ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- תקיעת שופר
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אחד מהדברים, שאלתי אותו בסתירה בין דברי האדמו"ר הזקן, לבין דברי הרב'ה האחרון. האדמו"ר הזקן מתאר מה זו תשובה מאהבה, שזדונות נהפכים לזכויות, באופן שהבעירה לדביקות א-לוקית של הבעל תשובה, היא כ"כ גדולה, שאפילו צדיקים גמורים, לא זוכים לכזאת בעירה. אם הבעל תשובה, משום שהוא בעל תשובה, עם תשוקות עוד יותר גדולות מהצדיקים, אז זדונות נהפכים לזכויות, כי ע"י שהוא בעל תשובה, נגרם שהוא יותר דבק בה'.
הרב'ה מליוובוויטש שואל שאלה, למה צריך להגיד סליחות בכלל, הרי אלול נפתח, ואנחנו אומרים, אני לדודי ודודי לי. זו תשובה מאהבה, לא תשובה מיראה. אם כבר מתחילת אלול הייתה תשובה מאהבה, וזדונות נהפכים לזכויות, אז לא צריך לומר סליחות. הוא מתרץ שאמירת הסליחות הופכת עוד יותר את הזכויות. לכאורה רואים מדבריו שכולם זוכים לתשובה מאהבה, וזדונות נהפכים לזכויות.
תירוץ, היום זה נשמות אחרות, מרן הרב אומר את זה אינספור פעמים, בכנפי רוח הדפיסו סעיף, שכותב שבדור שלנו, כל תשובה היא תשובה מאהבה, גם אם נראה שהיא תשובה מיראה. אולי זה בגלל הדור? הוא אמר לי, פשיטא שהיום זה דורות אחרים.
שאלתי אותו עוד שאלה, איך היו ימים נוראים אצל הרב'ה, ביראה או בשמחה? אצל הבעל"ט הימים הנוראים היו ביראה גדולה, החסידים התחילו להכניס אהבה ושמחה, ושאלתי אותו איך היה אצל הרב'ה. הוא חשב כמה זמן על השאלה, ואז אורו עיניו, ואמר, בכל שנה היה יותר שמח משנה שעברה. זו אותה תשובה, הזמנים משתנים, ואנחנו הולכים ומתקרבים לגאולה.
על פי זה אני רוצה לשאול שאלה. אנחנו עוד מעט בראש השנה, ואין בתורה תיאור רחב מהו עיצומו של יום. יש מילה אחת, ויש מילה נלווית שחז"ל עשו ממנה עוד צד, ואנחנו לא כ"כ יודעים מה הם מכילים בקרבם. מילה אחת פשוטה היא: "יום תרועה". עוד מעט נדבר על הספיקות שחלו במילה תרועה.
יש גם פעם אחת שכתוב: "זכרון תרועה", הירושלמי אומר, כשהיום הראשון חל להיות בשבת, אז רק מזכירים, ויום תרועה זה כשהוא לא חל בשבת. הבבלי אומר שזה מדרבנן. לא יודע עד כמה בטוח שלפי הירושלמי זה דאורייתא.
אנחנו נעסוק בעיקר שהוא יום תרועה. מה פירוש יום תרועה? הגמרא אומרת, יש לנו ספק. מדאורייתא, אדם חייב לשמוע בראש השנה, תשע תקיעות, אחרי שיש לנו ג"ש בין יוה"כ של יובל לראש השנה, תקיעה, תרועה, תקיעה שלוש פעמים. אבל הסתפקנו האם תרועה זה גניחה, או יללה, או שניהם. אבל ברור שאדם לא מתפרק, ואז עם הצער הקטן. זה הספק בגמרא.
יוצא שהגמרא הבינה שתרועה זה סוג של בכי, רק היא לא ידעה איזה בכי, גניחה, יללה או שניהם. מאיפה אנחנו יודעים שתרועה זה בכי? הראשון שפוגשים אצלו שתרועה זה בכי, זה אצל אונקלוס, היה בדורות התנאים, דודו החריב את בית שני. אונקלוס מתרגם, יום תרועה, יום יבבה. השאלה היא איזה סוג של יבבה.
נראה לי שזה תרגום שהוא לא כ"כ פשוט, ויותר נוח היה לתרגם תרגום אחר לגמרי, ונוכיח את זה ממזמור "לדוד ה' אורי וישעי". כתובה שם המילה תרועה, אבל במובן אחר מיבבה, "ואזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לה'". אני אייבב, ואז אשיר ואזמר לה'? הפשט הוא שתרועה זה שמחה, כמו שמביאים למלך, אומרים מלכויות, ממליכים את הקב"ה. כשאומרים יחי המלך מייבבים? אדם שמייבב בהמלכת המלך, כאילו מראה שצר לו בהמלכת המלך. אם הוא יוכיח שהוא מייבב משום שהוא לא מספיק עשה את הציוויים של המלך. אבל הפשט הוא לא כזה. והתנ"ך מלא בתרועה בהקשר של שמחה, "הריעו לה' כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו".
נכון שזה מתפרש לשני כיוונים, אני גר בשכונה שכמעט כולם שם היו תימנים. כשתימנים עושים אולולו, זה נשמע כמו תרועה, אתה לא יודע אם זה חתונה, או אם זו לוויה. יכול להיות שהם יודעים. הם עושים קול מאוד דומה, שאשכנזי כמוני לא יודע להבדיל בין הקול של החתונות לבין הקול של הלוויות.
רוב מה שכתוב בתנ"ך, היה צריך להתפרש כיום שמחה, ובייחוד שלהלכה אנחנו פוסקים שיש דין של "ושמחת בחגך" בראש השנה. למה חז"ל אומרים שספרי מתים וספרי חיים פתוחים? כך חז"ל דורשים, אבל זה לא כ"כ פשוט. ראש השנה הוא יום הדין היחיד בשנה? לא, גם בפסח, שבועות וסוכות. איזו סוג אווירה יש בימי הדין? אתה נידון על המים, ואתה שמח בשמחת בית השואבה. אחרי זה הוסיפו הושענות, שזו מין תחינה. אבל התורה לא תיקנה הושענות, היא אמרה: "ושמחת בחגך". כל המועדים שהם ימי הדין, יש בהם דין של ושמחת בחגך. אז מאי חזית שראש השנה יהיה לו דין אחר משלושת הרגלים?
בשביל להסביר את זה אני רוצה להביא משל, ועל פי המשל נבין את כל התהליכים, ומה שעובר עלינו היום. היה אבא שהיה חברמ'ן, לא הייתה פרנסה בשפע, פעם בחודש היה נוסע לרשת גדולה, ממלא את כל הטנדר שלו בדברים לחודש. סוכר, שמן, כל מה שצריך. וגם, הוא היה מביא את הדברים שהילדים אוהבים. אבל לא כל פעם אותו דבר. לפעמים היה מביא יותר קורנפלקס, לפעמים ביסלי. בחודש שעבר היה מבצע על הקורנפלקס, לכן הבאתי יותר, אבל הפעם היה מבצע על הביסלי. איזה מבצע שיש, אני מביא. וביום שהוא היה מביא, היה מביא ממתק לילדים. הילדים היו רצים לעזור לו להביא את הכל הביתה, והוא היה מביא להם ממתק.
חלפו הימים, הילדים התחילו למרוד באבא, האשה התרחקה, האבא זרק את הילדים והאשה מהבית. האבא חייב מזונות. אתה לא חייב להביא להם כמו מה שהיה, אבל אתה חייב לשלם מזונות. האבא אמר, לא אמרו לי איך להביא את זה. הוא היה מביא את הכי זול, היה דואג שייפול לבוץ, ולא היה מביא בעצמו, והוא היה שולח עם איש גדול ופנים זועפות את הדברים. ואם הם שואלים שאלה, תנבח עליהם! תמיד היה מביא את זה ביום שלישי אחרי ראש חודש. הוא לא עבר על מה שפסקו לו, כך היה שולח, אבל בדרך הזאת. כל הזמנים שהם היו אצל האבא, כשהיה מגיע היום הזה, הם היו שמחים שמחה עצומה. אבל עכשיו כשמגיע הבריון הזה עם הפנים הזעופות והנביחות שלו, כל פעם הם היו בוכים מרוב צער. אבל בעצם קרה אותו דבר. בשני האירועים האלו הוא הביא להם מזונות.
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה. מה פירוש קצובים לו? תמיד יש קצבה. "ונתנה תוקף", "מי בקיצו, ומי לא בקיצו". וכי אנחנו מעבירים על דעתינו שאף אחד לא יהיה בקיצו? בכל יום מתים מאה וכמה עשרות יהודים. אז פתאום שנה אחת זה יפסיק? זו דרך העולם? לפעמים יש יותר מים, תלוי מה המבצע. יום דין אומר שהשפע מגיע בגבולות, אין כזה דבר שמביאים שפע בלי גבול. למה קוראים לזה דין? כי יש קצבה. גם כשיש שנה ברוכה מאוד, היה יום דין בהתחלה, כי היא לא הייתה עוד יותר ברוכה, ואם היה יותר מדי ברכה, זה היה יכול להזיק. כשאתה מקבל את השפע, אתה שמח. אתה מקבל שפע של מים בחג, אתה שמח במים. זה "ושמחת בחגך". ואם אתה מקבל את כל המזונות, ואתה יודע שלא כולם ימשיכו לחיות במהלך השנה. וכי מה עלתה על דעתך? שכולם ימשיכו לחיות? אין דבר כזה. זה דבר טבעי! אבל עכשיו מגיע השפע, זו שמחה עד בלי די. ובייחוד כשזה מגלה את המלך כמנהל, כנותן, כמשפיע, כאוהב. ולכן שמחים בו.
כל זה נכון אם אתה בא"י וזוכה לשפע מהקב"ה. אבל אם אתה יוצא לגלות, כי הבנים מרדו באביהם, והקב"ה זרק אותם מהבית, והוא צריך לשלם להם מזונות, כי אחרת הם ימותו. גם נבוכדנצר שליח, וקיבלנו מזונות, אם לא היינו מקבלים מזונות, היינו מתים. אבל מי הביא לנו את זה? נבוכדנצר. אותם ימים שהיו ימי שמחה עד השפע, ובהם קיבלנו גם שפע, אבל אחרת לגמרי, ולכן הימים הפכו לנו לימי יבבה, וגניחה, ויללה.
אני רוצה להביא ראיה שככה זה. כשחוזרים לארץ אחרי שבעים שנה, עומדים בראש השנה, מה עושים כולם? בוכים. אומר להם הנביא, לכו, אכלו משמנים ושתו ממתקים, ואל תעצבו, כי חדוות היום היא מעוזכם, כי גדול היום לאדונינו. מה אתם בוכים? זה יום גדול! תעשו יו"ט! ואל תעצבו. למה? שבעים שנה התרגלתם שזה יום של בכי ונהי על זה שהקב"ה נותן לנו דרך נבוכדנצר, אבל עכשיו חזרנו לארץ, עזרא ונחמיה בראש, עכשיו זה זמן של שמחה.
לפי זה, מתי חוזרת הבכיה חזרה? בדיוק אצל אונקלוס. דודו של אונקלוס, טיטוס, החריב את המקדש. הוא היה בזמן שעם ישראל חי תחת החורבן. כמה זמן? קרוב לאלפיים שנה זה יום יבבה. כי תמיד היו טיטוסים למיניהם שהם נתנו לנו את השפע, ואף פעם לא הייתה לנו כמעט שאלה על מים, פירות האילן ותבואה, כי לא היינו בארץ, ושלושת אלו לא היו. מזונות יש גם בחו"ל, חקלאות יש רק בארץ. שלושת הרגלים נעשו שמחה בה', למרות שבתורה הם נקראים חג האסיף, הקציר, חגים חקלאיים, אבל בחו"ל אין חקלאות, ראש השנה נשאר היום של הדין, בארץ העיקר זה מזונותיו, ובחו"ל העיקר זה קצובים, ומידיו של מי? ולכן הימים האלו בגלות הפכו לימי יבבה, גניחה ויללה.
שמעתי מהרב דרוקמן זצ"ל סיפור מעניין מאוד. בליטא היו ת"ח עצומים רבים, כוכבים שהאירו את כל פני המזרח. אחד מהם היה הנכד של רב חיים מבריסק. הוא הפך את דרכי החשיבה של הלימוד בישיבות ובכלל. הנכד שלו, אחד מהנכדים, היה הבולט והמוכשר מכולם, אלא שבסוף הוא נעשה מזרוחניק והוא קצת נדחה, הרב סולובייצ'יק, הוא היה הנכד הכי מוכשר ובולט. היו עוד גאונים. מגיל צעיר נודע שמו וחיכו שהוא יהיה הרב חיים הבא. כל ישיבת הר-עציון, הונהגה על ידי חתנו של הרב ליכטנשטיין שהביא הרבה מהגאונות ודרכי החשיבה שלו.
כשהיה רב צעיר ושמו הלך לפניו, סיימו להתפלל בראש השנה. הרב דרוקמן שמע את זה מהרב סולובייצ'יק. סיימו להתפלל, הלך איתו איזה תלמיד ושוחח איתו. עברו דרך קלוייס חסידי, והיה שם ריקוד באמצע ראש השנה. רקדו: "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הוא אומר לתלמיד, בוא ניכנס. התלמיד אמר, איך אפשר להיכנס? ראש השנה! אז הוא נכנס, יצא. התלמיד אמר לו, רבינו, ספרי חיים וספרי מתים. אמר, לא נכנסתי איתו לדין ודברים, אמרתי לו, הם צודקים.
הרב סולובייצ'יק כתב מאמר, קול דודי דופק, הקב"ה מביא לנו שינויים גאוליים. זה לא מה שלימד אותנו הרב זצ"ל. אבל בכל זאת, את דפיקת הדוד שמע גם הרב סולובייצ'יק, ועל זה הוא שילם מחיר עצום, הוא היה אמור להיות הממשיך, גדול הדור הליטאי, ומשום ששמע את אותה דפיקה, הוא לא היה המנהיג של הציבור הליטאי, שלא שמע את אותה דפיקה.
האם אנחנו רק שמחים? אנחנו בימי ביניים, אין לנו בית מקדש, נבואה, סנהדרין, יש לנו צרות צרורות עם ענייני המשפט, אנחנו מתפללים הרבה יותר חריף על "והשיבה שופטינו". לא הכל קל, חסרים לנו הרבה דברים. אבל, אנחנו בארץ, חקלאים, יש לנו את כל המועדים. כאומה. ויש לנו שפע. בשבעים וחמש שנים האחרונות, כמעט לא הייתה שנה שהיא לא הייתה השנה הכי עשירה בהיסתוריה. היו ירידות קלות. יש לי תלמיד, קיבוץ חפץ חיים, שסבא שלו עדיין חקלאי. הוא אומר לי, סבא שלי עושה יותר טוב מה שמאה אנשים עושים. הקב"ה נותן לנו עד בלי די. וזה ביטוי לאהבה הפנימית.
יש היום מנהג, יש ביקורת על המנהג הזה, ואני לא נוהג את המנהג הזה אלא מעט. יש מקום גם למנהג וגם לביקורת. באים לסליחות עם כלי נגינה, וזה ערב זמר חסידי. אבל זה לא הסליחות, אבי מורי נפטר לפני ארבע וחצי שנים. דיברנו בין האחים לפני הלוויה, והוא אמר, היום יש כאלו ששרים בהלוויות. כל האחים הסכימו שלא ננהג ככה. אבי מורי הייתה דמות מיוחדת מאוד, עובד ה' גדול, הרב של עפרה. מסע ההלווייה יצא מתוך בית הכנסת. כל הנכדים היו בחוץ, היו כהנים, הספידו מבחוץ, הבנים יכלו להיטמא, היינו בבית הכנסת. כל בית הכנסת בשירה אדירה מרחוק. כאילו מישהו שאל אותנו. ופתאום חשבתי לעצמי, איזה דור זה! אם עוצמים לך את העיניים ומשמיעים לך קלטת, אומרים לך, תקשיב, האם זה הסוף של הקפות שניות עם הניגוני נשמה? שמחת בית השואבה בסוכה? או ליל תשעה באב? אתה לא מצליח לדעת. אתה הולך ללווייה, ואתה לא יודע אם זה רעווא דרעווין של סעודה שלישית, או לווייה. זה דור שמקיים בכל מאודך, בצורה שאין לה אח ורע. בכל מידה ומידה שהוא מודד לך. מידה טובה ומידת פורענות, הולכים ומתקרבים.
זה שאנחנו בוכים, זו דרשה נאה. אני לא כ"כ רוקד, הרב אריאל מכניס לסליחות יותר ניגונים ממני. יש ליבה לסליחות, מהי? י"ג מידות הרחמים. צעקות עד לב השמים, ערב ראש השנה, י"ג מידות הרחמים, אתה צריך אטמי אוזניים. ככה זה ברוב הישיבות. עכשיו תארו לכם שפתאום נכנס לדלת מישהו ועושה ששש, מישהו הדור, זקן לבן, אור שלא ראיתם מימיכם. מי זה? לא רוצה להגיד. דוחקים בו. הוא אומר, זה אליהו הנביא זכור לטוב. ואליהו נכנס, כולם אומרים לו שלום עליכם, הוא עושה שקט. כולם בשקט מוחלט. והוא אומר, אני באתי עכשיו מאחורי הפרגוד, מלמעלה. ואני אגיד לכם מה שמעתי. הקב"ה אמר שהוא מוחל על כל העוונות גם לרשעים הכי גמורים, והוא מטהר את עם ישראל לגמרי. זה נכון להרגע. מה עושים בבי"ד אם שומעים דבר כזה? ריקודים של שמחת תורה.
בואו נשמע מה אנחנו אומרים. "א-ל", מידת החסד, "א-ל מלך יושב על כסא רחמים", כשאני שומע את הצעקות אני חושב שכולם חושבים שהוא יושב על כסא דין.
אחרי זה אומרים: "ומתנהג בחסידות". מה עושים ליטאים? "מוחל עוונות עמו". זה מה שאמרנו. "מרבה מחילה לחטאים". מתחילים לדבר עליי. אבל חטא זה שוגג, יש דברים יותר גרועים. "מחילה לפושעים". זו הדרגה הכי גרועה שיש. "עושה צדקות עם כל בשר ורוח", בשר, נפש בהמית. ובסוף, כל זה רק הקדמה. מי אמר את י"ג מידות? הקב"ה בעצמו, הוא כרת ברית, "א-ל הורית לנו לומר שלוש-עשרה". היה מי שרצה להגיד באחרונים, שצריך לעשות לפניו כסדר הזה, אם תהיה חנון ורחום וארך אפיים, גם הוא יהיה. חלקו עליו, י"ג מידות כוללות שם ה', וזה וודאי אתה לא יכול להיות. סימן שהוא רצה שנגיד את זה, ולא שנעשה את זה. "א-ל", הורית לנו בזה לומר שלוש-עשרה, ולא לעשות.
הקב"ה בעצמו אמר את זה, ולא מי? משה רבינו. גם ככה קשה לנו להאמין, אז הקב"ה אמר את זה בעצמו. "הווייה", מידת הרחמים, א-ל, מידת החסד. חנון, הוא חונן, למי שאין לו, הוא נותן לו בחינם. ואם עשית עוד פעם ועוד פעם? ארך אפיים, יש לו סבלנות. ורב חסד. לא סתם חסד.
ואמת. לכאורה אנחנו נתקעים. איך זה משתלב? היית חושב שזה לא באמת, אבל אין ברירה. לא, באמת כך הוא מתנהג.
נסיים, "נושא עוון ופשע וחטאה". מה הפשט? הוא לוקח את זה על עצמו, אדם בא לסליחות שהמשא הזה על שכמו, והקב"ה לוקח. וכאן בא הדבר הכי מתוק בעולם: "ונקה". יש לי ציור, הקב"ה לוקח ממני את החטא, העוון והפשע, ואז הוא שם לב שנשאר קצת לכלוך, אז הקב"ה טורח, ומנקה. זה מבטא בעומק את הנמשל בעצמו.
סוכם ע"י תלמידים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
