, ובבית עולמים (במקדש בירושלים)".
ללמדך שתכלית בואם של ישראל לא"י היא לתת מקום לשכינה לשכון בעולם התחתון. לאפשר לקדושה להתגלות בתוך עולם הגשם.
סגולתן של ישראל מאפשרת לארץ להוציא את סגולתה הפנימית מן הכוח אל הפועל, במקדש שבירושלים. כוח קדושתה גלום הוא גם בפירות ביכוריה, ב"ראשית" התבואה של ארץ שהיא "ראשית" הבריאה, וניתנה לישראל הקרויים "ראשית".
מכוח הבאת ראשית זו אל המקדש שהוא מקום ראשיתו של עולם, שהרי משם הושתת העולם, מתפשטת היא הקדושה אצל כל העם המכיר טובה לבוראו, על שהנחילם את כל הטובה הזאת. ממצווה זו ילמד האדם לכל ימות השנה, שאין די בהודאה לד' רק על הטובה וההצלחה האישית, אלא מחויב הוא להודות על החסד הרב שעשה ד' לעם ישראל כולו מדורי דורות. על ידי כך תתחזק בלבו של המביא והקורא את המקרא הזה, תחושת האחדות והערבות ההדדית כלפי כל אחד מישראל.
בהרגשה של אחריות רוחנית, מתוך הכרה בתלות בבורא עולם, אפשר לצעוד לירושלים, ולהניף מעלה את פירות אמונתנו כי נזכה במהרה לשובה של השכינה לבית מקדשנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
