בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • הרב אריה לוין
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
מסופר על רבי אריה לוין, שאנשים היו באים לשוחח עימו על בעיותיהם וצרותיהם, והיו נכנסים אליו עצובים ויצאים שמחים, ואף בעיותיהם הנפשיות היו נפתרות.
פעם אחת שאל אותו פסיכיאטר גדול – מה אתה עושה לאותם אנשים?
ענה לו רבי אריה – אני פשוט מקשיב להם...
אכן, ההקשבה דבר גדול הוא, אמר הפסיכיאטר...
ועוד סיפר הסופר יעקב דוד אברמסקי, שפעם שוטט בחצות הלילה ברחובות ירושלים, וליבו כבד ומר עליו, כי תקפו עליו געגועיו לבנו שנפל במלחמת העצמאות. בשלב מסויים עצר בפינה ברחוב יפו, התכנס לתוך עצמו, והחל למרר בבכי. איש לא שמע את בכיו, איש לא ניגש לנחמו.
לפתע, מצידו השני של הכביש רחב הידיים הופיע רבי אריה לוין, חצה את הכביש, ניגש אליו והחל ללטף את ידו ולנחמו. הוא היה היחיד בתבל שהבחין בו ובמצבו.
אכן, סיים הסופר את סיפורו, באותה שעה נותרתי לבד, אך לא הייתי בודד... (מתוך ספריו של ר' שמחה רז ז"ל על רבי אריה לוין זצ"ל).
באמת, יש כאן סוד גדול, ולוואי ונלך קצת בדרכיו של רבי אריה. האדם זקוק למישהו שיקשיב לו, ובעיקר למישהו שייתן לו מקום.
שמתי לב, שילדים קטנים, כשהם מתחילים לדבר, הם קוראים ב'תינוקית' בשמו של החפץ או הציור בתמונה וכו', והם ממתינים שהמבוגר יחזור על המילה שלהם, ויאשר בכך שהידע שלהם נכון. כבר בגיל כזה, הם זקוקים לאישור ולנתינת מקום.
ובאמת, כל אדם, גם אדם גדול וחזק זקוק להקשבה ונתינת מקום.
ואולי בכך תוסבר נקודה בפרשת וישב. בתחילת הפרשה, יוסף הצדיק מספר על שני חלומותיו, אבל יש הבדל בין הסיפורים. בחלום הראשון הוא מספר לאחיו, והם גוערים בו שהוא שואף למלוך עליהם. בחלום השני הוא שוב מספר לאחיו, אך כאן מופיע לפתע בפסוק הבא, שהוא שב ומספר "אל אביו ואל אחיו".
ונשאלת השאלה – מדוע בחלום הראשון הוא מספר רק לאחיו, ואילו בחלום השני הוא מספר גם לאביו? יתר על כן – הרי בתחילה כתוב שגם בחלום השני, הוא סיפר בהתחלה רק לאחיו, אם כך תכנן לספר רק לאחיו, ומדוע אחר כך חזר וסיפר גם לאביו?
ונראה, שההבדל נעוץ בתגובת האחים. יוסף מצפה שישמעו אותו, ויתנו מקום לחלומותיו. בחלום הראשון, האחים מגיבים לו, ולמרות שהם גוערים בו ושונאים אותו, יש לדבריו מקום, וזה מספיק. (וכמובן, הכל לפי רום מעלתו הנשגבת של יוסף הצדיק, שאיננו מבינים דרכיו הרמות).
בחלום השני, האחים מתעלמים מדבריו, ולכן הוא שב ומספר לאביו, כדי שלחלומותיו יהיה מקום בעולם. ואמנם, אביו גוער בו, אך עצם התגובה שלו נותנת לו מקום. ההתעלמות של האחים הייתה קשה יותר מהגערה והכעס. וזה עומק נוסף בפסוק – "ואביו שמר את הדבר", כי תגובתו של יעקב משמרת את הדבר.
ובזה שיעקב אבינו נתן מקום לכל בניו, ובכללם יוסף הצדיק, היא שעמדה ליוסף להצילו מהחטא. והלא כך מספרת הגמרא (סוטה לו:) שבשעה שאשת פוטיפר ניסתה להכשיל את יוסף, לא היה לו פשוט, ולחלק מהדעות כמעט ונכשל עימה. בעצם, באותו הזמן, היא הייתה היחידה שהחשיבה אותו ונתנה לו מקום. הרי הוא עבד, ובני משפחתו מכרוהו, ומה נשאר לו בעולם?
"באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: ורועה זונות יאבד הון. מיד: ותשב באיתן קשתו...".
באותה שעה הוא נזכר ביעקב אביו, שידע לתת לו מקום בכלל האחים. גם הוא השתלב שם בין השמות החקוקים על האפוד, והיא שעמדה לו להתגבר ולהינצל. הנקודה שחז"ל מדגישים היא שיעקב אמר ליוסף – אל ימחה שמך מבין אחיך. תישאר. תהיה חלק מהם, וזה מה שעבד. (ושוב, וודאי יוסף לפי מעלתו, עיקר העניין ההמשכיות הרוחנית, ולא סתם מציאת מקום מבחינה נפשית ירודה).
....שנזכה גם אנו להרגיש באנשים מסביבנו, לתת מקום לכל האנשים, ולרוממם!



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il