ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- פורים בראי דורנו
בפורים ישנו חיוב מיוחד במינו שלא מצינו דוגמתו באף מועד: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז:), ורצוננו להבין שני דברים: א'- מדוע דוקא בו יש מצוה לבסומי? ב'- ומדוע עד כדי כך?
נפתח ונחדד את השאלה הראשונה: הרי הצלה היתה גם ביציאת מצרים? שמחה יש גם בימי חג הסוכות? במה נשתנה פורים? ולחיזוק הקושייה נוסיף: הלוא גם המצב הרוחני בעם ישראל באותה תקופה היה ירוד - חז"ל אומרים (מגילה יב.) שהגזרה נגזרה משום שהשתחוו לצלם ונהנו בשושן מסעודתו של אותו רשע, מה גם שהסיפור מתרחש זמן קצר אחר חורבן בית ראשון, חורבן שנגרם מפני חטאינו, שלוש עבירות החמורות, וטרם אנו רואים את השינוי הגדול לטובה. ולא עוד אלא אף לאחר הנס "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (יד.), ואף לא עלו עלייה המונית לארץ ישראל לאחר מכן ("לא עלו כחומה"), ועל כך ריש לקיש תוקף את בני בבל (יומא ט:): אם כן, לשמחה מה זו עושה?
איזו מדרגה התגלתה דוקא "בימי אחשורוש"?
נראה שיסוד התשובה טמון בכך שדוקא בתקופה חשוכה של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח) יכולה היתה להתברר איזושהי מדרגה מאד פנימית, וכיון שהיא פנימית רק יין יכול לבטא אותה, שכן "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה, א; סנהדרין לח, א). זהו עומק דברי חז"ל (שבת פח, א) בציינם שקבלת התורה מחדש נעשתה "בימי אחשורוש", שהרי אם כוונתם רק לציין את עיתוי התקופה, למה לא להזכיר את מרדכי, "בימי מרדכי"? אלא כוונתם להצפין גם את הסיבה מדוע הדור קבלוה דוקא אז, כי זה היה בימי אחשורוש. ונרחיב את הדברים: הגמ' שם אומרת שבמעמד הר סיני הקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית" ו"אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש". מה פשר התהליך הזה בקבלת התורה? ומדוע ההשלמה הזו לא היתה יכולה להתרחש כבר אז, במשך שנות השופטים או בבית ראשון?
המהר"ל בספריו 1 מבאר שדוקא "כפה עליהם" מבטא את מעלתה של התורה, בכך שהיא הכרחית ומחויבת המציאות להינתן לישראל. תורה אינה רק מתנה התלויה במקבל שאם ירצה - יקבל, ואם לא ירצה - לא יקבל. תורה היא דבר הרבה יותר גדול מזה! מוכרח! אין קיום לעולם אם ישראל לא היו מקבלים את התורה! כל מעשה בראשית תלוי ועומד על כך! ועם ישראל רצה לקבל, אמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), אלא שהתורה רצתה ללמדנו שהנתינה נובעת מעניין אמיתי, אלהי, נצחי, מעל לרצוננו האנושי, ולכן ניתנה באופן של "כפה עליהם". אולם, כנראה, יסוד זה, על אף שזה היה הרצון האלהי מראש, לא הוברר לישראל ולא היה יכול להתברר לגמרי לישראל כל עוד הוא לא עבר את 'מבחן ההיסטוריה'. כי כל עוד עם ישראל היה בארץ ישראל במצב שבית המקדש בנוי, למרות שחוטאים, לא מאמינים שיכול לקרות משהו לעם ישראל - "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ... כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד, יב). אולם לאחר שאירע החורבן ועמ"י גלה מארצו, וראינו שאין 'ביטוח' לכך שלא יקרה כלום לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, נתעוררה השאלה השנייה: אולי יכול לקרות ח"ו משהו לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל? גם הושע הנביא שאל: החליפם באומה אחרת! (פסחים פז, ב)
כל גאולת פורים ודוקא "בימי אחשורוש" נתגלגלה בשביל ללמדנו שנכיר בבחירה האלהית הנצחית בנו וממילא במעלתנו כעם ישראל. שלעולם רבש"ע לא יטשנו ולעולם אנו כאלה שנתעורר ונקשיב לאיתותים החריפים שרבש"ע שולח אלינו ומתוך כך נחזור בתשובה. בסיפור המגילה אלו מתגלים בדמות הגזרה הרעה של המן - "גדולה הסרת טבעת... (ש)החזירתן למוטב" (מגילה יד, א).
יסוד זה אנו למדים גם מדברי חז"ל (שם יג, ב) על הפסוק "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן" (אסתר ג, א). "מאי "אחר"? אחר שהקדים הקב"ה רפואה למכה... אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה. דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה". זה יסוד עצום המלמדנו שאין אפשרות ח"ו של כְּליה לישראל. להיפך! כל המכות בישראל נועדו רק להחזירנו למוטב, והראיה, שלפני המכה נבראת כבר הרפואה. בסיפור המגילה רואים זאת בשני הפרקים הראשונים, הן בנסיבות כניסת אסתר לבית המלך, והן בכך שמרדכי הציל את המלך מבגתן ותרש. וכפי שהגמ' (מנחות נג, ב) דורשת שמשום כך נמשלו ישראל לזית "מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י ייסורים".
כעת מובנת השמחה הגדולה, על ההכרה שנתחוורה לישראל שרבש"ע באמת, יהיה מה שיהיה, "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". לכן, מתוך ההכרה, התובנה והשמחה הזו, "הדור קבלוה בימי אחשורוש".
פורים דפרזים ודמוקפים
עם כל העוצמה האדירה של חידוש זה, הוא רק במדרגת "פורים דפרזים". כי בכל זאת הוא התברר בגלות, בתקופה בה הוא לא יכול להתבטא ולהופיע בגדלות בכל מרחבי החיים. על אף שזה עצום שזו מעלתינו, מעלת סגולת ישראל. על פי זה מובן מדוע תקנו "פורים דמוקפין" - כרכין המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, כפי שכותב הרמב"ם 2 "לחלוק כבוד לארץ ישראל". כדי להחדיר בנו שלא נסתפק בשמחה בעצם זה שאנו יהודים, אלא נקווה ונחפוץ בהופעה שלימה של תורה בישראל, בארץ ישראל וביתר תוקף בירושלים (הקוראת מגילה רק בט"ו) ובבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.
בשבעה באדר נולד משה
נקודה עמוקה יותר שיש בקשר שבין "יהושע בן נון" לפורים, אשר מעמיק את פורים דמוקפים כשורש אותה נקודה פנימית של פורים דפרזים, קשורה לאותה נקודה פנימית של הקשר הפנימי, הנצחי, שקיים בין הקב"ה לישראל. יהושע לא היה רק מצביא שכבש את ארץ ישראל, אלא הוא היה תלמידו המובהק של משה רבינו, "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא), הוא הראשון שקבל תורה מרב ומסרה לדור הבא - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" (אבות א, א). כאשר יצא להמן הרשע הגורל על חודש אדר "שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג, ב). ולכאורה הוא צודק, זה לא טוב לישראל שמשה נפטר ומה מועיל שנולד ביום זה 120 שנה קודם לכן, בסוף מה שקובע הוא לכאורה יום המיתה! אלא רש"י על הפסוק "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" (דברים לא, כט) שואל: "והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר (יהושע כד, לא) ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי". כלומר, רש"י עונה, שכל עוד יהושע אשר קיבל תורה ממשה, חי, כאילו משה חי. ובמילים אחרות: בכח תורה שבע"פ הנמסרת מדור לדור, משה רבינו לא מת, ואת זה המן הרשע, שאינו טיפש, לא מסוגל להבין. הוא מבין היטב את הצד הנגלה, של תורה שבכתב, ובזה הוא מחפש את נקודת התורפה, בירח שמת משה רבינו, אולם את הנקודה הפנימית, של תורה שבע"פ, הנסתרת, הוא לא יכול ולא מסוגל להבין, ולכן הוא גם לא יכול לפגוע בישראל. וזו משמעות המילים "וחיי עולם נטע בתוכנו" – זו תורה שבע"פ, אשר מבטאת את הקשר הנצחי, הפנימי, שבין ישראל לקב"ה - "תשועתם היית לנצח".
ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת
מכאן אנו מגיעים לשיא של ימי הפורים, "אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" (אסתר ד, טז). ניתן להגיע אל המלך, דהיינו אל הקב"ה (שהרי כל מקום שכתוב "המלך" רומז לרבש"ע), גם שלא כסדר, שלא בדרך הרגילה. ואפילו לא כסדר של תורה. הרי על הפסוק (שם א, ח) "וְהַשתיה כַדָּת" דורשת הגמ' (מגילה יב, א) "כדת של תורה", שהיתה כשרות לסעודה. אם כן, גם את המילים "שלא כדת" יש מקום להבין במשמעות של אפילו "שלא כדת של תורה" כלומר שלא כסדר. בדרך כלל יש סדר של תשובה, יש מדרגות. ביוה"כ למשל, סדר העבודה מאד חשוב, לעיכובא. אולם בפורים, זה זמן של שמחה פורצת גדר, ניתן לקפוץ ולהגיע את המלך שלא כסדר הרגיל, "אשר לא כדת". מדרגה זו גם יונקת מכוחו המיוחד של יהושע בן נון, שכאשר משה רבינו היה בהר סיני, והיתה הגבלה לכולם 3 , בכל זאת יהושע הבין שהוא יכול להתקרב והגיע לחצי ההר "אשר לא כדת". זהו הכח של יהושע בן נון, של עומקה של תורה שבעל פה, וזו הסגולה הפנימית של ימי הפורים.
הייחודיות בפורים מבחינה הלכתית
כעת נעבור לשאלה השנייה בה פתחנו. מדוע יש מצוה לבסומי עד כדי כך? עד כדי כזה בלבול בין טוב לרע, בין ארור המן לברוך מרדכי?
לצורך הבנת העניין עלינו להתבונן, קודם מבחינה הלכתית, במה שונה חג הפורים מכל מועדי ישראל. הרמ"א 4 פוסק שאומרים 'על הנסים' בערבית בליל פורים גם אם עוד לא קראו את המגילה, ומקורו בהגהות מימוניות על הרמב"ם 5 . הוא בא להוציא מדעת רב עמרם גאון, שכתב שאין לאומרו בערבית אלא אם כן קראו כבר את המגילה. שהרי כל חג מתחיל מהערב, כמו בבריאת העולם שנאמר בה "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה). כך יו"ט, שבת, ר"ח וחנוכה, אז מה נשתנה פורים? באף מקום לא מצינו שתפילת ערבית חלוקה מתפילת שחרית, לכן הגהות מיימוניות סובר שיש לומר על הנסים בערבית. אחר כל זה, עלינו לברר, מהי סברת רב עמרם גאון?
ראשית נקדים: בכל מצוות הפורים אדם יוצא ידי חובתו רק ביום, "סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו" (מגילה ז, ב) וכן פסק השו"ע 6 , ופסק הרמ"א 7 שהוא הדין מתנות לאביונים ומשלוח מנות. אף בקריאת המגילה אם קרא לפני עלות השחר לא יצא כמבואר בגמ' (שם כא, א). התקנה לקרוא גם בלילה היא לא מדברי הכתובים במגילה עצמה, אלא תקנה דרבנן מאוחרת יותר. תוס' 8 כותב ומאריך שעיקר הקריאה היא קריאת היום ולכן הוא פוסק שיש לברך ברכת שהחיינו אף בבוקר וכן נוקטים בני אשכנז. כך גם מוכיח הפסוק אותו מביא ר' יהושע בן לוי לראיה (שם ד, א) שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה - "...אֶקְרָא יוֹמָם... וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי" (תהלים כב, ג). אם כן, עיקר יום הפורים הוא ביחידת הזמן של האור, של היום ולא של הלילה. עיקרון זה מתחזק לאור העובדה שבדין "בן יומו" פסקו רוב הפוסקים שהרגע הקובע לחיובו הוא דעתו להימצא ב'האיר המזרח' של יום י"ד או ט"ו (לשיטת רש"י והרי"ף), כלומר שהיום גורר את הלילה שלפניו למפרע, גדר שלא מצינו לו אח ורע באף מקום בתורה. יש פעמים (אכילת קדשים, תפילת הדרך, ברכות התורה) שהלילה נגרר אחר היום שעבר, אולם שהיום יגרור את לילו למפרע, זה דבר מיוחד בפורים. אם כן, כעת מובנת מאוד שיטת רב עמרם גאון, שאכן פורים שונה משאר המועדים. דוקא בפורים לא אומרים 'אוטומטית' על הנסים בערבית, אלא רק אחר שקראו את המגילה והתפרסם הנס יש להזכירו גם בתפילה. ולולי דמיסתפינא נראה היה לומר שגם הרמ"א מסכים עם כל זה, שהרי אלו דברים ברורים, רק שלגבי "על הנסים" הוא סובר שאין לחלק, שכיוון שחייב לקרוא את המגילה בלילה, "וגם למחר הוא קרוא לה" 9 , יאמר על הנסים כבר בערב.
המשמעות הפנימית של ייחודיותו ההלכתית של פורים
מבואר בדברי המהר"ל 10 , שלפורים יש מדרגה של ימות המשיח. מובא בגמרא (חגיגה יב, ב) שהעולם הזה דומה ללילה והעולם הבא דומה ליום. "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי" (תהלים מב, ט), "כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום". בעולם הבא נגיע למדרגה מאד עליונה של התבוננות על העולם הזה, ואף על הרע בעולם הזה, וניווכח שבעצם אין רע עצמי בעולם, שהרי הקב"ה הוא טוב! אלא שכל מטרת הרע בעולם היתה להוציא את הטוב אל הפועל, כפי שציטטנו לעיל שגזירת המן החזירה את ישראל למוטב, מה שלא הועילו ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות.
אם כן, זהו עומק עניין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בפורים, בו התגלתה מדרגה של עולם הבא, אנו מחויבים מידי שנה לבסומי עד שנבין שבעומק אין הבדל ולא ברור מי הועיל יותר, המן בגזירתו או מרדכי בביטולה! כעת מובן מדוע יש מצוה לבסומי עד כדי כך.
על פי זה נבין עוד כמה תמיהות: מובא ברמ"א 11 שהמזיק מכח שמחת פורים פטור. עוד פסק 12 , שאין איסור לגבר ללבוש שמלת אישה דרך שמחה, וכן ללבוש כלאים דרבנן. ולכאורה מה פשר זאת? היכן מצינו שמצוה מתירה איסורים ועבירות! להיפך, אין מצוה באה בעבירה! אלא ניתן לומר שזה נובע מאותה הנקודה, כיוון שבפורים מגיעים למדרגת עולם הבא בה לא מבחינים בין טוב לרע, אולי אין חשש ליצר הרע או לקפידא ממונית, כי יתבטל יצר הרע. לכן כבר בזמן הזה ביום פורים מתירים איסורים מסוימים (דרבנן וכיו"ב). על פי זה מובן להפליא הגדר המיוחד שהגדרנו, שבפורים היום גורר את לילו למפרע. זוהי בדיוק אותה התבוננות שתהיה לעתיד לבוא, שבעולם הבא נוכל להתבונן על כל הלילה – העולם הזה, ולהבין למפרע איך הכל לטובה.
ויקר - אלו תפילין
וביתר תוקף נברר מהי המדרגה אליה אנו שואפים. במוסף של שבת ר"ח ישנו ביטוי מיוחד, 'יקר': "גלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו". כלומר, שבחורבן נוטל הכבוד והיקר המיוחדים מבית חיינו. מובא בגמ' (חגיגה יג, ב) שמיום שחרב ביהמ"ק נתמעטו שתי כנפים משש הכנפיים שיש למלאכי השרת, אותן שאומרות בהם שירה. ומביאים בשם הגר"א, שהמלאכים אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וזהו שבח בן שש מילים כנגד שש כנפיים. אם כן, בזמן החורבן, שתי מילים, כנגד שתי כנפים שהתמעטו, הם לא אומרים. ומהם המילים שאינם אומרים בזמן הזה? "כבוד מלכותו". זה מה שחסר! ויש לומר שבפורים לשעה קלה זה חזר, וזה רמוז במילה "ויקר". השיא של מה שהיה אחרי אורה, ואחרי שמחה וששון, זה יקר 13 . ומהו היקר? חז"ל אומרים (מגילה טז, ב) שאלו התפילין. ולא משום שתפילין נקראו כך באיזה מקום, אלא משום ש"רָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (שם; דברים כח, י). כשירחשו כבוד אמיתי לישראל אז זה יקרה. תפילין שבראש מסמלים, למעשה, את חזרת השכינה באופן היותר מכובד לציון. עם ישראל הוא ה"אִישׁ" "אשר ה' שהוא המלך "חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר ו, ז), ו"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (שם ח, טז) כן תהיה לנו. ולא לחינם המושג "יקר" מופיע כחוט השני לאורך המגילה.
איילת השחר
על פי זה ניתן להבין את כוונת הגמ' (יומא ל, א) שאומרת שאסתר נמשלה לאיילת השחר - "מה השחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים", ומסיקה הגמ' שהכוונה לנסים שניתנו להיכתב. שלכאורה קשה! מדוע נסים נמשלים ללילה?! אלא אסתר סוף כל הנסים שניתנו להיכתב, כי פורים מסמל את סוף הדרך של העולם הזה ומיד לאחריו מגיעים ל'האיר מזרח', לאיילת השחר. הגמ' (מגילה יד, א) אומרת שנבואה שנצרכה לדורות נכתבה, כלומר מאסתר אנו למדים את הגאולה עד לימות המשיח. היא הנס האחרון בתקופה בה נכתבו הכתובים הנצרכים לדורות, עד סוף התקופה בה יתיישמו נבואות הנביאים.
על פי זה מובן מדוע המן הטיל את הגורל דוקא בחודש הראשון הוא חודש ניסן, בו נשלחו האיגרות, ואף מפלתו של המן היתה בפסח, ואילו היום בו זמם להשמיד, אשר נהפך לטובה, נפל ע"פ הגורל דוקא בחודש שנים עשר הוא חודש אדר. כי זהו הקשר שבין ההתחלה - יציאת מצרים, לסוף - לגאולה העתידית. פורים הוא דוקא בחודש האחרון של השנה, כי זה ביטוי לכך שהוא סימן לגאולה העתידה, בסוף כל הלילה. והכל קשור ומתחיל בחודש הראשון, מיציאת מצרים (כפי שגם פורים השלים את מעמד הר סיני כנ"ל), מליל הסדר בו כל מצוותיו דוקא בלילה, בניגוד לפורים שכל מצוותיו דוקא ביום (כנ"ל), כי בפסח התחיל סדר הופעת עם ישראל בעולם הזה, ובעולם הזה הלילה הוא לפני היום ("ויהי ערב ויהי בוקר"), אך לעתיד לבוא נגיע ליום. לא לחינם אמרה הגמ' (שם ז, א) שכשיש אדר שני קוראים בו את המגילה, מאי טעמא? "מסמך גאולה לגאולה עדיף". יש לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח. וזה דו-צדדי. פסח 'שומר' על פורים שנזכור את יציאת מצרים, שנזכור מה תפקידינו, ומאידך פורים מהווה נקודת סיום – 'תכלית', לאיזה כיוון אנו צועדים ומתקדמים מיציאת מצרים, לגאולה השלימה!
"בשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר"
ומעניין שרעיון זה שכתבנו שוזר את שש המימרות המיוחדות של רבא במקומות שונים: דוקא מתוך ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" (שם יד, א) והקב"ה מקדים רפואה למכה (שם יג, ב) – "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח, א) - ומשום כך "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" (מגילה ז, ב) - וכיוון שאם לא עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהן (שם יט, א) - שזה נובע מכך שסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו (ז, ב) - אנו מבינים מדוע "עד דלא ידע בין ארור לברוך מרדכי" (שם).
אלא שלכאורה, מימרא נוספת של רבא לא מסתדרת עם המהלך (שם יג, ב):
"רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל".
יש כאן ביקורת על מרדכי שהתקנא בהמן וגרם לכל הגזרה, וכך פירש רש"י: "לאידך גיסא - לצעקה ולא לשבח, איש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה". אולם על פי דרכנו אולי ניתן לפרש כך את הביקורת: הרי בארנו שעם ישראל קיבל שיעור מאד חשוב בהתרחשות המגילה - כי לא יטוש ה' עמו בשום מצב. אולם ברור שעדיף היה לקבל את השיעור הזה בדרך טובה וישרה. הסיבה שכך זה התגלגל נעוצה לפי גמרא זו כבר בשורש, בשאול ובדוד, שלמדרגתם יש כאן אולי איזה שהוא נדנוד קל, שאם היו מתנהגים אחרת לא היינו זקוקים ללמוד את השיעור בדרך הקשה. אבל אחרי שהדרדרנו, ודאי שמרדכי עשה את הדבר הכי טוב שהיה יכול לעשות על מנת שכל הלימוד הזה יתברר. אף על פי שמכך ששאול לא הרג את אגג נולד ממנו המן שציער את ישראל, מכל מקום, הישועה צומחת בדרכים אחרות בזכות שאול - "בשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר" (שם טז, ב). חז"ל (יומא כב, ב) דורשים על שאול המלך "בן שנה שאול במלכו" - כבן שנה לחטא, ויתכן שאם לא היה חוטא בעניין עמלק, המלכות לא היתה נקרעת ממנו (והיה כנראה איזה שהוא שילוב בינו לדוד). לא סתם מפטירים בשבת "זכור" את קריעת מלכותו נוסף על מחיית עמלק. אף על פי כן, אנו רואים שתרומתו לכלל ישראל לא נקרעה! הנס המרמז לגאולה העתידית והשלימה מתחולל דוקא ע"י מרדכי ואסתר מבנימין, "אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה). ויתכן שלעתיד לבוא במקביל למלכות בית דוד, יהיה לבנימין תפקיד מיוחד, שהרי קודש קדשים והמזבח בחלקו של בנימין, "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים לג, יב). בנימין הצדיק שלא חטא במכירת יוסף, בנימין שעליו אומרת הגמ' (שבת נו, ב) שהוא אחד מארבעה שלא היה בהם שום חטא אלא מתו בעטיו של נחש (הקדמוני, שהחטיא את האדם), הוא במובן מסוים שיא המדרגה. וזהו "בשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר". ובין כתפיו שוכן כבוד ה' ויקרתו.
^ 1.. הקדמה לאור חדש. נצח ישראל, יא. תפארת ישראל, לב.
^ 2.. מגילה וחנוכה א, ה.
^ 3.עיין שמות יט, יב-יג.
^ 4.או"ח תרצג, ב.
^ 5.סוף פ"ב מהל' מגילה.
^ 6.או"ח תרצה, א.
^ 7.. שם, ד. ומשנה ברורה, כב.
^ 8.. מגילה ד, א ד"ה 'חייב אדם'.
^ 9.ע"פ אסתר ה, יב.
^ 10.הקדמה לאור חדש.
^ 11.. או"ח תרצה, ב.
^ 12.. שם תרצו, ח.
^ 13.ע"פ אסתר ח, טז: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
