^ 1.. משנה (ע"ז עה, ב): "הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו... להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור. השפוד והאסכלא (רשת צלייה) - מלבנן באור. הסכין - שפה (משפשפה) והיא טהורה". הרחבה בברייתא שם: "תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, דברים שלא נשתמש בהן - מטבילן והן טהורין (כדין טבילת כלים המבואר לעיל בפרק לא). דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתוניות (כדים) וצלוחיות - מדיחן ומטבילן והם טהורין; דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות (סירים גדולים), הקומקמוסון ומחמי חמין - מגעילן ומטבילן והן טהורין; דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות - מלבנן ומטבילן והן טהורין...".
^ 2.. יש מחמירים בכלי שלישי כאשר התבשיל שבו חם מאוד (פר"ח), ולדעת רוב הפוסקים דין כלי שלישי כצונן, ודי להכשירו בהדחה. משום שכל הכללים שקבעו חכמים הם גדרים רחוקים ליתר ביטחון, שכן בדרך כלל גם בכלי ראשון שאינו על האש הטעמים אינם נבלעים, ק"ו בעירוי, וק"ו בכלי שני (וזאת בנוסף לכלל הבסיסי, סתם כלים לאו בני יומם והטעם שבהם פגום ואינו אוסר), ואע"פ כן כיוון שבמקרים רחוקים יתכן ותהיה בליעה מסוימת, קבעו חכמים כללי ביטחון והצריכו להכשירם, אבל אין להרחיב את החששות מעבר לכללי הביטחון שנקבעו. וכן המנהג שלא להכשיר כלים שהשתמשו בהם בכלי שלישי, קל וחומר כאשר הכלים מזכוכית או ממתכת (לעיל לב, ח). לעניין גוש חם מאוד ראו להלן לה, ד, שנחלקו לגבי מצב שהוא בכלי שלישי או רביעי וכו'. למעשה, בכלי מתכת וזכוכית, כיוון שאינם בולעים וניתן לנקותם היטב, יש להורות כדעה המקילה. ובכלים שסופגים טעמים ככלי עץ, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים בגוש.
^ 3.. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, הגה"מ, תה"ד, או"ה הארוך ומהרי"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושן הרגיל בצונן - בהדחה (ע"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושן הרגיל ברותחים - בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהן בשר על האש. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן. וכך למדו רבים מהרי"ף ורמב"ם, כמובא בב"י תנא, ו. ←
כנגד מה שהקשו איך הכשרה כרוב תשמישו תועיל לבליעתו החמורה, ביארו שאחר יממה הטעם כבר פגום ואינו אוסר, ולכן קבעו חכמים שההכשרה תהיה כעיקר תשמישו (שו"ת רשב"א א, שעב; רמ"ע מפאנו צו; גן המלך נג). לפי זה צריך להקפיד להכשיר את הכלים לאחר יממה משימושם החמור. וכ"כ פר"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א"ר לז; ערך השולחן יא; מ"ב מו. וקשה, שרוב הראשונים שבדעה זו לא כתבו שצריך להמתין יממה מהתשמיש החמור. וביאר נהר שלום תנא, ח, שלדעתם גם בתוך יממה אפשר להכשיר כרוב תשמישו, הואיל ובפועל גם בהכשרה זו עיקר הטעם יוצא. ע"כ. כפי הנראה כוונתו, שכללי הבליעות וההכשרות שקבעו חכמים הם גבולות רחוקים שנועדו להכיל גם את המקרים הרחוקים, ואין צורך להחמיר מעבר לגבולות הללו עבור מקרים רחוקים מאוד. ונראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.
בפשטות נראה שמנהג ספרד להקל להכשיר כרוב תשמישו, ומנהג אשכנז להחמיר כתשמישו החמור, וכפי שמבואר בשו"ע ורמ"א או"ח תנא, ו; כה. אכן רבים מפוסקי הספרדים כתבו כעיקרון שהולכים אחר רוב תשמישו (שו"ע תנא, ו; כה; רמ"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי"א ח"י יו"ד נח; אול"צ ח"ג י, י-יא). אולם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה"ג, שולחן גבוה, כה"ח תנא, ק; רח"ד הלוי מקור חיים קפו, א). ואף בשו"ע או"ח תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. ומנגד, גם הרמ"א או"ח תנא, ו, כתב שבדיעבד אפשר להכשיר כרוב תשמישו. ונראה משעה"צ קמד, שהכוונה שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה"צ נא. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ובין יוצאי אשכנז פוסקים שהורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים בהם באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, בדרך כלל המזלג שהשתמשו בו בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.
^ 4.. כך דעת פמ"ג יו"ד צא, שפ"ד ג; בית אפרים חו"מ יז; חזו"א או"ח קיט, טו; שבט הלוי ח"ו קטז, ג. אמנם בהגהות ר"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר.
^ 5.. יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו. אכן בדיעבד זה מועיל, אבל העצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי - המים מתקררים מעט, ולעומת זאת, כשמכניסים את הכלי הקטן הרותח לתוך הסיר הגדול, המים לא מתקררים כלל, וההכשרה כולה בחום של כלי ראשון שעל האש.
הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר כדוגמת מצקת - בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל לו, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (מ"ב תנב, לא). סירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד (פנה"ל פסח י, 17, ובמהדורת תש"פ י, 12).
^ 6.. לרש"י, אשכול, יראים, רמב"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הם פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או"ז, רא"ש, רשב"א, סמ"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו"ע ורמ"א או"ח תנב, א-ב, ומ"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או לפגום את מי-ההגעלה בסבון). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.
אמנם לאו"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (מ"ב יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (מ"ב כ).
כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת ישנים שלא נוקו היטב עם מים וסבון, כפי שהיה מקובל עד לדורות האחרונים, אבל כיום שכלי המתכת חלקים ומנקים אותם עם סבון ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים - אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (לעיל לב, ד-ח). ואע"פ כן מקובל להורות בהגעלה ציבורית לערב סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי עץ ופלסטיק, ומפני שיש אנשים שאינם מנקים את כלי המתכת והזכוכית שלהם כראוי.
יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל, כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב"ן, ריטב"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב"א). הרמ"א או"ח תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ"א, פר"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון במי-ההגעלה, מפני שהסבון אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ"כ ספ"כ ז, 76).
^ 7.. הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנדבק ונבלע בכלים, שעל ידי שהם רותחים הם ממוססים את השומנים שמדביקים את שיירי המאכלים לדופן הכלי ומפליטים את הטעמים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלים במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי"ף, רמב"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). והראבי"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (מ"ב תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט"ז וא"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה "להשהותו מעט מזעיר". כמדומה שכוונתם לכשלוש שניות.
עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב"ם, ראבי"ה, רשב"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום לשטוף בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' מ"ב תנב, לד).
^ 8.. על הליבון נאמר בבבלי ע"ז עו, א: "עד שתשיר קליפתן", וכן הובא בשאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם ועוד. ובירושלמי ע"ז ה, טו: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה", וכ"כ רא"ש, טור ושו"ע תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ"כ פמ"ג תנב, מ"ז א. לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות וגם אינן מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, כך היה גם בעבר, כי גם מתכות פרימיטיביות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות. לפיכך נראה שהכוונה ששיירי המאכלים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו"ד קכא, נח; דברי דוד ח"א יו"ד י).
כמובא למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון. רבים סוברים שמדובר על חום קבוע שמוציא ניצוצות, ומהם: פמ"ג (תנא, א"א ל); מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק (פסח ח"א פ, ז); אג"מ יו"ד א, ס. ויש שהקילו ללבן באותו החום שבו השתמשו באיסור: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר, והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמננו (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא שמבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש - ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשירו בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א או"ח תנא, ד). עוד תועלת היתה בליבון קל, שהוא הועיל לביעור שיירי מאכל שנתקעו בחריצי הכלי והיה קשה לנקותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לפוגמם עם סבון. עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה ל-70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.
כאן כתבתי שאפשר לסמוך על דעת המקילים ללבן את התבנית באותו חום רק 'במקום הפסד מרובה', ואילו לגבי לפסח כתבתי שאפשר להקל 'בשעת הצורך' (פנה"ל פסח מהדורת תש"פ י, ד, 4), משום שלגבי פסח מצטרף שיקול נוסף להקל, והוא דעת הראשונים שסוברים שחמץ לפני פסח נחשב 'היתרא בלע', ודי להכשיר כלים שבלעו חמץ באוּר על ידי הגעלה (פנה"ל שם י, ג). אולם לגבי איסורים, שאין שיקול זה, לכאורה יש להחמיר כדעת רוב הפוסקים. אמנם כיוון שלאחר יממה מדובר במחלוקת בדרבנן, למרות שרוב הפוסקים החמירו, יש להורות במקום הפסד מרובה כדעת המקילים. והמחלוקת בדרבנן, מפני שלאחר יממה הטעם שדבוק ובלוע בכלים נפגם, ומהתורה טעמים אלו אינם אוסרים, ורק מדברי חכמים צריך ללבנם כדי להוציא מהם את הטעמים הפגומים. וגם לפי הדעה שהבאתי (לעיל לב, 7), שההכשרה עצמה מהתורה ואינה תלויה בטעם, אפשר לסמוך על המקילים, הואיל וההכשרה כדרך בליעתו. עוד יש להוסיף, שסברת המחמירים שיש טעמים שאינם יוצאים בלא ליבון חמור, נכונה לגבי כלים שבולעים, אבל במתכות שאינן בולעות ממש אל תוכן, די באותה רמה של חום. ויש לצרף את דעת הסוברים, שאם מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, המובאים בסוף ההערה הבאה). וכן דין נייר אפייה.
^ 9.. לרשב"א (תוה"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן - בליבון. ולראבי"ה, רא"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה"מ ועוד - בהגעלה. (לרבנו תם, או"ז, רא"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כגון שיפוד או תבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת - הכשרתה בהגעלה). ←
בשו"ע יו"ד קכא, ד, החמיר להכשיר מחבת בליבון (ולעניין פסח היקל, בצירוף סברת 'היתרא בלע', ראו פנה"ל פסח י, 3). למעשה כתבתי להכשיר בליבון קל, ראשית מפני שלדעת רוב הראשונים הכשרת מחבת בהגעלה, וקל וחומר שלדעתם אפשר להכשיר בליבון קל שמועיל יותר מהגעלה. בנוסף לכך, יש אומרים שהליבון צריך להיות בחום השימוש האסור, ואם כן גם לדעת המחמירים ללבן מחבת - ליבון קל הוא הליבון הנדרש למחבת (לעיל הערה 8). עוד למדנו בהערה 8 שרבים הורו שכשיש ספק אם הכשרת כלי בליבון או הגעלה אפשר להסתפק בליבון קל. בנוסף לכך, לאחר יממה מהשימוש האסור, הטעמים שנבלעו ונדבקו נפגמים, ואזי הספק בדברי חכמים, וממילא הלכה כדעת המקילים שהכשרת מחבת בהגעלה, וכ"כ באג"מ (יו"ד ג, יד, ב). אך כיוון שבפועל קל להכשיר את המחבת בליבון קל, שהוא כדרך שימושה הרגיל, ובזה יוצאים ידי רוב הפוסקים, כתבתי כך למעשה. ולפי המבואר לעיל (לב, 8), עיקר חיוב ההכשרה מפני שכך הורתה התורה, להכשיר כלים שהשתמשו בהם באיסור כדרך שימושם האסור, יש יותר מקום לומר שהכשרת המחבת בליבון קל ממש כדרך שימושה.
יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע - המחבת נחשבת כתבנית (פר"ח תנא, יא; שועה"ר לו). מנגד, יש אומרים, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז). ונראה למעשה עפ"י הרא"ש ודעימיה, כדרך האמצע, שאם מגמת השמן למנוע הידבקות כפי שמקובל במשיחת תבנית בשמן, הרי שזו אפייה והכשרתה בליבון. ואם מגמת השמן ללחלח את המאכל ולהטעימו בשמן כפי שמקובל במחבת, הרי שזה טיגון, והכשרת המחבת בהגעלה.
^ 10.. ' היתרא בלע ': מה שלמדנו (בהלכה א), שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר, הוא בתנאי שהבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אח"כ הפך לאסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר יום בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן השיפוד צריך הכשרה. אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים (ע"ז עו, א). וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (רמב"ן וריטב"א שם).
כיוצא בזה, תבנית אפייה שאפו בה מאכל חלבי ולאחר יממה אפו בה בשר, כיוון שטעם החלב בעת אפיית הבשר היה פגום, בפועל לא התערבו טעמי חלב ובשר יחד, ולכן די להכשיר את התבנית בהגעלה כדין 'היתרא בלע'. ואמנם אסור לאפות בשר בכלי חלבי שאינו בן יומו, אולם כיוון שבפועל לא התערבו טעמי בשר וחלב טובים, אם עשו כן אין זה נחשב כבליעת איסור אלא כבליעת היתר שחכמים אסרוהו, ולכן מועילה לו הגעלה. וכ"כ או"ה הארוך נח, כו; פמ"ג בפתיחה להל' בשר וחלב, ועוד. ולשועה"ר או"ח תנא, יג, גם אפיית בשר בתוך יממה מאפיית מאכל חלבי נחשבת כהיתרא בלע, הואיל ובכל פעם אפה מין כשר. ואם זו תבנית מתכת וניקו אותה בין האפיות עם סבון כמקובל כיום, לכל הדעות גם אם אפו את הבשר בתבנית החלבית באותו יום, הכשרתה בהגעלה, הואיל ובפועל לא נותרו בה שאריות טעם חלב (לעיל לב, ו-ח), והרי זה כ'היתרא בלע' גם לפמ"ג ודעימיה. בפועל, הדרך הקלה להכשרת התבנית היא לחממה בתוך תנור האפייה על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולכל הדעות יוצאים בזה ידי הגעלה, שכן ליבון קל מועיל יותר מהגעלה (לעיל הערה 8).
וכן הדין בסיר פלא ובמחבת טפלון שאם השתמשו בהם בטרף, הכשרתם בליבון, אבל אם טעו ואפו או טגנו בהם חלבי ואחר יממה בשרי, הואיל ובליעתם נחשבת כ'היתרא', הכשרתם בהגעלה. ובסיר פלא, הואיל והוא עשוי מתכת, אם ניקו אותו, גם אם בתוך יממה אפו בו בשר, הכשרתו בהגעלה, הואיל וכלי מתכת נקי אינו פולט טעמים. אמנם אם לא ניקו את הכלים כראוי והיו בני יומם ואפו או צלו בהם מהמין השני, נחשב ל'איסורא בלע' והכשרתם בליבון, כמבואר בהלכה ז.
^ 11.. מנהג אשכנז שלא להגעיל כלים מבשרי לחלבי מובא במ"א תקט, יא, בשם רבותיו, וזאת כדי שלא יבואו לידי טעות ושכחה האם הכלי בשרי או חלבי. וכ"כ להלכה רבים מפוסקי אשכנז ואחדים מפוסקי ספרד. אמנם גם למנהג המחמירים באשכנז, בשעת הדחק או כשהכלי נטרף - מותר (פמ"ג תקט, א"א יא; תנב, א"א יג). וכן מותר לשנות את מעמד הכלי בעת שממילא מכשירים אותו לפסח (חת"ס יו"ד קי; מ"ב תנא, יט). וכן מותר לשנות את הכלי לאחר קבלתו במתנה או קנייתו, ויש שהתירו לשנותו על ידי הקנייתו לחבר וקנייתו ממנו בחזרה (דרכי תשובה יו"ד קכא, נט). ורבים כתבו שעל ליבון אין מנהג להחמיר (מהרש"ם ב, רמא; ערוגות הבושם ועוד).
ורבים סוברים שאין כלל הגבלה כזו, ומותר לכתחילה להגעיל כלי כדי להחליף את שימושו, שכך עולה מכל הראשונים, וכ"כ פר"ח יו"ד צז, א; פרי תואר צז, א; שדי חמד, יבי"א ח"ג יו"ד ד. וכן מנהג יוצאי ספרד. אמנם כפי הנראה, גם בקהילות ספרדים לא נהגו להחליף את השימוש תדיר, שכן ברור שהחלפה תדירה עלולה לגרום לבלבול. וכ"כ ר' שלמה קמחי מאזמיר ב'ימי שלמה' על הרמב"ם מאכ"א יז, ג; ובימינו, בדברי דוד ח"א יו"ד יב, ה. בנוסף לכך כתב החיד"א במחז"ב תקט, ב, שכאשר הכלי בן יומו אין להגעילו כדי להחליפו.
^ 12.. רבים מהראשונים סוברים שמותר להשתמש בכלי טרף למאכלים קרים, הואיל ומאכלים קרים אינם בולעים מהטעם הבלוע ודבוק בכלי הטרף. כ"כ תרומה, סמ"ג, סמ"ק, רא"ש, רבנו ירוחם, אורחות חיים, אוהל מועד, שערי דורא, מהרי"ל ושו"ע צד, ג. מנגד, יש אומרים שאסור להשתמש בכלי טרף גם במאכלים קרים שמא ישתמשו בהם בחמים (רוקח ומרדכי). ויש אומרים שרק מאכלים יבשים קרים אפשר לאכול בכלי טרף ולא נוזליים (תוס', או"ה הארוך, רדב"ז). הרמ"א קכא, ה, הכריע, שכדרך קבע אין להשתמש בכלי טרף אבל כדרך ארעי מותר. וכ"כ הרבה אחרונים ומהם: ש"ך צא, סו"ס ג', פר"ח ג, פמ"ג. ואף שנראה לכאורה משו"ע שהתיר לכתחילה להשתמש גם כדרך קבע בכלי טרף למאכלים קרים, ברור שרק בדיעבד ובשעת הצורך הקל בזה, שכן מדוע יתיר להשתמש בכלי טרף לכתחילה?
עוד בעיה ישנה בכלים הללו, שמן הסתם לא טבלו אותם למרות שיוצרו על ידי גויים, וכבר למדנו (לעיל לא, ח) שלדעת רוב הפוסקים אסור מדברי חכמים לאכול בכלים שלא הוטבלו אפילו דרך ארעי. אולם כיוון שאלו כלים שנועדו לאירוח במלון או במסעדה, ויש אומרים שאין צריך לטובלם כי לא נועדו לאכילה אלא למסחר, בשעת הדחק אפשר להשתמש בהם. לכן כתבתי למעלה שרק בשעת הדחק אפשר להשתמש בהם. אמנם אם בעל הצימר הוא גוי שאינו חייב להטביל את כליו, וכל הבעיה היא רק מצד שהכלים טרף, גם בשעת הצורך שאינה שעת הדחק אפשר להקל להשתמש בכליו למאכלים קרים.
כלים שאין דרך להכשירם, כדוגמת כלי חרס שנטרפו, אסור להשתמש בהם אפילו דרך ארעי (רמב"ן, ר"ן, ריטב"א, מאירי, מגיד משנה, ש"ך צא, ג; פר"ח צב, א; פרי תואר צא, ב). ההיתר להשתמש בשעת הצורך והדחק בכלי בשרי לחלב קר או להפך, מבואר לעיל כה, ט, 9.