ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שביעי של פסח
על דרשותיהם של חז"ל הורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למשנה, זרעים, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' יט-כ) "שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות יובן מהם הטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו ... וכשתביט בהם כפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו... וכשיראה [אדם] משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק".
ועוד יש לחקור מדוע נקטו כאן חז"ל במאמר שבכותרת "שפחה" ולא כל אדם אחד מישראל, כדברי המקרא "וירא ישראל את היד החזקה"?
ננסה נא לפרש מה שאפשר שהוא משבעים פנים לתורה. כאשר יתרו הגיע למדבר, ושמע על מה שאירע בקריעת ים סוף, התפעל מאד והצהיר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא) ופירש שם רש"י בשם חז"ל מלת "זדו" - "בקדירה שבישלו, שם נתבשלו". הרחיב בזה הנצי"ב ב"העמק דבר":
"כי בדבר אשר זדו. מזה הבין כח ה' שהוא גדול מכל כחות פרטית שמכונים בשם אלהים. מזה שהוא משלם מדה כנגד מדה. הרי דכל אופן שבעולם יש בידו לעשות. וכן כתב הספורנו". 1
הנצי"ב קיצר כאן אבל התכוין לדבריו על שמות (יד, לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ".
שואל שם הנצי"ב:
"'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' '. אי אפשר לפרש שראו הנס שעשה. דאם כן יותר היה ראוי לומר אשר עשה ה' לישראל. שהרי עיקר הנס היה הצלת ישראל ולא טביעת מצרים. ותו מה שייך לזה הראיה ויראה . וכי משום הצלה ונס הגיע פחד ה'? וגם מה זה נתפעלו עתה בקריעת ים סוף יותר מיציאת מצרים בפלא? אלא הענין כמו שדרשו במכילתא והגדה [=של פסח] 'היד הגדולה' שהיו חמשים מכות או מאתים מכות. והגיע לכל אחד מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו שהרעו לישראל בהיותם בקרבם. ואנו אומרים בברכת קריאת-שמע 'את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע'. היינו חיל המלוכה נקראו 'רודפיהם' שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה. אבל שאר המון מצרים מכונים 'שונאיהם'. ומי שנתחייב על פי רשעו נטבע, וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו . ומזה בפרט נודע להם השגחתו ית' בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים, מכל שכן על עמו. משום הכי 'וייראו העם' [עכ"ל]:
בסגנון מבואר יותר כתב הנצי"ב בביאורו ל"הגדה של פסח" ("אמרי שפר", ד"ה ר' יוסי הגלילי אומר... ועל הים לקו חמשים מכות] "עיקר הברייתא הוא במכילתא בשלח. ומתחילה דרשו שם מדכתיב 'וירא ישראל את מצרים מת'. מיתות משונות, מיתות חמורות זו מזו. לפי שהביא עליהם כמה מיתות בים... [ומפני מה דרשו כך?] אלא על כרחך הוא פשטא דקרא. דקשה לפרש שבשביל שראו טביעת מצרים משום הכי 'וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. במה גרם להם יראת שמים זה העונש של פרעה יותר מכל המכות? ותו, הלא הצלת ישראל היה עיקר הנס שנבקע הים, ולא טביעת המצרים, שזה היה בדרך הטבע לשוב מי הים למקורם. אלא הפירוש [הוא] שראו את העונשים שנענשו בהרבה מיתות משונות והיה בא בהשגחה פרטית, מדה כנגד מדה, באופן שהרעו לישראל בהיותם תחת ידם. ואם כן התבוננו על שני דברים. הא' כמה השגחת ה' לדון מדה כנגד מדה אפילו באומות העולם, ומכל שכן בישראל עמו. משום הכי 'וייראו העם את ה''. שנית, שעד כה היה מקום לומר דמשה עשה הכל מדעת עצמו ובכישוף נפלא, שאין להם ידיעה עצומה כמוהו. אבל במה שראו העונש בא במדה לפי מדת העון, מבואר שאין זה מעשה כישוף כי אם מעשה ה', ומשה אינו אלא עבדו. זה עיקר משמעות הכתוב. והמה דרשו עוד מלשון הכתוב שנכתב 'מת' ולא כתיב 'מתים'. אלא כל אחד במיתה בפני עצמו, מיתה מיוחדת לו..." [עכ"ל].
זאת אומרת גדולת קריעת ים סוף היא במה שכל אחד מהגויים בא על עונשו באופן מפורט, כפי רשעותו, וזה לא היה כך בעשרת המכות במצרים שם באו העונשים על כולם בשוה. הכח הגדול הזה, לכוין עונש מדה כגד מדה, בהשגחה מפורטת, אין אצל שום מלאך, שרף או שרי האומות. יחזקאל והנביאים ראו בחזון פעולת מלאכי האומות, שכל אחד ממונה על תחום צר ומוגבל של עמו. אבל לראות איך אדון-כל שליט בכל, באופן מדוקדק ביותר, זאת ראו רק בעת קריעת ים סוף.
פנינה יקרה זו למדנו מהתפעלותו של יתרו באומרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא). אבל הוא הגיע אחרי מעשה קריעת ים סוף. לעומתו כלל עם ישראל הכירו הכרה אמונית זו כבר אז בשעת מעשה, ולכן אמרו שירה "זה אלי ואנוהו". מה שלימד אותם משה רבינו במשך קרוב לשנה, מאז התחילו המכות, כעת ראו בהכרה שכלית, מימוש בפועל.
"ראתה שפחה על הים" יש להבין לשון "ראתה" כהכרה שכלית, כמו "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז) וכן בלשון חז"ל "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון" (כתובות קח, ב).
נשאר לנו לבאר מפני מה אמרו כאן חז"ל "שפחה"? אלא כלל בידינו שבהרבה המקומות שהתורה קוראת אותנו "העם", מדובר על הירודים של עמנו . כך מפורש במדרש (במדבר רבה כ, כג) "כל מקום שנאמר 'העם', לשון גנאי הוא. וכל מקום שנאמר 'ישראל' לשון שבח הוא". ופירש שם מהרז"ו "לא יתכן לפרש שבכל מקום כן הוא, שהרי כתיב בסוף משפטים "ויען כל העם... כל אשר דיבר ה' נעשה". אלא הכוונה שבהרבה מקומות הוא לגנאי" [עכ"ל]. ומה נענה על פסוקנו? נראה פשוט כי כיון שהמקרא התחיל וקרא אותנו "ישראל" ואח"כ באותו מקרא בסופו אמר "העם", מפני ההשוואה ביניהם יש לנו לדרוש לגנאי, ולכן אמרו אפילו שפחה.
נשאר לבאר, מי היו השפחות? הרי רובם של ישראל היו דלים ואביונים, עבדים משועבדים, כיצד היו להם שפחות? יש שתי אפשרויות. [א] חלק קטן מעם ישראל היו פקידים עשירים גם בהיותם במצרים [כמו הנוגשים. וראה עוד דברי חז"ל על קורח (פסחים קיט, א – סנהדרין קי, א – במדבר רבה יח, טו)]. ולהם היו שפחות.
אבל נראה בעיני נכון יותר שמדובר על הערב-רב שיצאו ממצרים יחד עם ישראל, וחלק גדול מהם השכירו את עצמם להיות עבדים ושפחות לישראל. וכדברי "לשם שבו ואחלמה" חלק מהם הצטרפו בתום-לב ונתקנו תיקון הגון, וחלק בתרמית ושוא. ובמאמר חז"ל "ראתה שפחה" לימדונו שאפילו השפחות הכירו אז את היסוד האמוני הנפלא הזה. שהקב"ה הוא אדון האדונים, ושליט בכל אחד מהיצורים לדונו לפי מעשיו, מדה כנגד מדה. ובהכרה עצומה זו, התבטאו בהתפעלות "זה" כמו מצביע באצבע, מה שחינוך אותנו משה.
^ 1.לשון הספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מדה כנגד מדה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד"
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
