ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
אנו משתמשים במיגו כאשר יש לבעל הדין שתי טענות אפשריות לטובתו, כאשר לולא המיגו הדין הוא שבאחת מהן הוא נאמן ובשנייה לא, ומכח המיגו הוא נאמן גם בטענה השנייה.
הזכות לטעון טענה
ראשית, יש לבאר מדוע בעל דין נאמן בכלל לטעון טענות על אף שהוא נוגע בדבר.
התשובה לכך היא שבאמת איננו מאמינים לנתבע ואיננו יודעים אם הוא דובר אמת, אלא שטענתו גורמת לכך שנצריך את התובע להביא ראיה ולהוכיח שטענת הנתבע אינה נכונה. הכלל הבסיסי הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, וכאשר הוכחת התובע אינה שלימה ואינה מכסה את כל האפשרויות יכול הנתבע לטעון שאירע אחד המקרים שאינם מכוסים בראיה ובכך להצריך את התובע לכסות גם מקרה זה בהוכחות. לדוגמא, כאשר התובע מביא עדים שהלווה לנתבע, מתעוררת שאלה כנגד הנתבע, מדוע אינו חייב, אולם אין כאן הוכחה שלימה שהוא חייב כי יתכן שפרע את החוב, ולכן יכול הנתבע לטעון שפרע ואז שאלה זו תיוותר בספק לפנינו ונטיל על התובע את חובת ההוכחה שלא נפרע.
לאור זאת, עלינו לבאר מדוע אינו נאמן בכל טענה, מדוע יש טענות שרק אם יש מיגו שמסייע להן ניתן לקבלן. התשובה לכך היא שאיננו חוששים לטענות שאינן סבירות, ובמקרים כאלו איננו מטילים על התובע להוכיח שלא אירע כך, הם לא צריכים בהוכחותיהם לכסות מקרים אלו. ישנן טענות שמצד עצמן הן גרועות וישנן טענות שיש כנגדן הוכחות כלשהן כגון חזקה ולכן הן גרועות. דוגמא לטענה שיש כנגדה הוכחה – טענת פרוע במלווה בשטר. כנגד הטענה יש הוכחת "שטרך בידי מאי בעי", ולפיכך אינו נאמן בטענה זו בלא מיגו, כמבואר בגמרא (ב"מ ז ע"א, כתובות יט ע"א), שאפילו במקרה שיש מיגו נחלקו אם ניתן לומר פרוע במיגו דמזוייף, אך לדעת כולם לא מועיל ללא מיגו. וכן מצאנו בבבא בתרא ע ע"א לגבי פיקדון בשטר, שנאמן לטעון החזרתי רק מכח מיגו שיכול לטעון נאנסתי, משום שכנגד טענת החזרתי קיימת הוכחת "שטרך בידי מאי בעי". כעין זה מצאנו בכתובות כז ע"ב, שאדם שכר חמור מחברו והתנה עימו שלא יעבור דרך נהר פקוד משום שהחמור עלול למות מהמים אלא יעבור דרך נרש, והשוכר טען שאמנם עבר בנהר פקוד אך לא היו שם מים, ונחלקו שם אם נאמן במיגו שיכול לומר שעבר דרך נרש או שזהו מיגו במקום אנן סהדי, ומכל מקום רואים שם שלדעת כולם לולא המיגו ודאי לא היה נאמן לטעון שעבר בנהר ולא היו בו מים משום שזוהי טענה גרועה הואיל ויש כנגדה אנן סהדי.
דוגמא לטענה הגרועה מצד עצמה – טענת מחילה. מכך שכאמור נחלקו אם ניתן לטעון פרוע במיגו דמזוייף משמע שכאשר השטר מקויים ולא ניתן לטעון מזוייף, לדעת כולם לא ניתן לטעון פרוע, ולכאורה קשה מדוע לא יהא נאמן לטעון פרוע במיגו שיכול לטעון שהמלווה מחל לו על החוב. מוכח מכך שזו טענה גרועה ואין המלווה יכול לטעון כך, וכך מפורש במרדכי (ב"ב רמז תסט), שהמהר"ם הוכיח מסוגיית אין אדם פורע תוך זמנו שלא אומרים שנאמן במיגו דמחלת לי, ונימק שזו טענה גרועה.
סברת מה לי לשקר ומגבלותיה
כאמור, היסוד של מיגו הוא הוכחה. זו הוכחה על דרך השלילה, שלא יתכן, או ליתר דיוק לא מסתבר, שבעל הדין משקר בטענתו, כי אילו היה משקר היה כבר מעדיף לטעון טענה טובה יותר. כאמור, מיגו נצרך במקרה שעומדת בפני האדם אפשרות לטעון או טענה טובה שנאמן בה אף ללא מיגו או טענה גרועה שאינו נאמן בה לולא המיגו והוא בוחר בטענה הגרועה יותר. אם כן, לעולם הטענה השנייה טובה יותר, שהרי נאמן בה אפילו ללא מיגו, ומאחר שלא בחר בה מוכח שהוא דובר אמת.
העילוי ממיצ'יט (סי' נא) מתקשה, שמאחר ומכח המיגו אנו מאמינים לבעל הדין גם בטענה הגרועה, נמצא שכעת אין הבדל בין שתי הטענות ובשתיהן הוא נאמן, ואם כן בטלה הוכחת "מה לי לשקר", שהרי אין לו עדיפות לטעון את הטענה הטובה יותר כי כעת שתיהן טובות ומתקבלות. מכח קושייתו הוא מחדש חידוש גדול ומיישב שמאידך לא ניתן לחייבו ממון, כי אם נחייבו תחזור הוכחת המיגו ונמצא שהוצאנו ממנו ממון שלא כדין, ולפיכך מסיק שהטעם שלא מוציאים ממנו ממון אינו משום שיש לנו הוכחה שהוא דובר אמת אלא משום שהמיגו יצר לנו ספק שמא הוא דובר אמת ומשום הספק לא ניתן להוציא ממנו ממון.
אולם בפשטות יש להשיב על קושייתו, שהסיבה שהטענה שטוען נחשבת לגרועה יותר אינה התוצאה שטענה זו אינה מתקבלת בבית הדין, כפי שמניח העילוי ממיצ'יט, אלא שהטענה עצמה היא גרועה (או מצד עצמה או מצד הוכחה שעומדת כנגדה, כמבואר למעלה) ולפיכך לא נח לאדם לטעון אותה, גם אם יזכה בה בדין, הואיל והיא נשמעת טענה גרועה יותר. במילים אחרות, אותה סיבה שגורמת לבית הדין להחשיב את הטענה כגרועה ולא לקבל אותה ללא מיגו היא זו שגורמת לאדם לא לרצות לטעון אותה. כך מבואר גם בשו"ת הרא"ש (כלל עט סי' ח): "אם היה רוצה לשקר היה טוען טענה שנראית לעולם יותר שהיא אמת מזו הטענה שטען. כגון הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא (ב"ב לו ע"א) דמהימן למימר שאכלו עד כדי דמיהם אף על גב דלא שכיח במגו דלקוחים הם בידי. וכן ההיא (שבועות מב ע"א) דנאמן לומר סיטראי נינהו במגו דלא היו דברים מעולם, אף על גב דסיטראי נינהו טענה גרועה היא דלא שביק איניש מלוה בשטר ופרע מלוה על פה. וכן כל מגו שבתלמוד על דרך זה".
עם זאת, ישנם מקרים שבהם אכן ההוכחה "מה לי לשקר" אינה טובה, והואיל וזהו יסודו של המיגו במקרים כאלו אכן אין לומר מיגו. נביא לכך כמה השלכות.
הגמרא בבבא מציעא ח ע"א אומרת שהמשנה טרחה לבאר את הדין של זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, כי לולא כן היינו יכולים לחשוב שהאומר חציה שלי ייפטר משבועה משום שהוא כמשיב אבידה, שהרי יכול היה לטעון כולה שלי, וחידשה המשנה שלא אומרים כן משום שאם נאמר כך "איערומי קמערים".
ההווה-אמינא תובן לאור מה שנתבאר לעיל, שהזכות של הנתבע לטעון טענה אינה משום שנאמן בה אלא משום שמספק אנו מטילים על התובע להביא ראיה. לפי זה נמצא שלמעשה דווקא כאשר טוען את הטענה הגרועה יותר יש לנו להאמינו יותר, כי כעת אנו מזכים אותו לו רק מספק אלא יש לנו הוכחה שהוא דובר אמת. אם כך, למרות שאילו היה טוען את הטענה הטובה "כולה שלי" היינו מצריכים אותו להישבע, כאשר טוען "חציה שלי" איננו זקוקים לשבועה כדי שתברר את האמת כי כבר יש לנו הוכחה מהי האמת. אך הגמרא משיבה על כך "איערומי קמערים". כלומר, אף שלכאורה היה עלינו לתת לטענה הגרועה שיש לטובתה מיגו נאמנות גדולה יותר, איננו יכולים שנאמנות זו תגרום לו לרווח גדול יותר, כי אם נעשה כן הרי שבמו ידינו נהרוס את כל ההוכחה שקיימת במיגו, כי שוב לא נוכל לומר מה לי לשקר, שהרי עדיף לו לטעון את הטענה הגרועה יותר אם מרוויח על ידה יותר. לכן אם בטענה הטובה לא היה נאמן ללא שבועה אנו חייבים להטיל עליו שבועה גם בטענה הגרועה למרות שיש מיגו לטובתו.
כך מצאנו גם בבבא בתרא ע"א. שם מדובר על טענת החזרתי בפיקדון בשטר, שנאמן במיגו דנאנסו, ומקשים שם, שהרי בטענת נאנסו היה זקוק להישבע ואם כן לא ניתן מכח מיגו להאמינו בטענת החזרתי אפילו ללא שבועה, ומשיבים שאכן גם בטענת החזרתי נצריך אותו שבועה כדי שהמיגו לא יתבטל.
השלכה נוספת היא מקרים בהם יש סיבה משמעותית לכך שיעדיף דווקא את הטענה הגרועה. דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי התוס' (ד"ה מודה) בכתובות יט ע"א. התוס' דנים שם בדעת הסוברים שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, כלומר, שבמלווה בשטר הלווה לא נאמן לטעון פרוע אפילו כאשר השטר אינו מקויים, ומקשים התוס' מדוע אינו נאמן במיגו שיכול לטעון מזוייף, ומתרצים בתירוצם הראשון שאין זה מיגו טוב הואיל ויתכן שהלווה ירא לטעון מזוייף שמא יכחישוהו. יש להבין את דבריהם, מדוע לא נאמר בכל מיגו שאולי העדיף לטעון את הטענה הגרועה שמא אם יטען את הטובה יבואו עדים ויכחישוהו. הביאור לכך הוא שדברי התוס' נאמרו דווקא ביחס לטענת מזוייף, כי כאן, אם אכן השטר אינו מזוייף מאוד קל להוכיח זאת ולפרוך את טענת הנתבע. בשאר הטענות, אם רוצים לפרוך אותן צריך שיגיעו עדים שהיו בשעת המעשה ויודעים להעיד שלא כך אירע, ובמיוחד בטענת פרוע וכד' אם אינו מציין מתי בדיוק פרע, צריך עדים שיעידו שלא זזה ידם מתוך ידו של המלווה או של הלווה וראו שמעולם לא פרע, אך במקרה של טענת מזוייף, הם לא צריכים להעיד שראו בשעת החתימה כיצד חתמו העדים אלא די בכך שנביא עדים שמכירים את כתב ידם.
נחלקו הראשונים והפוסקים אם אומרים מיגו דהעזה, כלומר, כאשר טוען טענה גרועה שבעל הדין שכנגדו לא יכול לדעת אם היא נכונה או לא, ויש לו מיגו שיכול לטעון טענה שאמנם טובה יותר אך נדרשת העזה לטעון אותה משום שבעל הדין שכנגדו ידע שהוא משקר. התוס' (ב"ב נב ע"ב ד"ה דברים) והרא"ש (כתובות פרק ב סי' ז) סוברים שאומרים, והש"ך (כללי מיגו אות ו) מדייק מהנימוקי יוסף (ב"ב יט ע"א מדפי הרי"ף) שלדעתו לא אומרים, וכן פוסק הסמ"ע. הש"ך מכריע כדעת הר"ן שמועיל לפטור מממון אך לא משבועה. לאור האמור לעיל, מסברא מסתבר שאכן אין לומר מיגו שהרי נפלה ההוכחה של "מה לי לשקר" הואיל ויש לנו הסבר טוב מדוע העדיף את הטענה הגרועה. וצריך ליישב את דעת רוב הראשונים הסוברים שהמיגו מועיל, שעבור אדם שבא לשקר ולגזול את ממון חברו, השיקול שחברו ידע שהוא משקר קטן בעיניו ולא ימנע ממנו להעדיף את הטענה שבעיני שאר העולם נראית טובה יותר.
כוחו של מיגו
עוד יש לדון, לפי מה שנתבאר שהמיגו מיוסד על הוכחה, מה כוחה של הוכחה זו. מצאנו רמות שונות של הוכחות: עדים, אנן סהדי, חזקה ועוד, ויש לדון מהי רמת ההוכחה שיש במיגו.
לפני שנביא את המקורות המבררים את הגדרים, מהו כוחו של המיגו, נעמוד על כך שמצד הסברא אכן אין זו הוכחה מוחלטת. המיגו אינו הוכחה ישירה אלא הוא הוכחה על דרך השלילה, אילו היה משקר היה מעדיף לשקר באופן יותר מוצלח. יש לנו קושיא והתירוץ הכי מסתבר הוא שאכן הוא דובר אמת. הוכחה זו מטבעה לוקה בחסר שכן תמיד יתכן שיש תירוצים נוספים. המציאות מורכבת ותמיד יתכן שיש שיקולים שונים לבעל הדין, שלא תמיד אנו יכולים להיות מודעים אליהם.
בכתובות כז ע"ב מובא הסיפור המוזכר למעלה לגבי אדם ששכר חמור ועבר בנהר פקוד, ונחלקו שם האמוראים בדין. רבה אמר שהנתבע נאמן שכן מה לו לשקר, ואביי חולק ואומר שמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הריטב"א (ד"ה והאי עובדא) מבאר שאילו היו עדים ממש ודאי היה מודה רבה, אלא הכוונה שם שעל פי רוב שכיחים שם מים (כלומר, אנן סהדי שיש שם מים), וסבר רבה שכשיש מיגו אנו מניחים שהיה זה מן הפעמים הבודדות שאין מים. לפי תירוץ זה, נחלקו האמוראים אם מיגו גובר על אנן סהדי (יתכן שלא כל ה"אנן סהדי" שווים, ובמקרים מוחלטים יותר יודה רבה). בתירוצו השני כותב שטעמו של רבה אינו שהמיגו גובר אלא שמשום המיגו עלינו לתרץ את דבריו שכאשר אמר שלא היו שם מים התכוון לומר שלא היו מים בכמות כזו הגורמת מוות לחמור. לפי זה במקום שלא ניתן לתרץ דיבורו, אפילו רבה יודה שאנן סהדי גובר.
בבבא בתרא ה ע"ב דנה הגמרא אם אומרים מיגו במקום חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, ונשארת בספק. התוס' שם (ד"ה מי) וכן בכתובות יט ע"א (ד"ה חזקה) מתקשים ממקומות אחרים בש"ס שבהם רואים שפשוט לגמרא שלא אומרים מיגו במקום חזקה. משמע מדבריהם שיש להשוות בין כל החזקות, אולם בדף ט ע"ב (ד"ה דקא) הם גם כן מקשים את אותה הקושיא על האמור בגמרא שם שחזקת אין אדם טורח בסעודה ומפסידה גוברת על מיגו, ומתרצים שחזקה זו עדיפה מחזקת אין אדם פורע תוך זמנו, ומכך משמע שאין להשוות בין החזקות, וכן סוברים גם הרמב"ן (קידושין סד ע"ב ד"ה רבי) והרשב"א (כתובות יח ע"ב ד"ה קטנים).
גדר נוסף הנוגע לרמת הראיה של מיגו הוא מחלוקת הראשונים אם מיגו מועיל רק להחזיק או אפילו להוציא. הרמב"ן (ב"ב לב ע"ב) מביא את דברי ר"י מיגש שביאר שבשאלה זו נחלקו רבה ורב יוסף שם בסוגיית גחין ולחיש, והלכה כרבה שלא אומרים מיגו להוציא. הרמב"ן עצמו חולק עליו וסובר שלדעת כולם אומרים מיגו להוציא. מהתוס' בכמה מקומות מבואר שיש מחלוקת בדבר (כגון ב"מ קטז ע"א ד"ה והא רבא).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
