שמיטת כספים | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
גיטין

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
שמיטת כספים

7 דק' קריאה

הפקעת המלך או מצווה לשמט?
המפרשים דנו ביסוד מצווה זו של שמיטת כספים, האם התורה עצמה הפקיעה את החוב וממילא אסרה לגבותו או שמא רק ציוותה אותנו לשמט. גם על הצד שציוותה אותנו, נסתפקו האם רק ציוותה אותנו לא לגבות או שמא ציוותה אותנו למחול על החוב.
הרשב"א בתשובה (ח"א תשעה) נשאל אודות אדם שנשבע לפרוע חוב בזמנו ובינתיים חלפה שנת שמיטה, ונסתפק השואל שמא עליו לפרוע בכל זאת את חובו הואיל ושמיטת כספים בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן ואילו איסור לעבור על שבועה הוא מדאורייתא. הרשב"א השיב שהואיל והתורה הפקיעה את החוב, וכן בזמן הזה שנוהג רק מדרבנן חז"ל הפקיעו את החוב מכח "הפקר בית דין הפקר", כלל לא חלה שבועתו על מצב זה, וכשם שאילו היה המלווה מוחל על החוב לא היה חייב להשיב מכיוון שכוונתו הייתה להישבע רק על הצד שהחוב קיים, כך לא נשבע על דעת חוב שיישמט אלא רק על חוב קיים. תשובה זו הובאה להלכה ברמ"א (סז, ו). בדרך זו צעד גם המרדכי (גיטין רמז שפ) שכתב שהחוב נפקע וביאר שהנאמר במשנה במסכת שביעית (י, ח) שצריך לומר "משמט אני" זו מצווה בעלמא הנלמדת מ"זה דבר השמיטה" אך באמת גם ללא דיבורו החוב נשמט. דומה הדבר למצווה לומר על בכור "הרי זה קדוש" למרות שהוא כבר קדוש מעצמו. בין האחרונים שנקטו בדרך זו יש למנות את המנחת חינוך (מצווה תעז), שהוכיח כן מדברי הגמרא בגיטין לז ע"ב, שאם הלווה רוצה לפרוע עליו לומר שנותן בתורת מתנה. הוא ציין נפקא מינה לשאלה זו, שהואיל והתורה הפקיעה את החוב, גם חוב של חרש, שוטה וקטן נשמט, אך אילו זו הייתה מצווה על המלווה, אלו שפטורים מן המצוות אינם בכלל.
לעומת זאת, היראים (סי' קסד. בדפוס ישן רעח) סובר שהמצווה היא על האדם לשמט, וכל עוד לא שימט החוב קיים וחייב הלווה לפרוע ואינו רשאי לעכב, אלא שיכול הלווה לתבוע בפני בית דין שיכפוהו לשמט כשם שכופים על כל המצוות, כמבואר בכתובות פו ע"א שאם אינו רוצה לקיים מצוות סוכה או לולב מכין אותו עד שתצא נפשו.
בפשטות השאלה עליה נשאל הרשב"א תהווה נפקא מינה בין הרשב"א לבין היראים, אולם באמת נראה שגם היראים יכול להסכים להלכה זו, כי גם אם החוב לא נפקע יש מקום לומר שלא נשבע על דעת מצב בו אסור למלווה לגבות את החוב. גם הנפקא מינה שבדברי המנחת חינוך אינה הכרחית כלל, שהרי כשם שלא הפקיעה התורה חוב של גוי כך יש לומר שלא הפקיעה אלא את חובם של אלו המחוייבים במצוות.
שיטה קיצונית יותר היא שיטת רי"ד בפסקיו (גיטין לז ע"ב), וזו לשונו: "תנן התם המחזיר חוב לחברו בשביעית צריך שיאמר לו משמיט אני, ואם אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמטה. פירוש, בדיבור בעלמא שאמר משמיט אני קיים המצוה ואחרי כן מותר לגבות חובו". לכאורה משמע מדבריו שכל המצווה היא רק דיבור בעלמא שאינו יוצר שום דבר וגם אינו מחייב כלל והוא לומד זאת מ"וזה דבר", שהמצווה היא בדיבור, אולם דבריו מופלאים וטעונים הבנה, האם כל המצווה היא רק ללחוש אמירה חסרת משמעות כצפצוף הזרזיר?!
המקור לדבריו הוא מהגמרא בגיטין לז ע"ב. במשנה נאמר: "המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אף על פי כן – יקבל הימנו, שנאמר: וזה דבר השמטה", ואומר על כך רבה: "ותלי ליה עד דאמר הכי", ומבואר בגמרא שהכוונה היא עד שיאמר לו הלווה שאמנם המעות שלו אך הוא נותנם לו במתנה.
מה הכוונה "ותלי ליה"? נחלקו בכך הראשונים. רש"י מפרש שהמלווה רשאי לתלות את המלווה על עץ עד שיאמר שנותנם לו במתנה, ואין בכך איסור לא יגוש משום שלא תובעם בבית דין ומשום שאינו תובעם בתורת חוב אלא במתנה. הרא"ש דוחה שאם כן בטלנו תורת שמיטה, ולכן מפרש שיהיו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר הלווה שנותנם במתנה. הרמב"ן בשם בעל הערוך נקט בדרך אמצעית ופירש שתולה עיניו בו כאילו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו שנותנם במתנה.
נראה שרי"ד הלך בדרכו של רש"י שמותר לכפות לגמרי, אולם לכאורה מלשונו "ואחרי כן מותר לגבות חובו" משמע שלדעתו מותר אף בתורת גביית חוב, וזה תמוה, שהרי את שיטת רש"י ניתן להבין שהמלווה באמת משמט ועתה הוא רק גורם לחברו לתת לו בתורת מתנה, אך לפי רי"ד שגובה בתורת חוב, חוזרת שאלתנו – וכי המצווה היא מצווה שבדיבור בלבד ללא שום משמעות אמיתית?! עוד קשה, שהרי מפורש בגמרא שמותר רק באופן שהלווה אומר שהמעות שלו ונותנם רק בתורת מתנה. לכן נראה שמוכרחים לומר, שלמרות שרי"ד קיצר ולא ציין זאת, גם לדעתו ודאי מותר למלווה לקחת רק בתורת מתנה, ונמצא שדעתו כדעת רש"י. לפי זה אמירתו אינה כצפצוף הזרזיר אלא באמת אסור לו לגבות בתורת חוב.
אולם בהמשך רי"ד מוסיף חידוש נוסף וכותב שרשאי לגבות "דוקא אם הביאם לו מתחלה ואמר לו משמיט אני, אבל אם לא הביאם לו כלל אינו יכול לכופו שיביאם לו שהרי לא קיים שום מצוה", וצריך עיון, הרי אם מדובר בגבייה בתורת מתנה, מה ההבדל אם כבר הביאם לו או לא, ואם משום שצריך שהמצווה תיעשה על ידי דיבור כנלמד מ"וזה דבר", מדוע לא יוכל לומר זאת גם ללא שחברו מגיע. ואולי הבין שהמשמעות של מצוות אמירת "משמט אני" היא דווקא אמירה הנאמרת בפני הלווה בשעה שהוא בא לפרוע, ואז המלווה באמירתו גורם לכך שלא יפרע כעת בתורת חוב.
יש לעיין גם בשיטת רש"י וגם בשיטת רי"ד כיצד רשאי המלווה לכופו לתת בתורת מתנה, ומדוע המתנה חלה, הרי כמבואר בבבא בתרא מח ע"א דווקא "תליוהו וזבין זביניה זביני" אך מתנה הניתנת מכפייה אינה חלה.
בשאלה זו דן האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' טו) ומסיק מתוך כך שדברי המשנה בשביעית (י, ט): "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו" אין פירושם שזו מעלת חסידות בלבד אלא כל שאינו מחזיר עושה עוולה, ולפיכך כשם שנאמר בבבא בתרא מח ע"א שכפייה על גט מועילה למרות שאינו מקבל שום תמורה וזאת משום שמצווה לשמוע לדברי חכמים, כך כאן יש לומר שהכפייה מועילה משום שמצווה לשמוע לדברי חכמים.
לעומת זאת, המנחת אשר (שביעית, מהדורה שלישית, תשפ"ב, סי יט) חולק וסובר שהסברא "מצווה לשמוע דברי חכמים" מועילה להחיל כשיש כפייה דווקא כשבית דין כופים ודווקא בדבר שמחוייב מן הדין לעשות. לכן מסיק הוא שהחוב בשביעית אינו נפקע מאליו, ולדעתו אף המלווה אינו מצווה למחול אלא רק לא לגבות, כפי שיבואר, ולפיכך למרות שמבחינה איסורית אסור למלווה לגבות את החוב הואיל ומבחינה ממונית החוב קיים נחשב כתליוהו וזבין 1 . על הלווה הפורע לנקוט בלשון "מתנה" למרות שמבחינה ממונית אין זו מתנה אלא קיים חוב, משום שיש איסור למלווה לגבות ורשאי הלווה לא להתרצות, ולכן מבחינה מציאותית נחשב כמתנה. המנחת אשר סובר שכולם מודים לשיטת היראים ואף הרא"ש סבר כמותו, ומוכיח זאת מכך שהרא"ש לא דחה את פירוש רש"י ל"תלי ליה" בכך שאין הכפייה מועילה ונמצא גזל בידו אלא רק בכך שאם כן ביטלנו תורת שמיטה. גם בדברי הרשב"א הנזכרים הוא דוחק שסבר כיראים.
אולי אפשר להשיב באופן שלישי ולומר שהחוב לא קיים ואפילו עוול אין כאן ובכל זאת נחשב כתליוהו וזבין בגלל שהלווה בוש מהטובה שעשה לו המלווה 2 , ועל ידי תשלום זה נמחקת בושתו, ולפיכך נחשב כמקבל תמורה בעד כספו.

למ"ד מצווה – מחילת החוב או איסור גבייה?
גם לשיטות שהתורה לא הפקיעה, יש לדון אם המצווה המוטלת על האשם היא למחול על החוב או שאינו צריך לנקוט בשום פעולה ממונית ורק יש עליו איסור לא לגבות. המנחת אשר סבור שוודאי אינו צריך למחול על עצם החוב, ומבין שדברי הגמרא בגיטין שרשאי לכוף את חברו הם אפילו לאחר שאמר משמט אני, ואם כן צריך לומר שגם לאחר אמירה זו החוב קיים כדי שייחשב תליוהו וזבין, ועדיין הוא דן האם זהו איסור גבייה בלבד או שעליו למחול על זכות הגבייה. הוא מביא את דעת החזון איש (בבא קמא סי' כא אות ד) שכלל אי אפשר להפריד בין עצם החוב לזכות הגבייה, ולכן אי אפשר להתנות שלא יהיה למלווה זכות לגבות, כי אם החוב קיים ממילא יש גם זכות לגבותו, אולם הוא עצמו מוכיח מהרמב"ם (שמיטה ט, ט) שניתן להתנות כך, שהרי הרמב"ם דן באדם שהלווה לחברו ולא קבעו זמן פרעון לעוד עשר שנים אך התנו על מנת שלא יוכל לתבוע קודם עשר שנים, וכותב שבמקרה זה נחשב כבר נגישה ולכן נשמט. מכל מקום מעצם הדיון רואים שיש אפשרות להפריד בין עצם החוב לזכות הגבייה ולהתנות שלמרות שהחוב קיים לא תהיה זכות גבייה. המנחת אשר סבור שיש איסור גבייה בלבד וכלשון ספר החינוך (תעז): "לעזוב החובות בשנת השמטה".

למ"ד הפקעת המלך – האם האיסור גורם להפקעה?
בסוגייתנו מובאות שתי לישנות לגבי דין המלווה לעשר שנים. הרמב"ן (ג ע"ב ד"ה הא דאמרינן), הריטב"א והרא"ש פוסקים להלכה שאינו משמט, גם משום שהלכה כלשון האחרונה וגם משום ששמיטה בזמן הזה מדרבנן וספק דרבנן לקולא. הבית יוסף (חו"מ סז, י) תמה מדוע לא מכריעים להפך לאור הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומשיב: "כיון דבעיקרא דדינא לא אתי למיבעי אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין איסורא אי נהג השביעית או לא לקולא נקטינן". מבאר הברכת אברהם כוונתו שהצד הממוני שורשו בדין האיסורי, כלומר, לא מפני שהפקיעה התורה את החוב נוצר איסור לגבותו אלא הואיל והתורה אסרה לגבותו היא הפקיעה אותו.
מאידך, מדברי המנחת חינוך המובא לעיל, שדין חרש, שוטה וקטן תלוי בשאלה אם זו הפקעת מלך או מצווה לשמט, מוכיח הברכת אברהם שלדעתו ההפקעה גורמת לאיסור (או שעל כל פנים היא עומדת בפני עצמה) ולא האיסור גורם לה, ולכן התורה הפקיעה אף חובות קטנים שאינם מחוייבים באיסור.
עוד מביא, שלדעת הרא"ש (גיטין פרק ד, כ) שאיסור לא יגוש נוהג כבר מתחילת שנת השמיטה ואילו הפקעת החובות נעשית רק בסופה, מוכח שהאיסור וההפקעה כלל אינם תלויים זה בזה אלא כל אחד עומד בפני עצמו.

^ 1.בקונטרס השבועי לפרשת שופטים תשפ"ב השיג גם על כך שהאגרות משה הפליג לדעתו בכך שהגדיר את מי שאינו פורע כבן עוולה, ובאמת אין זה אלא שרוח חכמים נוחה ממי שפורע.
^ 2.אמנם הוא מעדיף לא לשלם ורק הכפייה סייעה לאלצו לשלם, אך אין זה משום שאין לו בושה אלא משום דוחקו הכלכלי.

שמיטת כספים

גיטין