ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שביעי של פסח
על דרשותיהם של חז"ל הורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למשנה, זרעים, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' יט-כ) "שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות יובן מהם הטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו ... וכשתביט בהם כפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו... וכשיראה [אדם] משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק".
ועוד יש לחקור מדוע נקטו כאן חז"ל במאמר שבכותרת "שפחה" ולא כל אדם אחד מישראל, כדברי המקרא "וירא ישראל את היד החזקה"?
ננסה נא לפרש מה שאפשר שהוא משבעים פנים לתורה. כאשר יתרו הגיע למדבר, ושמע על מה שאירע בקריעת ים סוף, התפעל מאד והצהיר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא) ופירש שם רש"י בשם חז"ל מלת "זדו" - "בקדירה שבישלו, שם נתבשלו". הרחיב בזה הנצי"ב ב"העמק דבר":
"כי בדבר אשר זדו. מזה הבין כח ה' שהוא גדול מכל כחות פרטית שמכונים בשם אלהים. מזה שהוא משלם מדה כנגד מדה. הרי דכל אופן שבעולם יש בידו לעשות. וכן כתב הספורנו". 1
הנצי"ב קיצר כאן אבל התכוין לדבריו על שמות (יד, לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ".
שואל שם הנצי"ב:
"'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' '. אי אפשר לפרש שראו הנס שעשה. דאם כן יותר היה ראוי לומר אשר עשה ה' לישראל. שהרי עיקר הנס היה הצלת ישראל ולא טביעת מצרים. ותו מה שייך לזה הראיה ויראה . וכי משום הצלה ונס הגיע פחד ה'? וגם מה זה נתפעלו עתה בקריעת ים סוף יותר מיציאת מצרים בפלא? אלא הענין כמו שדרשו במכילתא והגדה [=של פסח] 'היד הגדולה' שהיו חמשים מכות או מאתים מכות. והגיע לכל אחד מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו שהרעו לישראל בהיותם בקרבם. ואנו אומרים בברכת קריאת-שמע 'את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע'. היינו חיל המלוכה נקראו 'רודפיהם' שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה. אבל שאר המון מצרים מכונים 'שונאיהם'. ומי שנתחייב על פי רשעו נטבע, וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו . ומזה בפרט נודע להם השגחתו ית' בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים, מכל שכן על עמו. משום הכי 'וייראו העם' [עכ"ל]:
בסגנון מבואר יותר כתב הנצי"ב בביאורו ל"הגדה של פסח" ("אמרי שפר", ד"ה ר' יוסי הגלילי אומר... ועל הים לקו חמשים מכות] "עיקר הברייתא הוא במכילתא בשלח. ומתחילה דרשו שם מדכתיב 'וירא ישראל את מצרים מת'. מיתות משונות, מיתות חמורות זו מזו. לפי שהביא עליהם כמה מיתות בים... [ומפני מה דרשו כך?] אלא על כרחך הוא פשטא דקרא. דקשה לפרש שבשביל שראו טביעת מצרים משום הכי 'וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. במה גרם להם יראת שמים זה העונש של פרעה יותר מכל המכות? ותו, הלא הצלת ישראל היה עיקר הנס שנבקע הים, ולא טביעת המצרים, שזה היה בדרך הטבע לשוב מי הים למקורם. אלא הפירוש [הוא] שראו את העונשים שנענשו בהרבה מיתות משונות והיה בא בהשגחה פרטית, מדה כנגד מדה, באופן שהרעו לישראל בהיותם תחת ידם. ואם כן התבוננו על שני דברים. הא' כמה השגחת ה' לדון מדה כנגד מדה אפילו באומות העולם, ומכל שכן בישראל עמו. משום הכי 'וייראו העם את ה''. שנית, שעד כה היה מקום לומר דמשה עשה הכל מדעת עצמו ובכישוף נפלא, שאין להם ידיעה עצומה כמוהו. אבל במה שראו העונש בא במדה לפי מדת העון, מבואר שאין זה מעשה כישוף כי אם מעשה ה', ומשה אינו אלא עבדו. זה עיקר משמעות הכתוב. והמה דרשו עוד מלשון הכתוב שנכתב 'מת' ולא כתיב 'מתים'. אלא כל אחד במיתה בפני עצמו, מיתה מיוחדת לו..." [עכ"ל].
זאת אומרת גדולת קריעת ים סוף היא במה שכל אחד מהגויים בא על עונשו באופן מפורט, כפי רשעותו, וזה לא היה כך בעשרת המכות במצרים שם באו העונשים על כולם בשוה. הכח הגדול הזה, לכוין עונש מדה כגד מדה, בהשגחה מפורטת, אין אצל שום מלאך, שרף או שרי האומות. יחזקאל והנביאים ראו בחזון פעולת מלאכי האומות, שכל אחד ממונה על תחום צר ומוגבל של עמו. אבל לראות איך אדון-כל שליט בכל, באופן מדוקדק ביותר, זאת ראו רק בעת קריעת ים סוף.
פנינה יקרה זו למדנו מהתפעלותו של יתרו באומרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא). אבל הוא הגיע אחרי מעשה קריעת ים סוף. לעומתו כלל עם ישראל הכירו הכרה אמונית זו כבר אז בשעת מעשה, ולכן אמרו שירה "זה אלי ואנוהו". מה שלימד אותם משה רבינו במשך קרוב לשנה, מאז התחילו המכות, כעת ראו בהכרה שכלית, מימוש בפועל.
"ראתה שפחה על הים" יש להבין לשון "ראתה" כהכרה שכלית, כמו "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז) וכן בלשון חז"ל "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון" (כתובות קח, ב).
נשאר לנו לבאר מפני מה אמרו כאן חז"ל "שפחה"? אלא כלל בידינו שבהרבה המקומות שהתורה קוראת אותנו "העם", מדובר על הירודים של עמנו . כך מפורש במדרש (במדבר רבה כ, כג) "כל מקום שנאמר 'העם', לשון גנאי הוא. וכל מקום שנאמר 'ישראל' לשון שבח הוא". ופירש שם מהרז"ו "לא יתכן לפרש שבכל מקום כן הוא, שהרי כתיב בסוף משפטים "ויען כל העם... כל אשר דיבר ה' נעשה". אלא הכוונה שבהרבה מקומות הוא לגנאי" [עכ"ל]. ומה נענה על פסוקנו? נראה פשוט כי כיון שהמקרא התחיל וקרא אותנו "ישראל" ואח"כ באותו מקרא בסופו אמר "העם", מפני ההשוואה ביניהם יש לנו לדרוש לגנאי, ולכן אמרו אפילו שפחה.
נשאר לבאר, מי היו השפחות? הרי רובם של ישראל היו דלים ואביונים, עבדים משועבדים, כיצד היו להם שפחות? יש שתי אפשרויות. [א] חלק קטן מעם ישראל היו פקידים עשירים גם בהיותם במצרים [כמו הנוגשים. וראה עוד דברי חז"ל על קורח (פסחים קיט, א – סנהדרין קי, א – במדבר רבה יח, טו)]. ולהם היו שפחות.
אבל נראה בעיני נכון יותר שמדובר על הערב-רב שיצאו ממצרים יחד עם ישראל, וחלק גדול מהם השכירו את עצמם להיות עבדים ושפחות לישראל. וכדברי "לשם שבו ואחלמה" חלק מהם הצטרפו בתום-לב ונתקנו תיקון הגון, וחלק בתרמית ושוא. ובמאמר חז"ל "ראתה שפחה" לימדונו שאפילו השפחות הכירו אז את היסוד האמוני הנפלא הזה. שהקב"ה הוא אדון האדונים, ושליט בכל אחד מהיצורים לדונו לפי מעשיו, מדה כנגד מדה. ובהכרה עצומה זו, התבטאו בהתפעלות "זה" כמו מצביע באצבע, מה שחינוך אותנו משה.
^ 1.לשון הספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מדה כנגד מדה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד"
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.












