ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישב
כסליו התשפ"ה
מפטיר כֹּה אָמַר יְ-הוָה (עמוס ב)
פרשת וישב
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 112 פסוקים = כִּי עַזָּה , מכבים
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה (שה"ש ח ו)
פרשת וישב נקראת בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה.
כתב רבי חיים פלאג'י - החדש הזה [כסליו] בחינת תפארת כמו שכתב בספר מעשה הצדקה יעויין שם, ולפי זה צריך שיזהר ביותר שלא להיות הולך רכיל מגלה סוד בחודש הזה טפי מעלי מכל החדשים, וכן בענין סרך גזל וגניבה, ובאכילת איסור, כי הפגם גדול, ויזהר בכבוד אביו ואמו יותר ויותר משאר חדשי השנה.
חנוכ"ה ראשי תיבות, ח' נ'רות ו' הלכה כ' בית ה' לל, משי"ח ראשי תיבות, מ' דליק ש' מונה י' מי ח' נוכה, נֶחְמָד לְמַרְאֶה ראשי תיבות, נ' ר ח' נוכה מ"ד , והעולם שמח בראות נרות חנוכה שזוכרים הניסים שנעשו לאבותינו. וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ - גימטריא מ"ד . (מועד לכל חי סימן ז"ך)
חנוכה – חנו כ"ה שחנו מצרתם בכ"ה בכסלו. ובאותם ימים היתה חנוכת המזבח.
כתב בספר בני יששכר – שבכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות מתגלה האור הגנוז, והוא אורו של מלך המשיח. (בשם ר' פנחס מקאריץ, טעמי המנהגים)
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם . (לז ב) אֶל אֲבִיהֶם בגימטריא חנוכה (89). באלו הימים יתמתק ויתהפך לטובה כל מה שהלשינו המקטרגים עלינו דבתם רעה ח"ו. (דמשק אליעזר)
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן . (לז א) כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיֵּשֶׁב, לְשׁוֹן צַעַר הוּא. (תנחומא) רמז לצרות של יעקב אבינו בתיבת וַיֵּשֶׁב באותיות שניות, יו סף די נה עש יו לב ן. (רבינו אפרים) וכן ר"ת י וסף ש מעון ב נימין (הרא"ש) והם אותיות ישוב כי לבסוף היה לו ישוב בהניח ה' לו מכל צרותיו וכיון דבסוף ימיו היה לו ישוב חשוב כאילו כל ימיו היה בישוב. וכן וַיֵּשֶׁב ר"ת י סורין ב תחילה ו לבסוף ש לוה. (חומת אנך)
וַיֵּשֶׁב – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף. ישב בגימטריא 312. וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר (לה כב) אחר שנולדו י"ב השבטים ביקש יעקב לישב בשלוה, י"ב פעמים הוי-ה עולה ישב . חשב שהגיע כבר העולם לתיקון, אמר הקב"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וכן כיון שכעת קיים מצות כיבוד אב ואם ומצוות ישוב א"י שלא קיים בחו"ל לכך ביקש לישב בשלוה.
כל הפרשה מתחילה בו' חוץ מח' פסוקים, כנגד המילה שניתנה לח' ימים, כי כל הפרשה כולה של ווים לשון צער, ווי היה במכירת יוסף, ווי היה במיתת אשת יהודה ובניו, ווי באשת פוטיפר, ווי בבית הסוהר, ווי לסריסי פרעה, חוץ מאותן ח' פסוקים שזכתה אסנת בת פוטיפרע להזדווג לגאלם. כיוצא בדבר וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (מגילת רות) כולם ווים חוץ מח' פסוקים לפי שזכתה רות שנזדווגה לבועז ויצאה ממנה מלכות שנאמר (רות ד) הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד . (הרוקח)
רמז להלכות חנוכה - בפרשת הנשיאים בפרשת נשא שקוראים בחנוכה נאמר (במדבר ז יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת . כַּף היינו למעלה מכ' אמה פסולה. אַחַת היינו שביום הראשון מתחיל נר אחד, והלכה כבית הלל. עֲשָׂרָה ר"ת ע ד ש תכלה ר גל מ ן ה שוק. זָהָב ר"ת ז מנה ב צאת ה כוכבים. מְלֵאָה ר"ת מ צוה ל הניח א צל ה פתח. קְטֹרֶת ר"ת ק רוב ר וחב ט פח ת ניח. (ליקוטי יוסף)
סגולה ליולדת ולנמצאת בסכנה – כגון בזמן הלידה ובשעת סכנה שתידור שלא תעשה מלאכה בחנוכה יום או יומיים ותינצל. (ב.א.ח. וישב אות כז)
וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם . (לז כד) מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ) שבת כ"ב ע"א(. בידוע שמים מרמזים על התורה כמו שנאמר (ישעיה נה א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם . ודרשוהו חז"ל על תלמוד תורה (תענית ז.). 'מַיִם אֵין בּוֹ' כלומר כאשר מים אין בו והוא ריק מתורה, תיכף 'נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ' שכן העקרב מסמל את הרוע, ונחש את המרמה. ללמדך – אדם שאינו עוסק בתלמוד תורה, עלול מאוד שימצאו בו מידות רעות ומגונות, שהרי התורה מכינה את העוסק בה להיות צדיק וחסיד, כמו שאמרו באבות (ו ב) וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן וכו'. והוא הבטלן ריק מתורה לכן יתכן מאוד שתמצאנה בו מידות רעות ומגונות. (פניני הגר"א) אֵין בּוֹ - ר"ת : א בל נ חשים ו עקרבים י ש ב ו. (החיד"א)
אברהם ר"ת הַ בּוֹר רֵ ק אֵ ין בּ וֹ מָ יִם, א"ר אחא וְהַבּוֹר רֵק נתרוקן בורו של יעקב אֵין בּוֹ מָיִם אין בו דברי תורה שנמשלו למים. (מ"ר פד) ואמרו חז"ל (בב"ק נ.) מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה. אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלִךְ? אָמְרָה לָהֶם: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי אילו של יצחק , וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ אברהם. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: 'לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי', אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ – יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ? לחפור בורות ומערות לעולי רגלים. וכן מצינו שאברהם אבינו הציל את מלך סדום שיצא מן הבור ונעשה לו נס לכבוד אברהם וניצל, שעל ידי זה האמינו אומות העולם בנס שנעשה לאברהם אבינו בכבשן האש. נמצא שאברהם אבינו כיבד את בוראו בהעלאת המלכים מן הבור ואיך יכשל זרעו בהפלת יוסף לבור והשבטים לא נתנו לבם לזה בעת ההיא, לזה רמז בדבריו 'נתרוקן בורו של יעקב בלי תורה'. ('תורת משה' להחת"ס)
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ . (לז כו) בֶּצַע בגימטריא ' בקין ' (162), אמר להם מה עלתה לקין שהרג את אחיו, וכן עוד, דהלא הפסוק אומר (ישעיה א טו) גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ . ולזה אמר מַה בֶּצַע ר"ת ב קר צ הרים ע רב, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ , ומה תהיה עם התפילה שלנו, כִ סִּינוּ אֶ ת דָּ מוֹ. ר"ת ' דכא ' וכתיב (תהלים צ) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא , ד ם כ פירה א ישה. ו'דם' הוא שפיכות דמים וקשה תשובתו וכן 'כפירה' קשה תשובתו, וכן 'אישה' קשה תשובתו, וזה רמז באומרו וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ . (אמרות ה')
שאלות
א. וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה .(לז כח) תרגום יונתן - וְזַבִּינוּ יַת יוֹסֵף לַעֲרָבָאִין בְּעֶשְרִין מָעִין דִכְסַף וְזַבְּנוּ מִנְהוֹן
סַנְדְלִין וְאַיְיתִיוּ יַת יוֹסֵף לְמִצְרָיִם. ובפרקי דר"א (פרק לח) וּמָכְרוּ אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל שְׁנֵי כְסָפִים לִקְנוֹת מִנְעָלִים
בְּרַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב ו): עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם . ובפיוט אלה אזכרה: אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים
סְחָרוּהוּ וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ. מה הטעם שהשבטים כולם ראו לנכון למכרו דוקא תמורת נעלים.
ב. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף .(לח כד) איתא במדרש (ש"ר ל יט) ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה והלא לא לבדו הוא גיבור מכל אחיו והלא שמעון ולוי
גיבורים והאחרים אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם. משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה. כך יהודה בא דין תמר לפניו
שתישרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות. כיצד היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר.
ואמר (בראשית לח כו) צָדְקָה מִמֶּנִּי ועשאו הקב"ה נשיא. לכאורה איך פסק יהודה את הדין וקי"ל דדיין קרוב פסול לדון, ויהודה היה חמיה. וגם לא היו
עדים והתראה.
ג. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא . מה הטעם שיהודה הוא זה שאמר לאביו הַכֶּר נָא
הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא , יותר משאר האחים, והעונש שנענש בגין כך.
ד. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף .(לח כד) לכאורה איך פסק יהודה את הדין, והלא יצחק ויעקב היו חשובים ממנו.
ד. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. (לז לד) פרש"י - עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם כְּנֶגֶד
עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם. לכאורה למה נענש יעקב על שלא כיבד את אביו ואמו, והרי קי"ל (קידושין לב.) האב שמחל על כבודו
כבודו מחול, ומסתמא שיצחק ורבקה מחלו לו.
ה. וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה . (לט יב) באותה שעה נראה לו דמות דיוקנו של אביו, אמרה לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה
עמהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ? (ילקו"ש, סוטה לו ב) איזה אותיות היו נמחים באבני האפוד אילו ח"ו היה יוסף חוטא חוץ משמו. שהרי מלבד שמות
השבטים נכתבו גם שמות 'אברהם יצחק ויעקב' ו'שבטי ישורון'.
ו. ראיה בפרשה שיש לפרסם עושי מצוה.
ז. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְ-הוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְ-הוָה מַצְלִיחַ . (לט כג) מה הטעם שכאן אין כתיב בְּיָדוֹ , ולעיל כתיב (לט ג)
וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְ-הוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ .
ח. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְ-הוָה וַיְמִתֵהוּ יְ-הוָה .(לח ז) לכאורה למה נענשו ער ואונן והלא לא היו בני עונשין ואין בי"ד של מעלה מענישים פחות
מכ' שנה, והם היו קטנים בני ח' או ט' שנים.
ט. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה .(לז יד) וליוהו עד חברון אמר לו אבא חזור
בך. אמר לו כתיב (דברים כא ז) יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה שלא פטרנוהו בלא לויה. ובזה נפטר ממנו ומתוך כך זכרו והיינו דכתיב (מה כז)
וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף . וזהו שאמרו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרהו. (בעה"ט) לכאורה קשה איך ניזוק והא
אמרינן (סוטה מו ב) כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק, ועוד ששלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן.
י. וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר .(לט כ) שם בֵּית הַסֹּהַר לא מצינו בכל
התנ"ך מלבד פרשת וישב. בשמשון מצינו שנקרא (שופטים טז) בית הָאֲסוּרִים וכן (מ"א כב) בֵּית הַכֶּלֶא או (נחמיה ג) חֲצַר הַמַּטָּרָה . פירוש המילה סֹּהַר .
כ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו .(לז ח) השנאה ששנאוהו היתה על שני דברים,
האחד על חלום שחלם, והשני על ספור שהיה מספר אותו להם והיה מתהלל בו. (רבינו בחיי). לכאורה יוסף שהיה נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו
לאחיו אחר שהיה יודע שהיו שונאים אותו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו לבינם.
ל. מספר השעות ששימש אור הגנוז לאדם הראשון קודם שנגנז, והקשר לחג החנוכה.
ל. וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר .(לט כ) מה הטעם דכתיב אסורי וקרי
אֲסִירֵי . מה הטעם שהיה יוסף אסור בבית האסורים תחילה עשר שנים ולאחר מכן עוד שנתיים ימים.
מ. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים .(לז ג) לכאורה הרי בנימין הוא בן זקונים יותר מיוסף.
מ. וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם .(לז לא) פרש"י - דָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם. וכן תרגום יונתן - וּנְכָסוּ צְפִיר בַּר עִיזֵי אֲרוּם
אַדְמֵיהּ דָמֵי לִדְגַבְרָא וּטְבָלוּ יַת פַּרְגוֹדָא בְּאַדְמָא. איתא (גיטין נז ב) וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת, עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָן וְנָגַע בְּדָמוֹ
שֶׁל זְכַרְיָה. אַשְׁכְּחֵיהּ לִדְמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא מִרְתַח וְסָלֵיק, אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: דַּם זְבָחִים דְּאִשְׁתְּפוּךְ. אַיְיתִי דְּמֵי וְלָא אִידְּמוֹ. לכאורה הרי הם
שחטו גם שעיר עיזים ולא היה הדם דומה.
נ. מה הטעם שבקריאת התורה בחנוכה מתחילים בברכת כהנים.
נ. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ .(לז יח) מה הטעם דכתיב וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק ודי באומרו וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם .
ס. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (לז כ) מה הטעם שבחרו לומר שמת דוקא ע"י חיה רעה ולא ע"י כל מיתה אחרת.
ע. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה . (לז יד) פרש"י - מָקוֹם מוּכָן לְפוּרְעָנוּת:
שָׁם קִלְקְלוּ הַשְּׁבָטִים, שָׁם עִנּוּ אֶת דִּינָה, שָׁם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר) דה"ב י,א) וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (סנהדרין ק"ב ע"א). מקום נוסף בפרשתנו שגם
הוא מקום מוכן לפורענות.
ע. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם . (לז כד) מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהַבּוֹר רֵק', אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'אֵין בּוֹ מָיִם'? מַיִם אֵין
בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ) שבת כ"ב ע"א). מה הטעם שהתורה מדגישה שאין בבור מים. איזה סוג נחש כאשר הוא מכיש את האדם הוא עלול למות
אלא אם כן האדם מספיק להגיע למים לפניו ואז ינצל.
פ. וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו .(לז כט) פרש"י - דָּבָר אַחֵר: עָסוּק הָיָה בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, עַל שֶׁבִּלְבֵּל יְצוּעֵי אָבִיו. וכן תרגום
יונתן – וְתַב רְאוּבֵן לְגוֹבָא אֲרוּם לָא הֲוָה עִמְהוֹן לְמִסְעוֹד כַּד זַבְּנוֹהִי דַהֲוָה יָתֵיב בְּצוֹמָא עַל דְבַלְבֵּל מַצַע אָבוֹי . לכאורה קשה דבמסכת מכות (יא ב) מסיק
מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה – יְהוּדָה. מכלל דלא הודה ראובן עד לאחר שהודה יהודה על מעשה תמר שהיה אחרי מכירת יוסף.
צ. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים .(לז ג) באיזה גיל היה יעקב אבינו כשנולד יוסף.
ק. וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים .(לז ג) מספר השנים שנחסרו לעם ישראל בשעבוד מצרים שנתכפר להם בעבדות יוסף בזכות מה שנמכר לעבד.
ק. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו . (לז לה) פרש"י - יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל
יַעֲקֹב. אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חָי (בראשית רבה פד, כא). באיזה גיל היו יצחק ויעקב כשיוסף נמכר לעבד.
ר. מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. מה הטעם שנס החנוכה לא הוזכר במשנה כלל.
ר. מספר השנים מעת לידת יוסף עד שנולד יהושע.
ש. וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה (לז לה) אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים כמה יגיעות יגעתי להעמיד י"ב שבטים י"ב מזלות י"ב
שעות ביום י"ב שעות בלילה י"ב חדשים י"ב אבנים באפוד הרי נפרצה ברית השבטים (ילקו"ש קמג). מה הטעם שלא רצה לקחת אישה ולהוליד בן אחר.
ת. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ .(לז טו) פרש"י - זֶה גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט,כא) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל . ואיתא במדרש
(ילקו"ש) שלשה מלאכים נזדמנו לו : וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ , וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ , וַיֹּאמֶר הָאִישׁ . רמז על שלושה גלויות - בתיבה תֹעֶה .
תשובות
א. אָבֵל אסור בנעילת סנדל – אבל על הרוגי בית דין אין הקרובים מתאבלים (סנהדרין מו) והם חשבו שעשו הכל ע"פ הדין, לפיכך נעלו נעלים להראות
שאין עליהם דין אבילות, ואינם מצטערים על מכירתו. (אזנים לתורה)*
ב. בן נח נהרג ע"פ קרובין – כתב הרמב"ם: (הל' מלכים פ"ט הי"ד) בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין. וכתבו בעלי התוספות
דמדינא לא היתה מחוייבת שריפה לפי שלא היו עדים והתראה אלא כיון שהיה הדור פרוץ לכך רצו לשרפה לגדור הדור מפרצתה. (פרדס שמאי)*
ג. גורל עשו ונפל יהודה בגורל. פַּסִּים על שהטילו פייס ביניהם באיזו מיתה ימיתוהו בארבע מיתות ב"ד, שנאמר (לז יח) וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ . כיון
שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביהם נפל הפייס על יהודה, זהו שאמר לו הַכֶּר נָא , ולכך נאמר לו (בראשית לח) הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת.
וכשאמר לו הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ פסקו חייו של יעקב, לכך פסקו חיי בניו מן העולם, זה ער ואונן שנאמר (ירמיה לב) וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם . (ר' בחיי)*
ד. דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד היינו מן הקטנים בחכמה שהיו יושבים בצד. (משנה סנהדרין ד ב) דאמר קרא (שמות כג ב) וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב . חסר י' קרי ביה
על רב. והתורה אמרה ספק נפשות להקל. שאם היו מתחילים מן הגדול ויחייב שוב אינם יכולים לזכותו. (מושב זקנים)
ד. דיני אדם יכולים למחול אבל לא בדיני שמים – לפי שיש במצוות כיבוד אב ואם שני דינים: א). בין אדם לחבירו ולזה מועיל מחילת האב. ב). בין אדם
למקום ולזה אין מועיל מחילת האב. (פני דוד ע"פ ספר חסידים סימן תקע"ג)
ה. הון – 'ון' סוף המילה 'ישורון', ה' שנתוספה לשמו כדברי הגמרא (סוטה לו ב) יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה.
שנאמר (תהלים פא) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ , אותה היה מפסיד אילו לא קידש שם שמים אלא היה נכשל בחטא. (רבי יצחק חיות על תהלים פרק א) *
ו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם (לז כא) כתב הרשב"א – פרסום עושי מצוה מדת חכמים היא ומידת ותיקין היא ליתן שכר לעשות מצווה ומדת התורה הוא
שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה [שהרי בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו פרסמו הכתוב] ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה
של תורה שהן דרכי נועם. (שו"ת הרשב"א תקפא) וכ"כ הרמ"א (יו"ד רמט יג) מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי
לעשות כן.
ז. זהב וכסף נתן בידו פוטיפר דבר הניתן מיד ליד, כאן לא היה בידו לא כסף ולא זהב אלא בדיבורו היה עושה, במימרא הוה מיתעביד. (הרוקח)
ח. חכמים היו – ואין דנים את האדם בדיני שמים אלא לפי חכמתו, אם חכמת קטן כשל עשרים אז נענש. וראיה משמואל הרמתי שעלי הכהן רצה להענישו
בעבור שהורה הלכה בפניו, ואע"פ שלא היה כי אם בן שנתיים. והם היו בני ח' או בני ט' שנים והיו ראויים להוליד כגדולים. (פענח רזא, מושב זקנים)*
ט. טובה יצא לו על ידי זה שמלך על ארץ מצרים לפיכך אין זה נקרא היזק. (טעמא דקרא) וכ"כ האוה"ח - שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב
נזק.
י. ירח נקרא סַהַר – וכן סֶהְרָא. והוא לשון ארמי או מצרי (נחל עדנים). א"נ הוא הבור והוא בית בנוי בקרקע אשר לו פתח קטן מלמעלה יכניסו בו
האסורים וממנו בא להם האורה, והוא מלשון (בראשית ו) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, בחלוף סמ"ך בצד"י. (רבינו בחיי) 'סהר' כיפה עגולה מלשון (שה"ש ז) אַגַּן
הַסַּהַר . (רד"ק) צֹהַר מלשון צהרים לרוב אורו, סהר למיעוט אורו. (הרמב"ן) וכ"כ רש"י בפרשת מקץ (מא יד) - וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר מִן בֵּית הַסּוֹהַר, שֶׁהוּא
עָשׂוּי כְּמִין גּוּמָא. וְכֵן כָּל 'בּוֹר' שֶׁבַמִּקְרָא לְשׁוֹן גּוּמָא הוּא.
כ. כובש נבואתו חייב מיתה (סנהדרין פט.) פירוש המעלים ומכסה הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים. אמר יוסף מוטב שאפול ביד אדם
ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה, נִפְּלָה נָּא בְיַד יְ-הוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָיו (ש"א כד יד) והיה רואה באספקלריא המאירה. (הרא"ש)
ל. ל"ו שעות שימש האור הגנוז לאדם הראשון קודם שנגנז, והוא הטעם שמדליקים בחנוכה ל"ו נרות. (הרוקח) וכן כנגד ל"ו מסכתות שבגמרא.
שגנזו הקב"ה לעמלי התורה. כסל"ו כ"ס ל"ו - כיסו ל"ו אור ונר ומאורות נתגלה הארה בחדש הזה. (בני יששכר)
ל. לשון הרע דיבר על עשרת אחיו ולכן ישב עשר שנים, שנה אחת כנגד כל אחד, וזהו אֲסִירֵי בי', ועוד שנתיים ימים לפי שאמר לשר המשקים (מ יד) כִּי
אִם זְכַרְתַּנִי וְהִזְכַּרְתַּנִי . (בעה"ט) *
מ. מתה אמו רחל כשילדה אותו, לפיכך אהבתו של יוסף קשורה יותר בלבו מבנימין. (החזקוני) א"נ בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה, והרבה קודם
שנולד בנימין היה לו בן זקונים והתחיל לאוהבו. (רשב"ם) א"נ לפי שכל בניו מאסו בחכמות ולא נתחברו אל יעקב לשמוע ממנו, אבל יוסף בן זקונים
הוא לו שתמיד הוא פנה לו ליעקב ונכסף לשמוע מפיו מה שלמד משם ועבר ע"כ אהבו. ז"ש שֶׁהָיָה זִיו אִקּוּנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ. (כלי יקר)*
מ. מעורבין היו הדמים בדמים אחרים ולכן לא היה דומה לדם של זכריה. (החזקוני) א"נ כששניהם יחד זה לעומת זה אז ניכר ההבדל כמו כאן גם כאן
מרתח כדי לנקום נקם ובמראה דוקא שוין. היינו הם שווים אבל הדם עדיין רתח. (מהר"ם שיף) שדם נקי שנשפך תוסס ולא ינוח עד אשר ימות זה ששפך
את הדם הנקי. (שערי תורת בבל) ולא נעשה מצותו ולכך הוא מרתח דכתיב (איכה ב כ) אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא וכתיב בתריה בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי
נָפְלוּ בֶחָרֶב , כדי שיהיה נקם לדם זכריה הנביא (מהרש"א)*
נ. נס החנוכה נעשה ע"י החשמונאים ובניו שהיו כהנים. (אבודרהם)
נ. נס נעשה מן השמים שהזריח עליו אור כדי שיראו אותו מרחוק יותר משיעור ראיה שיכולים לראות בעיניהם, כדי שיהיה יותר זמן מעת ראייתם עד
שקרב להם ממש. ובמשך הזמן הזה שנתארך נתקררה חמתם שהיתה קשה מאד שכולם הסכימו להמיתו. (ב.א.ח. דרשות וישב)
ס. סקילה נתחייב לשיטתם לפי הרהר בעבודת כוכבים. לפי שאמר וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי . ומצינו שמי שמהרהר בעכו"ם
המצוה לא מגינה עליו 'הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת' (קידושין לט ב)
וקי"ל אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְרִין, דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה אוֹ נוֹפֵל מִן הַגָּג, אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ. פרש"י - ארי מפילו לארץ והורגו
בדריסה. ולכן חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ והוי סקילה. (כבודה של תורה)
ע. עדולם מקום מוכן לפורענות – דכתיב (מיכה א טו) עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל פרש"י – שהגויים כבשו עד עדולם. וכאן יהודה נשא את בת איש כנעני
ושם נולדו ער ואונן ולפי דהמקום מזומן לפורענות לכך מתו שתיהם. אבל בשלה כתיב וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ וכיון שלא נולד בעדולם לכן נתקיים.
וכן בפרץ וזרח כתיב שבא אליה עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה וכיון שלא היה בעדולם לכן נתקיימו. וכתיב במדרש (אגדת בראשית פס"ד) כיון שיצאו ישראל בגלות,
היו שלולין בקולרין ולבושים בגדיהם, עד שהגיעו לעדולם, ויצאו שונאיהן והפשיטו בגדיהם, והניחום ערומים, שנאמר עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל ,
שכבודו של אדם כסותו. (טעמא דקרא)
ע. ערוד הוא סוג של נחש – כאשר הוא מקיש את האדם, אם האדם מספיק להגיע למים לפניו אז ינצל והערוד ימות. אם היו בבור מים היו אומרים האחים
שיוסף ניצל בזכות המים, אך למרות שיוסף היה בבור בלי מים ובכל אופן ניצל זו ההוכחה שאין בו חטא לשון הרע כלל. (ברכת אברהם)
פ. פרהסיא לא הודה עד שהודה יהודה, אבל בצנעא חזר בתשובה והיה צם ולובש שק. (דעת זקנים, מושב זקנים)
צ. צ"א שנים היה יעקב כשנולד יוסף. בֶן זְקֻנִים הוּא ס"ת אותיות אמ"ן יחוד קב"ה (הוי-ה בצירוף א-דני), ובגימטריא צ"א. (חומת אנך)
ק. ק"ץ שנים נחסרו להם כמנין פַּסִּים בגימטריא 190 לפי שהגזירה היתה (בראשית טו יג) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ועל ידי זה לא ישבו
במצרים כי אם רד"ו שנים. (רבינו אפרים, חומת אנך) וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן - עמק . בגימטריא רד"ו שעל ידי זה נשתעבדו רד"ו שנים. (בעה"ט)
ק. קס"ח שנים היה יצחק כשיוסף נמכר, ויעקב היה בן ק"ח שנים. נמצא שכשמלך יוסף במצרים יצחק נפטר כשהיה בן 180 בדיוק.
ר. רבינו הקדוש מסדר המשנה היה מזרע דוד המלך ע"ה, ונס החנוכה נעשה ע"י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו
הקדוש. וכתבו המשנה ע"פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו. (טעמי המנהגים בשם החת"ס)
ר. ר"ז שנים מעת לידת יוסף עד שנולד יהושע. כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ (לז ג) זְקֻנִים בגימטריא ר"ז . שמסר לו רזי תורה שלמד משם ועבר. (רבינו אפרים)*
ש. שבועה נשבע ללבן שלא יקח נשים נוספות עליהן. דכתיב (לא נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי . (ילקו"ש שם) ולא רצה להתיר את שבועתו
כי היה ירא מחילול שם שמים אצל לבן. (בית הלוי)
ת. תֹעֶה רמז לג' גלויות - ת' של גלות מצרים, ע' גלות בבל, ה' לסוף ה' אלפים יכלה במהרה בימינו אמן. (דעת זקנים)*
מקורות / חידודון *
א. מובא במדרש הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא שעתידין בניו לעשות בעלים לעבודה זרה. ומובא בחז"ל הטעם שלכך רצו השבטים להרוג את יוסף היה בשביל אחאב וירבעם בן נבט שהיו רשעים גמורים שעתידים לצאת ממנו, ויגרם חרבן בית המקדש מכך שלא היה מניחם לעלות לרגל ונתרבה עבודה זרה. וזה הרמז בנעליים על פי הכתוב (שה"ש ז) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים , שבני ישראל משתבחים בעלייתם לרגל בנעליים, לכן קנו נעליים מיד לאחר המכירה, לרמז שכעת יוכלו בני ישראל להתהדר בנעליים בעלייתם לרגל. וקנו דווקא בשתי כסף כמו שמצינו בגמרא שקרבן חגיגה עולה לפחות שתי כסף. (בן פורת יוסף – תקנ"ו(
עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם . היה המנהג דאין עבד לובש מנעל ומכרוהו בעבור נעלים להורות כי הם בני חורין ויוסף עבד. (חומת אנך עמוס פרק ב)
וכן ישראל אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באים לידי כך. פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא כתוב: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת . שמות כ"א ט"ז. והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים. ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחביריו ואמר להם: מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו: חייב מיתה. אמר להם: אם כן, אתם חייבים מיתה. קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו: למה? אמר להם: בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף, דכתיב: וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף בראשית לז כח, וכתיב: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם עמוס ב ו. ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים, כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף, שנאמר: בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם – בדמי נעלים. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תלט
ב. כתב בעה"ט - ור"י החסיד פירש לא דן אותה יהודה לשריפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה דבר. איתא בגמרא (ברכות מג ב) וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן? — מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא מוּצֵאת וְגוֹ׳״. לפי זה הביאור בזה הוא מקל וחומר שהרי היא הסכימה להתבזות כל ימיה ברושם על פניה וודאי שהיתה מסכימה להיכנס לתוך כבשן האש.
קשה שמא חשבה אולי יודה מעצמו כשיראה הסימנים , ואין הכי נמי אם לא היה מודה אחר שראה הסימנים היתה מגדת שממנו נתעברה, ואם כן מנא לן דנח לאדם שיפיל וכו'? ונראה לי בס"ד דיליף לה ממה שמצינו שלא הראתה הסימנים אלא בגמר דין דכתיב (בראשית לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ , כי ודאי קודם זה הביאו אותה לבד ודנו אותה, כי אולי ההיא אנוסה ופטורה, ויהודה היה יושב בדין והיה להוציא הסימנים ותאמר לו בפני בית דין לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה , אך היא לא אמרה על הסימנים אלא אחר שגמרו דינה ויצאו להשרף, דהשעה דחוקה היתה, שאם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת, דאחר שכבר יצאה מבית דין לא היתה חוזרת לומר להם דבר חדש שממנו נתעברה אם לא היה מודה הוא מעצמו, כי לא היו דבריה נשמעים מאחר כי בתחילה היה יושב הוא עם הבית דין כשדנו אותה ולא אמרה לו ממך אני הרה, ולכן עתה לא נשאר לה תקוה להנצל אלא רק אם הוא מעצמו יודה. או יובן דיליף לה מדכתיב מוּצֵאת בלא אל"ף, שנרמז כאן על הצתה באש, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל, ולמה שינה הכתוב בכך, אלא בא ללמדינו דבר זה. ונראה לי בס"ד לכך בחרה ליקח הסימנים ממנו שראשי תיבות שלהם פח"ם [חֹ תֶמֶת פְּ תִילִים מַּ טֶּה], והיינו כי מעיקרא גמרה בדעתה שאם אחר כך לא יודה מעצמו תקבל להשרף ותהיה פח"ם ולא תביישנו, כי היא היתה חכמנית וידעה שאחר כך ידונו אותה בשריפה. (בן יהוידע ברכות מג ב)
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כלומר שממנו הוא, אבל אם מגוי נתעברה נתחיבה שריפה דבית דינו של שם לא גזרו אלא על הגוי הבא על הישראלית ולא ישראל הבא על הישראלית. (תוס' השלם)
ג. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּ'הַכֶּר' בִּישֵּׂר לְאָבִיו – בְּ'הַכֶּר' בִּישְּׂרוּהוּ .(סוטה י ב) יש לפרש דלשבח קאמר, דלפי שהוא אמר לאביו הַכֶּר נָא ולא אמר לו 'נטרף בנך' כדי שלא להבהילו ולצערו יותר מדאי רק אמר לו בלשון ספק כדי שיחשוב אולי הוא חי לכן מדה כנגד מדה שילמו לו מן השמים שתמר לא אמרה לו בפני כולם שלך הוא שלא לביישו ברבים רק אמרה לו בלשון ספק הַכֶּר נָא כדי שיוכל להכחיש. (טעמא דקרא)
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּ'הַכֶּר' בִּישֵּׂר לְאָבִיו – בְּ'הַכֶּר' בִּישְּׂרוּהוּ . וכו' אפשר במ"ש בס' עולת שבת דיוסף הי"ל נשמה דאדה"ר וכו' וביארנו בעניותנו שז"ש יהודה לאביו הַכֶּר נָא אם ראויה הכתנת לבנך שסברת שהוא אדה"ר וראוי לכהן גדול ולכן עשית לו כתנת ועתה ראה והבן כי סופו הוכיח כי אינו אדם ואינו ראוי לכתנת והוא מצד הקליפה ולכן טבולה בד"ם לא אד"ם הוא. ולפי האמת יעקב אע"ה הדין עמו ויוסף צדיק גמור והוא חלק נשמת אדה"ר וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה . וזה רמזו לו הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וכו' האם לאיש כמוך ראוי לעשות זה אלא הן הן מפלאות תמים דעים והחותמת והמטה והפתילים נאים לך וכן הכתנת נאה לאחיך יוסף ואם נמכר הדברים עתיקין תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב כי אשר חשב ועשה לו כתנת קש"ט שנים עשר שבטים שוים לטובה. (בן יהוידע שם)
מפני מה נסמכה פרשת מות בני יהודה למכירת יוסף? אמר הקב"ה ליהודה אין לך עדיין בנים ועל כן אין אתה יודע מהו צערו של אב במיתת בניו, ומפני כך לא נמנעת מלהטעות את אביך ולומר לו שמת בנו. חייך שתישא אשה ותלד לך בנים וימותו על פניך ותקברם. כך תדע ותבין כמה גדול הוא צערו של מי שמתו בניו. (מדרש תנחומא). איתא בספר הישר - וילך נפתלי ויבוא אל אביו ויתן לו את הכתונת, וידבר אליו את כל דברי אחיו אשר ציוו אותו. וירא יעקב את כתונת יוסף ויכירה, ויפול על פניו ארצה וידום כאבן. ויקם אחרי כן, ויצעק בקול גדול ובבכי ויאמר כתונת יוסף בני הוא.
ה. שמות השבטים התחלקו בין שנים עשר האבנים, על כל אבן צריכים להיות שש אותיות. בנוסף התחלקו האותיות 'אברהם יצחק יעקב' ו'שבטי ישורון'.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֶה זוֹנוֹת? דִּכְתִיב: ' וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן ' .(סוטה לו ב) האותיות ה-ו-ן רמוזות בפסוק וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן . (רבי יצחק חיות על תהלים פרק א)
ח. וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו . (לז לה) כתב הכלי יקר - לפי שראה שאין בנו בג"ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. לכאורה איך חשב יעקב שיוסף בנו בגיהנם הלא בית דין של מעלה אינם עונשים בפחות מבן עשרים ? אלא כיון שהיה בר חכים נענש בדיני שמים כבן עשרים. והיה יעקב חושב שבחטאו מת. (הרא"ם, עצי חיים, דרשות ר"י אבן שועיב)
אף קובר אשתו ובניו דכתיב כו' וכתיב וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן . כיון דלא היו לער ואונן רק ז' שנים כמפורש בסדר עולם משמע להו דמתו בעון יהודה אביהם שלא גמר המצוה אע"ג דבקרא מפורש שמתו בהשחתת זרע הא והא גרמא כדאמרי' פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואי לאו האי חטא דיהודה לא היו נענשים כיון דלא הוו בני עונשין. (חידושי אגדות – סוטה יג ב)
ל. מכאן אמרו חכמים שני צדיקים לקו על לשון הרע אלו הן יעקב ויוסף, יוסף מפני שסיפר לשון הרע נחבש בבית האסורים שנים עשרה שנה, יעקב מפני שקיבל נסתלקה ממנו רוח הקודש כ״ב שנה למדת שכל המספר לשון הרע לוקה אחת והמקבל לוקה שתים. (מנורת המאור בשם פרקי דרבינו הקדוש פרקא דארבעה. כד:)
מ. כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ - ר' ישמעאל אומר כל בן זוקן חביב לאביו יותר מדאי שנאמר וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וכי בן זקונים היה לו והלא בנימין היה בן זקונים אלא על ידי שראה בנבואתו שהוא עתיד למלוך לפיכך היה אוהב אותו מכל אחיו וקנאו בו קנאה גדול. (פרקי דר"א פל"ח)
כתב רבינו בחיי - אבל דרך הפשט כלל תולדותיו ביוסף להורות שהוא כלול מכל מעלות שאר אחיו. וכן דרשו רז"ל כל מעלות מדות השבטים היו בו. בכורתו של ראובן שנאמר (דה"א ה) וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר (בראשית מב) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. נבואתו של לוי (שם מא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה. חכמתו של יששכר שנאמר (שם) אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.
כתב הרמב"ן - לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים.
בפרשתנו אונקלוס תירגם בֶן זְקֻנִים ' בַר חַכִּים'. אך להלן כאשר יהודה מספר ליוסף על בנימין : יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן, מתרגם אונקלוס 'בַר סֵיבְתִין'. אצל יוסף הוא לשון תואר כמו 'בן חורין' 'בן עיר' 'בן כרך' ואילו אצל בנימין הוא בנו הקטן ביותר. (כרם טוביה)
כתב הרא"ש: בנימין היה כה קטן, שלא ידע לשמור על עצמו מטינוף, לכך לא עשה לו כתונת פסים.
מ. שְׂעִיר עִזִּים - דָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם . וי"ל דודאי אינו דומה ממש לדם אדם אלא דומה במקצת ועל כן התם גבי דם זכריה לא אדמי שיהא דומה ממש אבל כאן אע"פ שדומה קצת טעה בדדמי. (פענח רזא, פרדס שמאי)
ר. זְקֻנִים ר"ת ז רעים ק דשים נ שים י שועות מ ועד. (בעה"ט) וי"א שקדשים כולל את טהרה שלאחר זמן בשל ריבוי ההלכות הופרדו לסדר קדשים וסדר טהרה. והראיה שמסכת פרה היא בסדר טהרות. זְקֻנִים נדרש ז' הקנים של המנורה, דנר אמצעי רומז לתורה שבכתב, וששת הקנים המה ששה סדרי משנה, ואת הכל לימד יעקב ליוסף. וזהו גם הקשר לחנוכה דמרמז על המנורה. ויש לרמוז בשם יוסף שהוא ר"ת פיו יודע ו' סדרים , וכשהוסיף לו אות ה' דכתיב (תהלים פא) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ, רומז על חמשה חומשי תורה. (אמרות ה')
אחד התירוצים מדוע חג החנוכה הוא שמונה ימים כי אם היה של שבעה היה צריך להדליק מנורה בת ז' קנים. וקי"ל (שו"ע יו"ד הל' עכו"ם קמא ח) לא יעשה בית, תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו. אכסדרה, תבנית אולם. חצר, תבנית עזרה. שלחן, תבנית שלחן. מנורה, תבנית מנורה . אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה .
ת. כתב הרא"ש שהיה זה המלאך רפאל - בגימטריא ' איש '.
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
