ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
יש לחקור בגדר החיוב, אם חייבו חכמים את כל אדם מישראל והחיוב רמי על כל גברא להדליק נר ולפרסם הנס, ומתנאי המצווה ומהלכותיה, להדליק בפתח ביתו. או שמא חייבו שבכל בתי ישראל יתפרסם הנס, וחייב כל בעל בית לתקן ביתו ולהדליק נר לפרסם הנס, אך אין חובה אישית על הגברא להדליק נר חנוכה.
נפק"מ יהא לכך; א. באם אין לאדם בית, אם נחשב שאנוס מלקיים מצוותו שחייב בה, או שאין לו חיוב כלל ואינו מוגדר כאנוס. ב. אדם זר הדליק את חנוכיית ונרות הבית שלא מדעת הבעלים, האם נפטרין בני הבית מחיוב הדלקת נר הבית כשם שהיה קובע מזוזה בפתחו, מאחר שבבית קבועה כבר מזוזה ונר חנוכה. או שישנו חסרון בכך שאין זה נר שהודלק מכוח בני הבית המחוייבין בו. ג. השפת אמת שם הביא נפק"מ נוספת, אם החובה על הבית, אז שני בעלי בתים יסתפקו בנר אחד שמאיר ומפרסם בביתם, והחיוב על אורח להשתתף בפריטי הוא כדי לעשות המצווה בממונו. ד. נפק"מ נוספת הביא שם, אם צריך כוונה בהדלקתו להוציא את יתר בני ביתו, או שהמצווה על הבית ובהדלקתו מוציא את כל דיירי הבית וא"צ כוונה להוציאם יד"ח, וממילא לא יוכלו המהדרין לברך מאחר שיצאו יד"ח.
מפשטן של דברי רש"י שם בדף כג. בד"ה 'עלי' שבאר את דברי ר' זירא שבתחילה סמך על הנר שהיו מדליקין עליו בביתו: 'עלי – בשבילי', נראה שמדליקין את הנר על כל אחד מבני הבית, ולא מדליקין את חובת הבית, וכל בני הבית נפטרים בכך מחובתן. וכן נראה מהשלטי גיבורים בשבת בדף ט: מדפי הרי"ף אות א הביא משמיה דהריא"ז בדין חיוב נר איש וביתו: 'אבל על קטנים שאינם מחוייבים אינו מדליק'. נראה שהבין שבעה"ב אינו מדליק עבור 'הבית', שכן אז היו כל בני הבית כלולים בהדלקה זו, אלא כוונתו שבעה"ב מדליק במעשהו כנגד כל אחד מבני ביתו, ושפיר אמרינן שאינו מדליק כנגד מי שאינו מחוייב במצווה זו. אומנם מסתבר שדברי הריא"ז מתייחסים לכך שבעל הבית מדליק כנגד כל אחד מבני ביתו, וסבר שלא ידליק נר נוסף עבור קטן מגיל חיובא. כן נראה שהבין הארחות חיים הובא בב"י בסי' תרעז: 'מי שבא בספינה או שהוא בבית גוים, מדליק בברכות ומניחה על שולחנו', הרי שמדליק בספינה למרות שאינו בביתו ומקיים את מצוותו שעליו. אולם רש"י בדף כג. בד"ה 'הרואה' כתב שתיקנו ברכת הרואה: 'למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה'. הרי שהיושב בספינה אינו מדליק נר חנוכה בהעדר 'בית'. הרי שהצריך רש"י בית כתנאי לחיוב המונח על גופו לקיום המצווה, ואילו האורחות חיים נקט שבית אינו תנאי מעכב את מצוותו.
התוס' בסוכה בדף מו. בד"ה 'הרואה' הקשו על דין ברכת הרואה נר חנוכה, מאי שנא משאר מצוות כגון לולב וסוכה שלא תיקנו לרואה לברך. ותירצו: 'משום חביבות הנס. וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה'. נראה שסברו להקשות שיש לברך על ראיית מזוזה בהעדר בית לקיים בו מצוותו, דומיא דנר חנוכה. והנה מזוזה הינה חובת הבית ואינה מצווה על אקרקפתא דאינשי שיהא לו מזוזה, ויש ללמוד מכך גם על נר חנוכה השווה לה, שהינה חובת הבית. וכן מבואר שהבין השפת אמת בשבת בדף כג.: 'הלשון מצות חנוכה נר איש וביתו משמע, דא"צ המדליק לכוין להוציא כל ב"ב, והמצוה הוא רק להיות נר בבית כמו מזוזה'. בניגוד לדברי הר"ן בדף י. מדפי הרי"ף שלהדיא חילק בין הגדרת חובת הנר לחובת המזוזה: 'אורח אעפ"י שאין לו בית, דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה, דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה'.
אך מו"ר הגדול הגר"מ שטרנברג זצ"ל מאן להבין כן, כיון שמהסוגיות עולה שמצוות נר חנוכה הינה דין בגברא, ומוטל על כל יהודי להדליק נר. ועוד, שקשה מסברא להבין שקבעו ברכה לרואה מצוה שבחפצא, וכי יש הו"א שהרואה מעקה יברך. וכי זו ברכת השבח. וכי יש הו"א לתקן ברכת פדיון הבן למי שנולדה לו בת בכורה, הלא אינו מחוייב כלל בברכה.
ובאר רבנו את ההשוואה למזוזה לאידך גיסא, וכי גם מצוות המזוזה אינה חיוב על הבית בלבד, אלא חיוב על האדם שיהא לו מזוזה בפתחו. ובאר הגדרתו זו עפ"י דברי הגמ' במנחות בדף מג:: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר, כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק'. מי נשוא הדברים, במי עסקינן. הלא מיירי בכל יהודי שהוא מסובב במצוות וכך מגיע ליר"ש ולקרבת אלוקים וליחוד ה' והאמונה, ולכן אם הוא עם תפילין וציצית ומזוזה אזי הוא שרוי ומוקף במצוות ומוחזק שלא יחטא. נמצא, שיסודה של מצוות המזוזה הינה בחובת גברא, וע"כ השווהו לנר חנוכה. כן נראה מתירוצם, שכתבו התוס' ביחס לנר חנוכה 'שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה', ומדוע תיקנו להם ברכה והא אנוסים הם, על כורחך שרצו שיקיימו את החיוב שקאי על גופם. ולהכי סיימו התוס' שעל טעם השני קשה ממזוזה, ולדברי רבנו זצ"ל יש לבאר כך את קושיית התוס', הלא שניהם חובת גברא ומדוע תיקנו רק לרואה נר חנוכה ברכה, ולא לרואה מזוזה. ולפי"ז אין להבין בדברי התוס' ביחס לנר חנוכה כי הינו חובת הבית.
יש להתבונן קמעה בהגדרתו, שהרי מעיון בגדר מצוות מזוזה מסתבר לבארה שיש לה שייכות לחפצא ולבית, שכל עוד אין בית, כלל לא קיימת סיבת חיוב המצווה, ואילו בנר חנוכה סיבת החיוב קיימת גם בלא בית. כלומר מצות מזוזה היא מוטלת על האדם לקבוע בבית, והבית הוא מהגדרת החיוב במצוה, ואילו נר חנוכה הוא מוטל רק על האדם, להניח בביתו, והבית הוא רק תנאי בקיום המצוה. ולהכי אינו חייב להדליק נר בכל חדרי הבית, אלא רק בכניסה, ואף מי שיש לו כמה כניסות אינו מדליק בכולם אא"כ ישנו חשש חשדא, לאפוקי ממזוזה שיש לקבוע בכל החדרים, ומדוע, הלא כבר קבע אחת בכניסה. ע"כ שהיא גם חובת ההבית, והבית מיסוד החיוב. ואפ"ה השוו ביניהם, כיון שיש להם שייכות לחובת גברא, והחיוב מונח על האדם לקבוע מזוזה ולהדליק נרות, ובמזוזה חייב בכל כניסה שבביתו, וחנוכיה לא חייב בנוספת לאחר שיצא יד"ח – ושייך בהם לחייב את הרואה בברכה.
הרמב"ם בהל' ברכות פי"א חילק בין מצוות שאדם מחוייב בהם בגופו וחייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר. לבין מצוה 'שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה'. והמשיך וכתב שישנם מצוות שמדברי סופרים שהינם חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים. הרי שמחלק בין מצוות מזוזה למצוות נר חנוכה, ומצוות חנוכה מחוייב בגופו ועל הגברא מוטלת, לעומת חובת המזוזה שמחוייב לקובעה בביתו. הרי שחילק בין המצוות, וברור לשיטתו מדוע רק הדין נר חנוכה הבדילו והצריכו לברך על הראייה, ובמזוזה לא חייבו על הרואה, שכן אינה חובה על כל אחד ואחד.
ברם ברמב"ם בהל' חנוכה פ"ד ה"א נראה שסבר שדין ההדלקה הוא על הבית, שכן באר את הברייתא כך: 'כל בית ובית מדליק'. וכן מבואר בפנ"י בשבת בדף כא: בד"ה 'בגמרא' שבאר את גדר המצווה: 'אין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית'. הרי הבין שהמצווה היא ביתו של כל אחד שיפרסם הנס. וכן נראה שהבין הביאור הלכה בסי' תרעה בד"ה 'אשה מדלקת': 'מה שאמר דקא מדליקי עלי בגו ביתאי מפני שלא היה אז בביתו, ועיקר החיוב מונח על הבית'.
החכם צבי בסי' יג ענה לשואל מדוע בחנוכה קטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול, ואילו בפורים נפסק כת"ק דר"י שאף שהגיע לחינוך אינו מוציא את הרבים יד"ח. והשיב: 'דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה, אלא א' מכל בני הבית מדליק בפתח החצר, ושוב אין שום חיוב על שום א' מכל בני הבית אע"פ שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה... להכי סגי בקטן שהגיע לחנוך המדליק בפתח החצר. אבל בקריאת המגילה המוטל על כל או"א לקרות או לשמוע המגילה, אין קטן אף שהגיע לחינוך מוציא את הרבים'. הרי שמצוות נר חנוכה מוטלת על הבית ולא על כל אחד מבני הבית, ובעת שהחנוכייה בבית דולקת, נפטרו כל שאר בני הבית מחיובן. וכן הבין השפת אמת בשבת בדף כג. בדין זה: 'דבאמת הלשון מצות חנוכה נר איש וביתו משמע דא"צ המדליק לכוין להוציא כל ב"ב, והמצוה הוא רק להיות נר בבית כמו מזוזה, ואפי' אחר שאינו מב"ב מדליק נ"ח או קובע מזוזה כשר. אלא דצריך להיות ההדלקה מבר חיובא דאי לא"ה אין עליו שם נר מצוה'.
הביאור הלכה בסי' תרעז בד"ה 'עימו' הביא מחלוקת אם יכול לצאת יד"ח בהשתתפות בנר בלבד, או שצריך בעלות על הנר; דעת הלבוש והפר"ח שם סק"א שבעה"ב המחוייב להדליק אינו נפטר בהשתתפותו בנר בלבד, ומחוייב להדליק בעצמו ורק באכסנאי הקלו בחיובו ודי לו שישתתף בנר, ואילו השבולי לקט סבר שכל בעה"ב יכול לצאת ידי חובתו בהשתתפות בנר של אחר. ואפשר שבהכי פליגי אם מחוייב אדם שיהא לו נר שלו שבו מקיים מצוותו ומפרסם בו את הנס, או שהמצווה היא שיהא נר בבית בו הוא נמצא, ודי לו שיתייחס הנר אליו.
הב"ח בסי' תרעו השיג על דעת הסמ"ג שכתב שמי שהדליקו עליו בביתו לא יברך על ראייתו את הנרות, ונקט הב"ח שמה שמדליקין בביתו אמנם פוטר אותו מ'החיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא חיוב על גופו', וע"כ לא נפטר כשהדליקו עליו, אא"כ עמד שם בעת ההדלקה וענה אמן. הרי שנקט שישנם שני חיובים בדין הדלקת הנר, על ממונו להיות מודלק ולפרסם הנס, ועל גופו להודות ולהלל את השי"ת. ומהאי טעמא סבר המג"א בסי' תרעו סק"ב משמיה דהב"ח שאם אשתו הדליקה עליו ביום הראשון: 'צריך לברך בליל שני שהחיינו, דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו'. וצ"ב אם הכוונה שלמרות שהדלקת אשתו נזקפת עבורו, מ"מ מברך שהחיינו בעת שמדליק בגופו לראשונה, או שהדלקת אשתו פטרה אותו מלהדליק ושפיר מקיים לראשונה מצוות נר חנוכה, ועל כן מברך שהחיינו.
בהררי קדם בסי' קסא באר עפ"י חקירה זו את המחלוקת בדין ההדלקה בחצר. הטור בסי' תרעז הביא דעת רב שר שלום ששורת הדין שהדרים בחצר אחת ישתתפו בשמן ויוצאין כולן בנר אחד, לעומת הרב המגיד בהל' חנוכה פ"ד ה"ד שכתב כי כל אחד ידליק נר משלו. נראה כי ראשונים אלו סברו כי החיוב מוטל על הבית ועל כן בנר אחד יוצאים הכל ידי חובתן, ואילו הרב המגיד סבר כי החיוב רמי על גופו של כל אחד, ועל כן ידליק כל אחד נר בעצמו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
