ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן שמחה
הקדמה
נחלקו התנאים בשאלה האם אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (ובכלל זה דבר שבא לעולם, אלא שעדיין אינו שייך לו). לדעת חכמים, אדם יכול להקנות רק דבר ששייך לו בשעת מעשה הקניין, אבל אם הקונה עשה מעשה קניין על דבר שעדיין אינו של המוכר אין לקניין תוקף, וכשאותו דבר יגיע לרשות המוכר יצטרך הקונה לעשות קניין מחודש. רבי מאיר חולק וסובר שכשם שאדם מקנה דבר שבא לעולם, כך אדם מקנה גם דבר שלא בא לעולם.
הגמרא 1 אומרת שרב סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומוכיחה זאת מכך שאמר: "האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח - לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, קנה". למרות שהשדה עדיין אינה של המוכר בשעת הקניין והוא רק עתיד לקנותה, בכל זאת הוא יכול למכור אותה למישהו אחר, וכשהמוכר יקנה את השדה - יזכה בה הקונה.
הצורך באמירת 'מעכשיו' לפי התוספות - לפתור בעיית 'כלתה קניינו'
והנה, למדנו במסכת קידושין "האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום... רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות". מבואר בגמרא שאדם יכול לקדש אשה כך שהקידושין יחולו רק בעוד שלשים יום, והגמרא אינה מצריכה לומר 'מעכשיו'. ומכאן שואלים הראשונים, הרי לפי רב דין קניין בדבר שלא בא לעולם כדין קניין בדבר שבא לעולם, ובשניהם הקנין חל רק לאחר זמן, וכשם שבמקנה לאחר שלשים יום אין צורך לומר 'מעכשיו' כדי להחיל את החלות הקניינית, כך צריך להיות גם במקנה דבר שלא בא לעולם! ומדוע רב מצריך לומר 'מעכשיו'?
התוספות 2 מביאים את תשובתו של ר"י:
הכא איצטריך מעכשיו משום דסתם קנין שדה הוא בחליפין או בשטר ובחזקה... דאפילו בדבר שבא לעולם אי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר שלשים ולא אמר מעכשיו לא קנה, הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר.
תשובת ר"י מבוססת על עקרון חשוב בדיני קניינים, שנקרא "כלתה קניינו". הגמרא 3 מלמדת שאם אדם רוצה לקנות פרה, אלא שהוא מעוניין שהקניין יחול רק לאחר זמן, אין תועלת בכך שהוא יעשה עכשיו משיכה. הכלל בדבר הוא, שצריך שמעשה הקניין יהיה בעין בזמן חלות הקניין. למשל, אם אדם קידש אשה בשטר והוא מעוניין שהחלות הקניינית תפעל רק לאחר שלשים יום, הרי שאם השטר יהיה בעין לאחר שלשים האשה תהיה מקודשת, ואם השטר ישרף או יאבד אינה מקודשת.
אצלנו מדובר בקניית שדה, ובדרך כלל קניית קרקע מתבצעת על ידי קניינים שלא תמיד נמצאים בזמן חלות הקניין: שטר, חזקה, או חליפין. לכן מוסיף המקנה את המילה 'מעכשיו', כדי לפתור את הבעיה של 'כלתה קניינו'. מעתה, גם אם מעשה הקניין לא יהיה בעולם בזמן חלות הקניין, השדה תהיה מכורה.
התוספות במסכת בבא מציעא 4 מוסיפים ואומרים שאמנם אמירת מעכשיו פותרת את הבעיה של 'כלתה קניינו', אבל אם ירצה המקנה לחזור בו הוא רשאי.
הצורך באמירת 'מעכשיו' לפי שיטות הרמב"ן והרשב"א
הרשב"א 5 מביא את שיטת הרמב"ן, שסובר להיפך משיטת התוספות, וטוען שאמירת מעכשיו יוצרת מצב בו המקנה לא יכול לחזור בו, אבל את חיסרון 'כלתה קניינו' היא לא פתרה. ותמה על כך הרשב"א: "לא הבנתי טעם הדבר, דמה נפשך: אם אינו חוזר הרי אנו רואין את הגט כאילו חל, ואם לא חל אם כן אף לענין חזרה כן ויכול לחזור בו קודם שלקחו דהא לא חל". האחרונים למדו שלרשב"א יש שיטה שלישית, שאמירת 'מעכשיו' מועילה הן לעניין שאין חסרון של כלתה קניינו, והן לעניין שהמקנה לא יכול לחזור בו.
מדוע אמירת 'מעכשיו' בקניין שחל לאחר שלשים יום אינה פועלת כמו בדבר שלא בא לעולם?
להלכה אנו פוסקים שאדם אינו מקנה דבר שלא בא לעולם, אולם אדם יכול להקנות חפץ שברשותו כך שהקניין יחול רק לאחר שלשים יום. מעתה נשאלת השאלה, מה יהיה הדין באדם שמקנה לאחר שלשים יום ואומר גם 'מעכשיו', כגון שאומר 'הרי שדי מכורה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום'?
בשאלה זו נחלקו אמוראים מחלוקת משולשת 6 . לדעת רב, יש ספק האם האדם מתכוון שהקניין יחול רק עוד שלשים יום הוא שהוא מתכוון שהקניין יחול עכשיו, אלא שהוא מותנה בהגעת היום השלושים. שמואל אומר שהקניין יחול רק לאחר שלשים יום, שכן כאשר המקנה אמר 'לאחר שלשים יום' הוא חזר בו מאמירתו 'מעכשיו', ור' יוחנן טוען שכוונת האדם לשייר בקניין - הקניין מתחיל לחול עכשיו, והחפץ הולך ונקנה במשך השלושים יום.
מקשה ר' שמעון שקופ 7 , מדוע הגמרא לא אומרת שאמירת 'מעכשיו' נועדה לשמש באותה המטרה שבה היא משמשת בקניין שלא בא לעולם? למשל לפי הרשב"א, מדוע לא נאמר שאמירת 'מעכשיו' נועדה לכך שהמקנה לא יוכל לחזור בו, וכדי שלא תהיה בעיה של כלתה קניינו? ושאלה דומה יש לשאול כמובן גם על הרמב"ן והתוספות.
תירוץ הקושיה לאור חידוש בעניין קנין לאחר זמן
מכוח קושיה זו יסד ר' שמעון חידוש. הסברא נותנת שעיקרו של הקניין הוא הרצון: הרצון הוא שמעביר את הבעלות, אלא שבנוסף לכך יש צורך גם במעשה קניין. בדין קניין לאחר שלשים יום התחדש שצריך לראות את מעשה הקניין לאחר שלשים יום, בזמן החלות, ואם הקניין כבר אינו נמצא בשעת החלות - יש בעיה של 'כלתה קניינו'. יחד עם זאת, אין צורך לראות בזמן החלות את הרצון, ודי ברצון שהיה בהתחלה. יתר על כן, גם אם המקנה כבר אינו רוצה בקניין - הקניין יחול! כך מתבאר מדעת ריש לקיש בגמרא שם, שהמקנה אינו יכול לחזור בו בקניין לאחר שלשים, וגם ר' יוחנן שחולק עליו, וסובר שהמקנה יכול לחזור בו - אינו אומר שהחזרה מתאפשרת משום שהרצון צריך להיות גם בשעת החלות, אלא ש"אתי דיבור ומבטל דיבור", ומבואר שיש צורך בביטול חיובי של הקניין, ואם המקנה אינו מראה רצון חיובי לבטל את הקניין - הקניין חל, למרות שהמקנה לא הראה גם רצון חיובי שהקניין יחול.
דברי הרשב"א, שהמקנה דבר שלא בא לעולם ב'מעכשיו' אינו יכול לחזור בו וגם אין חסרון של 'כלתה קניינו', יובנו רק נקבל את הסבר ר' שמעון, שאין צורך לראות את הרצון בזמן החלות. אם היינו אומרים שצריך רצון גם בזמן החלות לא מובן מדוע לא יכול המקנה לחזור בו? הרי כל עוד הדבר לא בא לעולם אין חלות, והחזרה צריכה להועיל! על כרחנו שדי ברצון שהיה בהתחלה, ולכן המקנה לא יכול לחזור בו.
לאור זאת, מסביר ר' שמעון את ההבדל בין מקנה דבר שלא בא לעולם 'מעכשיו', למקנה לאחר שלשים 'מעכשיו'. דווקא בדבר שלא בא לעולם אפשר לומר שדי ברצון שהיה בהתחלה כדי להגדיר את המעשה כמעשה קניין: הרי שני הצדדים רוצים באמת להחיל את החלות כבר עכשיו, אלא שהמציאות מעכבת זאת. לעומת זאת, במקנה לאחר שלשים שני הצדדים רוצים להחיל את החלות לאחר שלשים יום, ונמצא שבתחילה כלל אין רצון לחלות הקניין, ואם כן אין המעשה מוגדר כמעשה קניין אלא כ'דיבור' ואפשר לחזור.
עולה מדברי ר' שמעון שאמירת 'מעכשיו' אינה 'טריק', היא לא פועלת כשלעצמה, אלא היא מגלה את רצון המקנה והקונה שהחלות תחול כבר עכשיו, אם היתה אפשרות לכך. החידוש הוא שדי ברצון שהיה בהתחלת הקניין כדי שהקניין יחול, ושוב אי אפשר לחזור, וממילא מובן שדבר זה שייך דווקא במקנה דבר שלא בא לעולם ולא במקנה לאחר שלשים, שיכול להקנות את החפץ עכשיו ואף על פי כן הוא דוחה את הקניין לאחר שלשים.
יסודו של הרב פישר - בכל חיוב על החפץ כלול גם חוב על האדם
אפשרות נוספת לתירוץ קושייתו של ר' שמעון שקופ מתבארת לאור יסודו של הרב פישר.
הגמרא 8 לומדת מהפסוק: "ומכל החי מכל בשר" שמחוסר אבר אסור לבני נח. התוספות במקום שואלים מדוע הדבר לא נמנה בכלל שבע המצוות שנצטוו בהן בני נח? ומשיבים התוספות שאין כאן איסור לאו אלא 'קום עשה', שאם גוי נדר מחוסר אבר אומרים לו קום והבא קרבן שלם, וחיובי עשה אינם כלולים במניין שבע מצוות בני נח.
על כך מקשה ר' עקיבא איגר 9 : המקור לכך שגויים יכולים לנדור נדרים ונדבות הוא מהיתור "איש איש" 10 , אך אין להם איסור של "לא יחל דברו" ו"מוצא שפתיך תשמור". אם כן, מהו המקור לכך שאפשר לחייב אותם להביא קרבן אחר במקום הקרבן אותו הם נדרו?
מתרץ האבני מילואים 11 : "דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט, ואם נדר להביא קרבן הוה ליה חוב גמור", ודבריו צריכים ביאור.
בתחילת פרשת מטות 12 , מבאר רש"י את הפסוק "איש כי ידר נדר": "האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני". הרמב"ן מקשה עליו ש'קונם' זו לשון שחלה רק על חפץ, האדם הופך את החפץ לחפץ אסור, ולכן לא יתכן לומר קונם עלי אכילת או עשיית דבר מסויים, שכן אי אפשר להחיל נדר על האדם.
מוסיף הרמב"ן: "ואף על פי שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים" - הרמב"ן שואל על עצמו מכך שמצאנו בנדרי הקדש שגם לשון 'עלי', על האדם, מועילה, ולשאלה זו הוא כותב שתי תשובות: הראשונה היא "שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט", כלומר, הנדר אכן אינו חל על האדם אלא על נכסיו; והתשובה השניה היא "שהוא חומר בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו". מה פשר התירוץ השני?
מסביר הרב שלמה פישר שליט"א: הגמרא מחלקת בין נדר לנדבה, שנדר חל בלשון 'הרי עלי', ואילו נדבה חלה בלשון 'הרי זו'. באופן פשוט, כשאדם אומר 'הרי זו' הוא מחיל חלות רק על החפץ, אבל האמת היא שבכל אמירת 'הרי זו' כלולה גם משמעות של 'הרי עלי': בכל חלות שהאדם מתפיס בחפץ כלול גם חוב על האדם. יתר על כן, החיוב על האדם קודם להופעת החלות בחפץ, והוא סיבה לה. לכן, למרות שלדעת הרמב"ן כל נדר מוכרח לפעול בחפץ, מכיוון שכלול בכך גם חיוב על האדם - אפשר לבודד את חלק החיוב הזה, ולעשותו באמירתו.
כך אפשר להבין את תשובתו של האבני מילואים. הסיבה שהתוספות מחייבים את הגוי בהבאת קרבן היא מפני שבכל פעם שגוי מחיל הקדש על ממונו, יש בנוסף לכך גם חיוב על האדם להביא אותו. החיוב על הגוי כלול בתוך היכולת שלו לנדור נדרים ונדבות, ולכן אף על פי שלא שייך בו איסור "לא יחל" - אפשר לחייבו.
מתי יש ברירה בדאורייתא?
הרשב"א 13 נשאל, מדוע אם אדם מכר לחברו ולא פירש לו איזו שדה הדין הוא שהמכר קיים, והרי להלכה נפסק ש'אין ברירה', כלומר אם החפץ עליו החלות אמורה להיות חלה לא היה מבורר בשעת המעשה, אין החלות נתפסת, ולא אומרים שהוברר הדבר למפרע; ואם כן אף כאן, לכאורה אי אפשר לומר שהוברר הדבר למפרע שהשדה שנותן לו היא זו שמכרה לו? והשיב הרשב"א:
אין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא... כההיא דהלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע... אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה, כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הרי זה קיים ואין צריך לקיים המכר והמתנה לדמעיקרא.
האחרונים התקשו בדברי הרשב"א, מהי סברת החילוק שאומר הרשב"א? מסביר הרב פישר שהרשב"א מתבסס על היסוד שנתבאר לעיל, אלא שהוא מוסיף עליו קומה נוספת, ומבין שלא רק בנדר החיוב מתחיל מהאדם אלא גם בקניינים, כאשר אדם מוכר חפץ לחבירו הריהו חייב להעמיד את החפץ. משום כך, גם אם לא מבורר לנו באיזו שדה מדובר אין חסרון בדבר, שכן החיוב על האדם כבר חל.
דרך נוספת להבנת 'מעכשיו' ולתירוץ קושיית ר' שמעון שקופ ע"פ הנ"ל
לאור דברי הרב פישר נוכל להבין כיצד פועלת אמירת 'מעכשיו' לפי הרשב"א. בכל פעם שאדם מוכר לחברו חפץ ישנה גם התחייבות של האדם להעמיד לו את המקח. כשפלוני מוכר לחברו דבר שלא בא לעולם ואומר 'מעכשיו', אף על פי שחלות המכירה לא מופיעה עדיין בחפץ, מכל מקום החיוב על האדם כבר התחיל. משום כך, אמר הרשב"א שכאשר המקנה אומר 'מעכשיו' הוא אינו יכול לחזור בו, ואין בעיה של כלתה קניינו. אמירת 'מעכשיו' מראה שהחיוב על האדם להעמיד את המקח התחיל, כלומר חלק מהקניין כבר חל, ממילא מעשה הקניין הצמוד אליו מועיל והמקנה לא יכול לחזור בו.
כך תתורץ קושיית ר' שמעון שקופ. החיוב על האדם במכר מקבל את כוחו מאמירת 'מעכשיו', אולם אם המקנה אומר בנוסף לכך: 'לאחר שלשים' אין חיוב על האדם, ולכן הגמרא לא אמרה שמשמעות האמירה 'מעכשיו' במקנה לאחר שלשים באה לעניין חזרה וכלתה קניינו.
^ 1 יבמות צג ע"א.
^ 2 יבמות שם, ד"ה 'מעכשיו'.
^ 3 כתובות פב ע"א.
^ 4 טז ע"א ד"ה 'קנויה'.
^ 5 קידושין סג ע"א ד"ה 'כגון'.
^ 6 קידושין נט ע"ב.
^ 7 נדרים סימן כב.
^ 8 עבודה זרה ה ע"ב.
^ 9 בחידושיו ב'גיליון הש"ס' במקום.
^ 10 נזיר סב.
^ 11 סימן א.
^ 12 במדבר ל, ג.
^ 13 בספר תולדות אדם סי' פב'
^ 2 יבמות שם, ד"ה 'מעכשיו'.
^ 3 כתובות פב ע"א.
^ 4 טז ע"א ד"ה 'קנויה'.
^ 5 קידושין סג ע"א ד"ה 'כגון'.
^ 6 קידושין נט ע"ב.
^ 7 נדרים סימן כב.
^ 8 עבודה זרה ה ע"ב.
^ 9 בחידושיו ב'גיליון הש"ס' במקום.
^ 10 נזיר סב.
^ 11 סימן א.
^ 12 במדבר ל, ג.
^ 13 בספר תולדות אדם סי' פב'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
