ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
כמבואר במשנה, מצוות ייבום אינה נוהגת במקום שאשת המת אסורה משום ערווה על היבם, ולא עוד אלא שאינה נוהגת אף בשאר צרותיה. הגמרא בדף ג ע"ב כותבת שמקור הדין הוא מהפסוק "אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה". המילה "עליה" מופיעה גם במצוות הייבום "יבמה יבא עליה" ומכך דורשים שמשמעות איסור העריות של אחות אשתו נוהג אף במקום שהביאה עליה נעשית לצורך מצוות ייבום. מתוספת המילה "לצרור" למדים שאסור אף בצרתה ומהניסוח "לצרור" במקום "לצור" מרבים אף צרת צרתה. פסוק זה עוסק בערווה של אחות אשתו ובבניין אב לומדים שהוא הדין גם לגבי שאר עריות, שהן וצרותיהן אסורות על היבם. בדף ח ע"א מובא בשם רבי מקור אחר לדרשה: "רבי אומר: ולקח ולקחה, ויבם ויבמה – לאסור צרות ועריות".
הגמרא מקשה על כך מדוע בכלל זקוקים לפסוק הרי המקור לכך שעשה דוחה לא תעשה הוא מכלאיים ושם מדובר על לאו קל שאין בו כרת אך אין מקור שעשה ידחה אפילו לאו שיש בו כרת, ואם כן לא היינו אומרים שמצוות ייבום תדחה איסור ערווה. בדף ח ע"א מובאים שלושה תירוצים:
התירוץ הראשון הוא שבמקרה שאיסור אשת האח קדם לאיסור אחות אשתו וגם הייתה שעת היתר (האח המת נשא ראשון ומת ורק אחר כך האח השני נשא את אחותה) היה לנו לומר "הואיל ואישתרי אישתרי", כלומר הואיל והותר איסור אשת אח מתוך כך הותר גם איסור הערווה, ולצורך המקרים הללו יש צורך בפסוק "עליה" לחדש שהערווה לא הותרה ואין לייבם, ואילו במקרה שקודם היבם נשא את אשתו ובכך קדם איסור אחות אשתו לאשת אח לא אומרים "הואיל" ולכן שם אין צורך בפסוק "עליה" אלא האיסור קיים כבר משום שאין עשה דוחה כרת.
התירוץ השני הוא שלולא הפסוק "עליה" הייתה הווה-אמינא להתיר את הערווה ולחייב בייבום משום שנקיש את איסור הערווה לאיסור אשת אח וכמו שזה הותר כך זה.
רבא מתרץ באופן שלישי, שאכן לגבי הערווה עצמה אין צורך בדרשה וכל הדרשה כולל "עליה" נזקקה רק לצרת ערווה. על כך מקשה הגמרא, שלאחר שלמדנו מ"לצרור" שיש איסור בצרת ערווה כמו בערווה, פשוט שאינה מתייבמת גם ללא הלימוד מ"עליה" (כי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת), וחוזרת ומתרצת שאכן ה"עליה" אינו חלק מדרשת האיסור של הצרות אלא נדרש להתיר צרת ערווה שלא במקום ייבום (אם ערווה של פלוני וצרתה היו נשואות לאדם שמת, מותר לפלוני שאינו אחי המת לשאת את הצרה).
הרמב"ם (ייבום ו, ט) מביא מקור לפטור ערווה מייבום: "יבמה שהיא ערוה על יבמה... הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה – מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסין בה היא שהיא זקוקה ליבם". לכאורה אין זה כמסקנת רבא שאין צורך בדרשה כדי לפטור ערווה כי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ואכן העיר על כך המגיד משנה (ו, ח) וכתב שאמנם לאור דבריו של רבא אין צורך בכך אך בכל זאת הרמב"ם הזכיר את הדרשה כפשט הברייתא שכן זקוקים לפסוק, ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין ולכן לא חשש הרמב"ם להביא זאת למרות מסקנת רבא .
לגבי צרת ערווה הרמב"ם מביא (ו, יד) מקור חדש: "אשר לא יבנה את בית אחיו – בית שיש לו לקוחין באיזו מהן שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בו לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר". ומוסיף הרמב"ם: "ונמצאת צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה". כלומר, הפסוק לא מלמד שיש איסור אלא רק שאין מצווה וממילא נותר כאן איסור אשת אחיו.
האם מצוות ייבום נותרה? האם איסור אשת אח נותר?
יש לברר האם במקרה שהנופלת לייבום היא ערווה, כגון אחות אשתו, הואיל והיא אשת אחיו שמת בלא בנים, נסתלק איסור אשת אחיו אלא שנותר איסור אחות אשתו ולכן אין לו לייבם, או שבמקרה כזה גם לא נסתלק איסור אשת אחיו ורובצים עליה שני איסורים. עוד יש לשאול, האם מצוות הייבום פקעה או שרק אינה דוחה את האיסור, וממילא אם עבר ובא עליה קנאה וקיים את המצווה.
כמובא לעיל, הגמרא הקשתה מדוע זקוקים לדרשה לאסור ייבום ערווה הרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. לכאורה התשובה לשאלות ששאלנו תלויות במקור הלימוד. אם המקור הוא מהפסוק "עליה", הרי שהפסוק מלמד שאין מצוות ייבום במקום ערווה, ומכיוון שכך ודאי נותר איסור אשת אח, שהרי במקרה שהתורה ציוותה לייבם היא ביטלה את איסור אשת אח, אך במקום שלא ציוותה ודאי נותר האיסור על כנו. לעומת זאת, אם המקור הוא מכך שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, הרי שמצוות ייבום קיימת אלא שאינה דוחה את האיסור, והואיל והיא קיימת מסתבר שבמקום כזה התורה ביטלה את איסור אשת אח ונותר רק איסור הערווה הנוסף.
האם למסקנה המקור הוא מהפסוק "עליה" או מהכלל שאין עשה דוחה כרת? לכאורה המסקנה תלויה בשלושת התירוצים שהשיבה הגמרא בהמשך (ז ע"ב – ח ע"א): לפי התירוץ הראשון יוצא דין קצת מופלא, שבמקום שאיסור אשת האח קדם וגם הייתה שעת היתר, המקור הוא מהפסוק ולפי זה במקרה זה אין כלל מצוות ייבום ואילו בשאר המקרים (איסור אחות אשתו קדם או שלא הייתה שעת היתר) המקור הוא מכך שעשה לא דוחה כרת. אולם באמת מסתבר שלאחר שכבר נצרך הפסוק הוא מלמד על כל המקרים, ואם כן תמיד נסתלקה המצווה; לפי התירוץ השני הלימוד הוא מהפסוק, כי לולא הפסוק היינו מקישים את כל העריות לאשת אחיו; ולפי תירוץ רבא המקור אינו מהפסוק אלא מהכלל שאין עשה דוחה כרת, ואם כן לדבריו נמצא שנותרה מצוות הייבום אלא שאינה דוחה את האיסור, ומכיוון שכך בטל איסור אשת אח.
ישנן מספר נפקא מינות התלויות בשאלותינו אם מצוות ייבום קיימת ואם איסור אשת אח בטל:
א. הנפקא מינה הפשוטה היא האם העובר ומייבם עובר רק על איסור הערווה, כגון אחות אשתו, או גם על איסור אשת אח. הנפקא מינה מכך היא למקרה שיעבור בשוגג, האם יתחייב בחטאת אחת או בשתיים.
ב. הברכת שמואל (סימן ב) והקובץ הערות (סי' ה ס"ק י-יא) מבינים שתלויה בכך גם השאלה אם שייך לומר "דין נאסרה", שהואיל ונאסרה בשעת הנפילה שוב אסורה לעולם אף אם יסור איסור הערווה (משנה לב ע"א, כמבואר בדברי רב בדף ל ע"א). דבריהם יובנו לאור מה שנתבאר בסוגיית "ייבום בנידה", שאין פסוק המלמדנו דין זה אלא זו הבנה בגדר הפטור "עליה". הפסוק "עליה" מלמד אותנו שבמקום ערווה אין מצוות ייבום, ואנו מבינים שהואיל וחלות המצווה היא בעת פטירת האח, בשעה זו נקבע האם יש מצווה או אין ובעקבות כך אם בטל איסור אשת אח או לא, ולכן אם כעת האשה ערווה, שוב לא אכפת לנו אם בהמשך יסור איסור הערווה כיוון שכבר עברה שעת הפטירה הגורמת להחיל את המצווה, ובהמשך אין גורם שיחיל אותה. כל זה יובן אם המצווה כלל לא חלה, אך אם המקור הוא מהכלל שאין עשה דוחה כרת, המצווה חלה והיא קיימת לפנינו (ואיסור אשת אח בטל) אלא שבפועל לא ניתן לקיימה כי אינה דוחה את איסור הכרת, אך ברגע שיסור איסור הכרת ויהיה ניתן לקיימה בפועל אין סיבה שלא יהיה חייב בכך. יש להעיר, שלכאורה לפי המפרשים הסוברים שיסוד דין נאסרה הוא מ"דרכי נעם", כפי שנתבאר בסוגייא שם, יש מקום לומר שהדין שייך גם אם המקור לפטור ערווה הוא מהכלל שאין עשה דוחה כרת, כי סוף סוף למרות שהמצווה קיימת בפועל אנו אוסרים לייבם .
ג. הברכת שמואל כותב שנפקא מינה אם קיים המצווה וקנאה במקרה שעבר ובא עליה. הוא מפלפל ומסביר בניגוד לחלק מן האחרונים שלדעתו אין לומר כאן שמצווה הבאה בעבירה תבטל את המצווה.
הואיל וכך יש להקשות שתי קושיות גדולות. הראשונה, נשאלת על ידי הברכת שמואל והקובץ הערות, על עצם קושיית הגמרא מדוע זקוקים לפסוק. קושיא זו לא מובנת, שהרי כאמור גם אם ניתן לדעת שאסור לייבם מכח הכלל שאין עשה דוחה כרת, עדיין יש נפקא מינות מכך שיש לימוד מפורש מפסוק.
השנייה, מפורש בדף לב ע"א שהמייבם את אחות אשתו עובר גם משום אשת אח וגם משום אחות אשתו, ואם כן מוכח שגם איסור אשת אח נותר על כנו, וכפי שנתבאר, מכך מוכח גם שהמצווה נסתלקה כי אילו הייתה קיימת ודאי שלא היה נותר איסור אשת אח. אם כן, יש סתירה בין מסקנת רבא שהלימוד אינו מן הפסוק לדברי הגמרא. ניתן לתרץ את הקושיא השנייה, שסוף סוף למסקנה (ח ע"ב) רבא דורש מהפסוק "עליה" להתיר צרת ערווה שלא במקום מצווה, ואופן הדרשה הוא: "אמר קרא: עליה, במקום עליה הוא דאסירא, שלא במקום עליה שריא". נמצא שמכלל הלימוד מפורש גם בפסוק שערווה וצרת ערווה אסורות אלא שלצורך כך לא היה צורך בפסוק. אם כן, למסקנה סוף סוף יש פסוק לגבי ערווה, אלא שנותרה קשה הקושיא הראשונה, מדוע רבא סובר שאין צורך בפסוק.
הברכת שמואל והקובץ הערות שתלו בכך גם את הנפקא מינה אם ניתן לומר דין נאסרה, מקשים ומוכיחים גם מכך שמוכרחים לומר למסקנה שהלימוד הוא מהפסוק, שהרי אומרים דין נאסרה.
הברכת שמואל מתרץ שדין זה יכול להילמד ממקום אחר, שהרי בדף כ ע"א דורשים מהפסוק "אם לא יחפוץ האיש לקחת" שכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה, ומבאר הברכת שמואל שלמדים מדרשה זו שהערווה מפקיעה את עצם הזיקה (זה הטעם שגם אין חליצה), והואיל ופקעה הזיקה ודאי שלא נסתלק איסור אשת אח . אם כן, למרות שלמסקנת רבא אין דרשה לאסור ייבום ערווה והמקור הוא מהכלל שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו ערווה, בכל זאת מהדרשה של "אם לא יחפוץ" למדים שפקעה הזיקה וממילא יש איסור אשת אח ואין מצוות עשה של ייבום. לדבריו תתורץ שאלתנו כי למסקנה גם רבא מודה שפקעה הזיקה והמצווה ולכן גם נותר איסור אשת אח.
הקובץ הערות מתרץ שאכן ודאי שהדרשה מ"עליה" נצרכת, והקושיא הייתה רק על לשון הברייתא ממנה משמע שלולא הדרשה היינו אומרים שגם ערווה צריכה להתייבם, ורבא תירץ שאין זו כוונתה אלא עיקר כוונתה הייתה ללמד שגם הצרות אסורות להתייבם. גם לדבריו רבא מודה שנסתלקה המצווה ומתורצת שאלתנו.
הגר"ש שקופ (סי' טו ד"ה והנה מכל) מתרץ באופן שלישי וכותב שגם אם המקור הוא מכך שאין עשה דוחה כרת אנו למדים שהמצווה בטלה מדין צרה, שהרי בצרה אין איסור עצמי אלא יש פטור וממילא נותר איסור אשת אח , והואיל וצרה אסורה מכח ערווה, ודאי לא יהא דין הערווה עצמה פחות מכך, ולכן גם בערווה עצמה ודאי נתבטלה המצווה. בשונה מביאורנו עד כה, הגר"ש עצמו סובר שאפילו לפי התירוצים שהמקור הוא מעליה ולא מאין עשה דוחה כרת, עצם הלימוד "עליה" לא מלמדנו שהמצווה נתבטלה אלא רק שיש איסור, שהרי הפסוק נאמר לגבי אחות אשה ותוכן הדרשה הוא שהיא אסורה אפילו במקום ייבום, ואם כן גם לפי תירוצים אלו צריך לומר שהמקור להתבטלות המצווה הוא מדין צרה .
נמצא שלדעת כולם נסתלקה המצווה, אך עדיין ישנו הבדל בין הברכת שמואל לקובץ הערות והגר"ש שקופ, שלפי הקובץ הערות והגר"ש שקופ רבא מודה לגמרי שמעולם לא הייתה מצווה, אף לולא הכלל שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ואילו לפי הברכת שמואל, הכל מתחיל ונובע משום הכלל שאינו דוחה, אלא שלאחר שלמדנו מכלל זה שלא ניתן לקיים את המצווה, על גבי זה מגיע הלימוד שבכל מקום שאין מצוות ייבום גם אין חליצה ולימוד זה בא והפקיע את הזיקה והמצווה לגמרי.
מדברי התוס' בדף לב ע"א (ד"ה לא פקע) עולה נפקא מינה נוספת מכך שנותר איסור אשת אח על הערווה. הגמרא שם שואלת על דעת רבי שמעון שאין איסור חל על איסור, מדוע לא מייבמים כשנופלת לפניו אחות אשתו במקרה שקודם אחיו נשא את האחות הראשונה ואחר כך היבם נשא את האחות השנייה, הרי לאחר שכבר חל איסור אשת אח שוב לא חל איסור אחות אשתו. ומתרצת שאיסור אחות אשתו אמנם לא חל בפועל אך הוא תלוי ועומד, ובגלל שאילו נאמר שצריך לייבם ופקע איסור אשת אחיו מיד יחול איסור אחות אשתו ומטעם זה לא יוכל לייבם, ומכיוון שבסופו של דבר לא יוכל לייבם גם לא פוקע איסור אשת אחיו, שהרי אינו פוקע אלא במקום שניתן לייבם. התוס' מעירים על כך שלכאורה לפי זה צרתה צריכה להיות מותרת בייבום שהרי מעולם לא חל איסור אחות אשתו ונמצא שאיננה צרת ערווה, ומשיבים שבגלל שאיסור אשת אח לא פוקע היא נחשבת צרת ערווה מטעם איסור אשת אח (ומוכיחים יסוד זה מאיילונית שאוסרת צרתה).
רבי עקיבא איגר (הראשון במסכת) מתקשה לפי זה מדוע צריך פסוק מיוחד לאסור צרת צרתה, הרי אם צרת ערווה אסורה הרי שרובץ עליה גם איסור אשת אח ואם כן היא נעשית ערווה גם מטעם זה וממילא גם צרתה תהא אסורה מדין צרת ערווה. ומביא שאכן רש"י (ח ע"ב ד"ה א"כ) עושה חשבון זה בשיטת רבי ומסביר על פי זה מדוע גם לרבי צרת צרתה אסורה למרות שלדעתו לא דורשים מהריבוי של "לצרור".
יש ליישב , שדברי התוס' נאמרו לאחר הלימוד מ"לצרור". כלומר, ודאי שיש סברא לומר שלא כדברי התוס', משום שאיסור אשת אח הוא הסיבה להצריך ולהתיר ייבום ואם כן לא יבוא איסור זה לאסור, ואם כן בגלל שיש סברא בכך ודאי זקוקים לפסוק שילמדנו לאסור צרת צרה, אולם אחרי שהפסוק חידש לאסור, שוב נכונים דברי התוס' שאכן גם איסור אשת אח יכול להיחשב כערווה לעניין לאסור את הצרה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
