ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- כלל ישראל
מהי ראויות? מושג הזכויות מבוסס על ההנחה שכל אדם הוא סובייקט עצמאי השואף להעצים את עצמו ככל שיוכל. ואכן, אין ספק שמשהו עמוק בנשמת האדם תובע את חירותו, את כבודו העצמי. במילה אחת – את זכויותיו. הזכות הראשונה, והחשובה ביותר, היא עצם ההכרה באדם כסובייקט עצמאי היכול לעצב את זהותו כרצונו. ממילא אין חטא נורא מהתערבות בזהותו, בערכיו ובמטרותיו של האדם.
זה נשמע יפה, אך קשה למצות את שלל הפרדוקסים הנובעים משיח הזכויות. בעולם של זכויות חסרות מעצורים אין האדם חייב לתת דין וחשבון לאיש – גם לא לחברה (שבתפיסה הזו, אינה אלא הפשטה שתכליתה להגן על זכויות הפרט ולספק את כל הצרכים המגיעים לזהות שבחר). הוגים שמרנים אוהבים להאריך ברשימת האבסורדים הנובעים בהכרח לוגי מהנחות יסוד כאלה. ראינו, למשל, גברים שהחליטו שהם נשים ותבעו את זכותם להשתמש בשירותי נשים – למה לא, בעצם?
לפיכך קמו הוגים שמרנים והציעו להמיר את שיח הזכויות ב"שיח של חובות": במקום לומר שיש לילד זכות לטיפול הולם, נאמר שחובה מוטלת על הוריו לטפל בו. כך נפטרנו משלל האבסורדים הנובעים מזכויות הפרט. הסמכות לקבוע את הכללים ניטלת ממנו וניתנת לחברה.
הבעיה היא שהתרופה קשה מהמחלה. ביסוס החברה על חובות בלבד פותח שער למציאות טוטליטרית שבה החברה תוכל להטיל עלינו חובות כרצונה. מכיוון שכך, אנו חשים שהחובה זרה לנו ומואסים בה. כבר הרב קוק עמד על כך בחדות כשכתב: "חובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינה" (קובץ ג, שנו). נכון, אי אפשר לקיים חברה ללא חובות. אבל מי רוצה חברה המושתתת כולה על חובות? מושג החובה הוא חיוני, אבל רק כשהוא בא לאזן את מושג הזכות. לא כשהוא מנסה להחליף אותו.
לכל אחד מסוגי השיח - הליברליזם המופרז מצד אחד, והטוטליטריות העריצה מצד שני - יש סכנות משלו. האם יש דרך מילוט מהדילמה ההרסנית הזאת? הפרויקט שלפנינו מציע דרך המבוססת על מושג הראוי והטוב. ייתכן שיש בכך מהפכה של ממש.
הטוב המשותף
ראינו ששיח הזכויות מבוסס על ראיית האדם כיצור בודד הקובע לעצמו את ערכיו ומטרותיו, ואילו שיח החובות בא לכאורה כדי לאזן אותו ולמנוע ממנו לגלוש לתהומות האבסורד. יוצא ששתי הגישות נובעות מאותה ראייה של האדם כפרט בודד ומנוכר לסביבתו. האחת מבקשת להעצימו, האחרת מנסה לרסנו. לעומת שתיהן, מושג ה"ראויות" מתבסס על ראיית האדם כחלק ממערכת רחבה. בתפיסה החדשה אי אפשר להפריד בין מושג האדם למושג הטוב. כל אחד מאיתנו ראוי לטוב מעצם מהותו. כל אחד מאיתנו שואף גם להיטיב לזולת ולחברה. לכל אחד מאיתנו יש מושג משלו לגבי הטוב הזה, והמושג הזה הוא זהותו העמוקה ביותר.
החברה, במודל הזה, אינה צירוף סתמי של פרטים מבודדים, אלא זהות חדשה, מושג חדש של טוב, שהנכנס אליה מתחייב להתחשב בו כשם שהוא מתחשב בכמיהותיו הפרטיות. החברה היא יצירה משותפת שכל פרט ממנה תורם לה מאישיותו. ומכיוון שכך, מודל הראויות מכבד את ייחודיותו של כל אחד, נותן מקום להכרעותיו האישיות, לחירותו ולאינטרסים שלו – אבל מעמיד מולם את הטוב המשותף, ואינו מתיימר להכריע מראש מה יגבר. אין כאן קריטריון אחד, אלא שניים המנסים לשמור על איזון ביניהם.
אפשר לטעון שהכמיהה לטוב כללי היא המחברת אותנו איש לרעהו ויוצרת את השלמוּת המכונה חברה. במודל הזה כל בני החברה שותפים לאותו טוב עצמו, גם אם כל אחד רואה אותו באופן אחר – מה שמחייב דיאלוג מתמשך, המכבד את כל זוויות הראייה השונות (לכן עדיף המונח "זכות דיאלוגית" על "ראויות"). המודל המוצע אינו מתנכר לזכויות הפרט במובן המקובל. הוא פשוט אינו מסתפק בהן, אינו רואה אותן כתכלית הכול – ולכן אינו נופל למשוגותיהן. בכך נוסף למרחב החברתי ממד חדש של גובה, של שאיפה לטוב כללי משותף הנמצא מעבר לפרטים בלי למחוק את כמיהותיהם האישיות. בקצרה, מדובר במהפכה מחשבתית של ממש, העשויה לשמש כבסיס לבניית עולם חברתי חדש ומתוקן.
יש להניח שהמודל החדש ייתקל בהתנגדות: ליברלים יראו אותו כניסיון מתוחכם להגבלת זכויות הפרט – מעצם העובדה שמושג הראויות מניח שרצונו האמיתי של כל פרט הוא להיטיב לעצמו, לזולתו ולחברתו. ומה אם אינני רוצה להיות חלק מאיזשהו טוב כללי ולתרום לו?
ביקורת כזו תהיה נכונה – אבל רק מנקודת מבטו של שיח הזכויות עצמו. כל עוד אנחנו יוצאים מתפיסת האדם המבודד, באמת אין לאיש רשות להתערב בערכיו. אבל על המודל הזה בעצמו אנחנו באים להקשות! התפיסה החדשה רואה את הפרט והחברה כשני קטבים של מערכת אחת, וקובעת שאסור לצד אחד בה להתעלם מהאחר. כל עוד אני נמצא במערכת חברתית כלשהי, ערכיי נמדדים לא רק במידת פגיעתם בזולת, אלא גם בתרומתם לטוב הכללי המלכד את החברה.
ברית במקום חוזה
אפשר להאריך בהשלכותיה של התפיסה החדשה ולהראות את חדשנותה ופוריותה, אבל כדאי לעבור לספר הנוכחי, המחיל את מושגיה על המערכת החשובה ביותר של חיינו – המשפחה והזוגיות. שהרי אין דבר הקובע את אושרו של האדם יותר ממשפחתו – ואין גם מערכת המגבילה יותר את חירותו. מרגע שאדם נכנס לזוגיות, זמנו אינו רק בידיו. כל החלטה בחייו תלויה בהשפעתה על אדם נוסף – אהוב ואוהב ככל שיהיה. זוגיות פירושה שילוב מוחלט של כל אורחות החיים עם חייו של בן או בת הזוג. במונחים ליברליים קשה להצדיק שילוב כזה. החשיבה הליברלית יודעת להתייחס לחוזים מסחריים, אבל לא להתחייבויות עומק מהסוג הזה. לכן, הבחירה בנושא הזוגיות מחייבת אומץ רב, משום שמעט נושאים מעוררים את הזעם הליברלי יותר ממנו.
השער הראשון בספר מתאר את הגישה המשפטית־ליברלית לנישואין. כך, למשל, מגדיר אהרן ברק את הזוגיות כ"שיתוף פעולה ושיתוף של אינטרסים תוך שימור האוטונומיה של כל אחד משני בני הזוג " (עמ' 25). מה שכמובן לא נכלל בהגדרה הוא מהותה העמוקה של הזוגיות, המשלבת את חיי בני הזוג באופן היוצר מהות חדשה. נובע מכך שהתפיסה הליברלית אינה יכולה למצוא שום פגם בניאוף. כפי שכותב השופט עמית: "קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג... ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של 'לא תנאף' היא במישור החברתי־מוסרי־דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט" (שם). שהרי אם הנישואין נתפסים כמעין חוזה המבוסס על שיתוף אינטרסים, שעבוד מיניותו של אדם למערכת זוגית חייב להיתפס בחשיבה הזו כסוג של עבדות – ובית המשפט מחויב לחשיבה הליברלית, כפי שטוען השופט ויתקון בהתבטאות מזעזעת (לדעתי), שהשופטים חייבים להתחשב ב" דעת הציבור – והכוונה היא לחלק המשכיל והמתקדם שבתוכו" (שם, עמ' 30). כלומר, לחלק הליברלי שבו.
מה יכול מושג הראויות להוסיף כאן? אביא מעט מתוכנו העשיר של הספר.
ראשית, במקום העמדת הנישואין על מושג החוזה , הוא מעמיד אותם על מושג הברית . כבר כאן נכנס ממד הגובה להבנת הנישואין. הרב ב"צ עוזיאל, למשל, מסביר שמטרת הנישואין היא " לקדש את בני הזוג בקדושת ברית הנצח של הנישואין למטרתם הקדושה - השראת השכינה בבית ישראל" (עמ' 125). כלומר, יצירת מרחב חדש, יצירה משותפת, המשלבת שני עולמות עשירים ובונה אותם מיסודם.
עצם הכניסה לברית מעצבת את שני השותפים כדמויות חדשות, שונות ממה שהיו לפניה. מכאן נובעות המחויבויות העמוקות של שני בני הזוג. וכפי שכותב הרב שאול ישראלי: " פשוט שגם אישה היא באיסור 'עבדיי הם' וכו', אלא משום שבעל ואישה משועבדים אהדדי, על כן לא שייך כלל משום דליתא עבדות בזה" (עמ' 108). כלומר: אין כאן מצב שבו צד אחד משתעבד לאחר, אלא שניהם " משתעבדים אהדדי " ויוצרים מהות חדשה הכוללת את שניהם. מעניין בהקשר הזה להתבונן בניתוחים ההלכתיים הכלולים בספר ולראות כיצד הם מבטאים את הדדיותה של המחויבות ואת העמדתה על השאיפה לאידיאת "הזוגיות הראויה" ולא על כפיפותו של צד אחד לאחר.
חשיבותם של הדיונים האלה היא בהצבת מודל חלופי למחשבה הליברלית, שאינה מסוגלת להכיל את העושר הרב־ממדי הכלול במושג הזוגיות, ולכן ביטוייה המשפטיים נוטים לפורר את המערכת הזו כולה ולהעמידה על מעין הסכמה זמנית לשיתוף אינטרסים. אפשר לחלוק על פרט זה או אחר של הטיעונים, אבל אי אפשר שלא להתפעל מעצם המאמץ להצבת מודל שלם של מחשבה חברתית יהודית. כדאי, אם כן, לחכות לספרים הבאים בסדרה.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
