ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- עשרת ימי תשובה
- ספריה
- דרשות לימים הנוראים
- עשרת ימי תשובה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
המפרשים אמנם מדגישים גם בדין עינוי של יוה"כ לא את הצד השלילי של המנעות מאוכל, אלא את ההִדמוּת למלאכים, אולם מ"מ אין להתעלם מהעובדא המציאותית. ויש עוד לעמוד על עצם נסיון הִדמוּת זה, האם אין כאן מלאכותיות, או רמאות עצמית ואחיזת עינים? האם אין אנחנו יודעים באותה שעה עצמה של הצום, שבעוד מספר שעות שוב נחזור וננהג מנהג בני אדם, ובכן מה תכנו של נסיון זמני זה? אנו מוצאים גם בהלכה את ההדרכה לנהוג בימי התשובה בדרכי חסידות שאין נוהגים בהם כל ימות השנה, מה ערך להתנהגות זאת שאינה אלא לפי שעה?
חז"ל אמרו: "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים" (שבת קיח, ב). מה הסוד ומהו הכח הצפון בשמירת שתי שבתות דוקא? - שמא גם כאן הכונה לשתי שבתות אלו שאנו עוסקים בהם - שבת בראשית ושבת שבתון של יוה"כ, שעם כל תכנם השונה והמנוגד כנ"ל יש בהם משהו משותף, כנראה, המשלים אחד את השני. ועל תוכן הניגוד שיש בו גם משום השלמה ברצוננו לעמוד בדברנו.
על הפסוק "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ג) אמרו במדרש (ב"ר פ"י ט'): "לא כן א"ר ברכיה בר' סימון, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו - אתמהה? אלא, להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם כולו, שנברא כולו בעמל ויגיעה". וכמה מדרש זה תמוה, שסופו סותר את ראשו - הרי כל תמיהתו לא היתה אלא ש"לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו", היאך יפרע איפוא מן הרשעים על העמל והיגיעה שבהם נברא העולם?
שאלה מעין זו תמהים המפרשים על מה ששנינו בפר"א פ"ה: "בעשרה מאמרות וכו' אלא להפרע מן הרשעים וכו'". והשאלה נשאלת - אם במאמר אחד היה יכול להברא, למה נפרעים מן הרשעים על מאמרות שלא היו נצרכים כלל?
ומאמר נוסף אף הוא תמוה - ויצא קין מלפני ה' יצא שמח, שחזר בתשובה ונתכפר לו מחטאו, פגע בו אדה"ר, אמר לו: מה נעשה בדינך? א"ל: עשיתי תשובה ונתפשרתי, אמר אדה"ר: כל כך גדול כוחה של תשובה, פתח ואמר: מזמור שיר ליום השבת (ע"פ ב"ר פכ"ב י"ג).
תוכן הדברים של עשרת מאמרות שבהם נברא העולם, שכל מאמר יש בו יצירה מסוג אחר כפי שרואים בדברי הכתובים. שגורה בפי כל החלוקה לדומם, צומח, חי, מדבר, ובתוך החלוקה הזאת, שהיא כללית ביותר, ישנה שוב חלוקה ודירוג וסיווג ליצירות שונות ונבדלות. אולם, כל יצירות אלה יש בהם מן הצירוף והשיתוף, ואין כל דרגה קיימת כשלעצמה ולעצמה. כל דרגה עוזרת לשניה וכל דרגה קיימת ומתפרנסת בחלקה מהאחרת, ובתוך הדרגות האלה עצמן שוב קיים שיתוף ויניקה זה מזה, ומכין קיום האחד לשני. אם נקח לדוגמא את המין האנושי, אין אדם יכול להיות קיים כבודד כמאמר החכם - האדם מדיני בטבע, וכפי שמסביר בהרחבה הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מ).
בריאת העולם במאמר אחד היה פירושה יצירה אחידה ויחידה, יצירה הקיימת על ידי עצמה ומתוך עצמה, לעומת השיתוף, היניקה, והעזרה שקיימת כיום ע"י הדרגות השונות של היצירה. ואכן ודאי ש"במאמר אחד יכול היה להבראות", אולם לא כך עלה במחשבה, ולא זה היה רצונו של הקב"ה, כי כן דרשו (ב"ר י"א ו' ראה רש"י) על הכתוב "אשר ברא אלקים לעשות " - "לעשות", שהבריאה היא על מנת לעשות. כלומר, להמשיך המפעל של הבריאה לשכללו, לשפרו, לתת לו קיום. לא נבראה בריאה מושלמת ולא נבראה בריה מושלמת, כמאמר חז"ל על שאלת המין בנוגע למצות המילה (ב"ר יא, ז), שהיא כאילו באה להראות שהאדם איננו יציר מוגמר ומושלם במדה מספקת על ידי הבורא, וענה ע"ז רב הושעיה כי אכן כך הוא העולם כולו - אין אנו אוכלים חיטים, ואין אנו לובשים פשתן, הכל דורש תיקון ושכלול, ולשם כך נחוץ שיהיה קיים שיתוף פעולה בין היקום כולו, ובמין האנושי בין האחד לשני, ורק ע"י שהאחד עושה בשטח אחד והשני בשטח אחר משלים האחד את השני, והיצירה כולה מגיעה לשכלול ולאפשרות של קיום משוכלל.
ומשום כך הרשעה היא מנוגדת במהותה לקיומו של עולם, כי הרשעה היינו ששואפת רק למלא את עצמה, שאינה רואה לפניה אלא את עצמה, ורצון זה ותאוה זו מסנורת את עיני הרשע לפי שעה, שלא לראות את עצמו כחלק בתוך הבריאה, חלק היוצר, התורם לקיומו של עולם ועל יד כך קונה גם לעצמו זכות קיום, הרשעה אומרת "הב הב" (עבודה זרה יז, א) ו"הלעיטני" (בראשית כה, ל). לרשעה צר בעולם אם יש עוד מישהו שזוכה במשהו. היא תובעת הכל.
קין קם על הבל אחיו והורגו. בעצם כל אחד עסק במקצוע אחר, שכל אחד היה בו משום ברכה לא רק לעצמו, כי גם לחברו. רועה הצאן ומעבד האדמה שניהם משלימים האחד את השני. יש ויש די מקום לשניהם בעולמו של הקב"ה. לא זו בלבד - אלא שניהם נחוצים האחד לשני. אולם, לקין היה צר בעולם, כשהיה עוד אח שגם הוא היה צריך למקום תחת השמש - "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד, ח). בחמתו הבוערת לא שם לב כי בזה אינו אלא כאילו שולח יד בנפשו הוא, כי מתנקש הוא בקיום עצמו, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא גם מתעלם כי מרשע יצמח רֶשע, ותאות הרציחה והדוגמא הזאת של יצירת עובדות בכח של "כל דאלים" תעורר יצר הרציחה וההשתלטות בכח זה עצמו גם ע"י כל היקום כולו. ואכן מספר המדרש (בראשית רבה פכ"ב, יב) כי כל החיות התאספו מסביב לקין וביקשו להרוג אף אותו. דמי האח ההרוג צועקים מן האדמה וקין אין לו מקום, בכל מקום הילוכו בוערת האדמה מתחתיו. והוא מכיר בחטא מתוך התוצאות האיומות שלו, הוא מכיר כי לא השיג מטרתו, כי אם ההיפך מזה. "לא יחרוך רמיה צידו" (משלי יב, כז), פירושו של דבר שהרשעה אינה מגיעה לעולם לחרוך את הציד ולהינות מפריו. " בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און - להשמדם עדי עד" (תהילים צב, ח), הרשעה אין לה אלא הפריחה, המחשבה כי יצליח לקטוף הפרי מתגלית כמוטעה, והפריחה קמלה מבלי לתת להנות מפרי שהוא.
הנה כי כן, השבת שתכנה מסתמל במאמר חז"ל (עבודה זרה ג, א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת היאך יאכל בשבת?" שתכנה שרק המשתף עצמו ב"לעשות", במשימה שהקב"ה שם בפני הברואים להשלמת היצירה ולתרום חלקו לפי מדת יכולתו וכושרו של כל אחד, הוא הוא שזוכה לקטיפת הפרי - מי שטרח - יאכל , מי שלא טרח - היאך יאכל?
זה היה תכנה של תשובתו של קין - "גדול עוני מנשא" (בראשית ד, יג), זהו התוכן של רשעה שהיא מלאה חרטות תמיד לאחר המעשה, כשנפקחות העינים ורואים שהמטרה שדימו להשיג רחקה מהם פי כמה על ידי החטא, זוהי התשובה המודגשת ומסומלת בתוכן של יום השבת, שהוא אכילה מן המוכן, אכילה מן הטורח של ימי העשיה.
וע"כ, אדה"ר, כששומע על התשובה של קין פותח ב"מזמור שיר ליום השבת", המדגיש במהותו את השגיאה שבחטא ואת ההכרח שבתשובה.
נבין עפי"ז את מאמרו של ר' ברכיה ב"ר סימון: "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעמל ויגיעה". אין הכוונה על העמל והיגיעה של בורא העולם, אלא על העמל והיגיעה המיועדים לכל באי עולם בכדי לזכות להיות קיימים בעולם זה. "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות " (בראשית ב, ג), זוהי רק שביתה מצד הבורא. אולם, עדיין נשאר ה"לעשות", החלק הבלתי מוגמר שעל הבריאה עצמה הוטל לגומרו, לשכללו, לעשותו; והרשעים במעשיהם מאבדים עולם כולו, מאבדים את עצמם ומכניסים רעל ההשחתה של רצון חיים מן המוכן, על חשבונם של אחרים, בניגוד לחוק שחקק הקב"ה בעולמו, ולתפקיד שהטיל על כל אחד מן הנבראים.
אכן, בעוד שבשבת בראשית כבר גנוז הכרח התשובה מחטאו של קין, עדיין אין תשובה זו מוגמרת, והרי היא כהגדרת חז"ל על תשובתו: "עשיתי תשובה ונתפשרתי " תשובה לחצאין, שע"כ גם הסליחה היתה לחצאין - תשובתו עשתה מחצה, ובעוד שקודם נגזר עליו: "נע ונד תהיה בארץ", אח"כ נאמר: "וישב בארץ נוד", או כבטוי אחר בחז"ל: "תשובה של רמאות" (ב"ר פכ"ב י"ג). כי ע"כ אין זו מגיעה בעצם לשורש החטא, עדיין כל כח הדוחף לא היה לחזור בתשובה, אלא ההכרה כי המטרה לא תושג ע"י זה. כדוגמא לזאת אנו רואים גם כיום, שאחרי כל מלחמה צצים רגשי חרטה ולמראה הזועות של המלחמה מכריזים שעוד פעם לא יעשו מלחמה, עד... עד שעוברת תקופה והמוראות נשכחים וחוזרים על אותה שגיאה ביתר שאת... (גם כיום כשראינו ושמענו על חתימת ההסכם להגבלת הניסויים הגרעיניים, שהכריזו על זה, כאילו על הישג והתקדמות. הרי ברור לכל, שאין כאן אלא החשבון האגואיסטי הפשוט, אותו חשבון עצמו, שבשעתו הדריך והמריץ לעשות מלחמה, והוא משמש כיום במדה מסוימת כגורם מרסן, מחמת פחד התוצאות. סמי מכאן התקדמות רעיונית במושגי המוסר). ומכיון שלא נעקר שורש הפורה רוש ולענה, אם ברגע זה אמנם נקצץ צמח הרוש, השורש יחזור ויצמיח צמחו בצורה זו או אחרת, התשובה אינה אלא תשובה פשרנית, תשובה לחצאין, תשובה של רמיה...
תשובת ישראל היא מה שהנביא תובע - "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב), תשובה המגיעה לכסא הכבוד (יומא פו, א), המחזירה את האדם למקור מחצבתה - מתחת לכסא הכבוד, הבאה ללמדו כי הרשעה פסולה לא רק מפני שהיא מתנקשת בקיומו הוא, כי בזה הוא כורת את הענף עליו הוא יושב, היא פסולה מפני שהיא היפך מגמת החיים, כי תוכן החיים ותענוג החיים הוא דוקא בכושר הזה, באפשרות הזאת שניתן בכל היצור, ובראש וראשונה באדם, לתרום למען קיומו של הזולת. תענוג זה הוא מעין זה של מעלה שנאמר: "ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד, לא), שנטעו גם בקרב האדם, שנטעו בבריאה כולה. זו נותנת הסבר יותר מעמיק לצו של "לעשות", שכן רק בזה מתדמה האדם לקונו, שנעשה שותף לקב"ה, כביכול, במעשה בראשית. זו אינה רק פוסלת את הרצח מפני שאינו מביא למטרה שהציב לעצמו, זו פוסלת את עצם המטרה, ומעמידה לפנינו מטרה אחרת, מטרה מנוגדת, שרואה ב"לעשות" את עצם המטרה של החי והבריאה. ומתוך כך אנו מבינים שהצרכים שאנו בהכרח זקוקים להם לקיומנו, לא נוצרו אלא בכדי שישמשו כלי לאותם חלקים שביצירה, שעל ידי שצרכינו מתמלאים על ידם, הרי הם מגיעים לתכלית בריאתם ושיתופם בשרשרת ה"לעשות".
ולזה בא יוה"כ, יום שאין בו לא אכילה ולא שתיה, יום של התדמות לעולם העליון, לא במטרה להשאר בעולם ההוא, אלא בכדי להסביר לעצמנו באופן המוחשי, כי ישנה יצירה מסוג שכזה, שיצירה שלנו לא היתה הכרחית - שבמאמר אחד יכול להבראות, ואם נבראנו כך, הרי אין זה אלא למען שתף אותנו במפעל הגדול של מעשה החסד העולמי של "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ג). ומשמש היום הזה כהכנה והכשרה לימי המעשה שבאים אחריו, שיש בהם גם ימי עבודה והכנה וגם יום השבת שעונגו במאכל של תרדין ודגים גדולים וכו', אבל הללו שוב לא יהיו במטרה של מלוי הכרס, אלא כחלק של התכנית הכוללת הנותנת אפשרות של שיתוף בקיומו של עולם של כל היצור.
שבת בראשית ושבת שבתון של יוה"כ משלימים האחד את השני, ונותנים לנו בצירופם את המושג המלא של התשובה המגעת עד כסא הכבוד, המורידה משם לאדם שפע קודש ומחשבות קדושות, ומקרבת אותנו לקץ הימין אליו אנו מחכים ומצפים, כהבטחתם - מיד נגאלים. ב"ב או"א.
(מכת"י)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
