ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
סיון התשפ"ה
מפטיר רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן (זכריה ב יד)
פרשת בהעלותך
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 136 פסוקים = צום, קול, ממון (בגימטריא זֹאת )
בפרשת בהעלותך 5 מצוות, מתוכן 3 מצוות עשה ו-2 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה: פסח שני בי"ד אייר ◙ פסח שני שיאכלו על מצות ומרורים ◙ תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה. לא תעשה: שלא להותיר כלום מבשר פסח שני למחרתו ◙ שלא לשבור עצם מעצמות פסח שני.
וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה . (ח ד) המנורה רומזת לתורה, ואין תורה אלא אור שנאמר (משלי ו כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר ואמרו חז"ל (בבא בתרא כה ב) הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַדְרִים, וְסִימָנָיךְ מְנוֹרָה בַּדָּרוֹם.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין , אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן - שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״. הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״. (ברכות ה.)
לכאורה קשה שאמרו חז"ל (ב"ב נג, א) לענין דינא הוא, הנותן בעין יפה נותן, ולמה נתנן על ידי יסורין.
אלא לפי שהיסורין ממרקין את החומר ומזככין אותו לקבל דביקות עליון, על כן באו יסורין מדוגמת המתנות, וראה בעיניך כי עול מצרים קדם לעול קבלת התורה כדי שיהיו מורגלים בעול, כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כה מב) יסורי העבדות היו כדי לקבל מתנות עבודת הש"י על ידי התורה שהיא עול מלכות שמים. וקודם מתנת ארץ ישראל קדם ענין טרחם במדבר, כי המדבר היה מדוגמת קדושת ארץ ישראל. רבותינו ז"ל אמרו (עירובין ב, א) המשכן אקרי מקדש, ותכף שעשו איזה חטא נענשו, כענין בירושלים שאמרו (תנחומא פנחס יג) לא לן אדם בירושלים וחטא בידו, (ישעיה א, כ) צֶדֶק יָלִין בָּהּ שהוא משפט צדק, והקב"ה גבה חובו למעט מעט, לקיים (עמוס ג, ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֺנֹתֵיכֶם . וקודם מתנות עולם הבא מקדים לנו השם יתברך יסורין של ד' גליות, ואז (איכה ד כב) תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ . ובמדרש ( מד"ר פר' לך לך מד כא) אברהם אבינו בחר בגליות כדי שינצלו ישראל מגיהנם ויזכו לעולם הבא, והיסורין ממרקין. ובני עליה זוכים שרואים עולמם בעולם הזה. (של"ה)
הא דנתנם תּוֹרָה על ידי יסורין , לנסות את האדם כי יש לומד תורה לאו משום חיבתה אצלו, אלא כדי לידע מה שיש בעולם העליון והתחתון, כי התורה כולא בה, ואדם כזה אין ראוי לתת לו לב מבין להשיג אמיתות התורה. ובמה יבחן האדם אם לומד לשם שמים משום חיבתה של תורה אצלו או כדי שידע מה שיש בעולם? הנה הוא נבחן בזה, דאם מרוצה לסבול יסורין בעבור להשיג התורה, ה"ז לומד לשם שמים! ואע"פ שהשי"ת יודע לבו של אדם, מנסהו כדי להראות כונת לבבו לבית דין של מעלה ולהרבות שכרו. וכן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תנתן ע"י יסורין, לנסות את האדם אם לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוא צריך, או אם בעבור קדושתה וקיום המצוות התלויים בה הוא רודף אחריה לשבת בה? ובזה נבחנו ישראל על ידי היסורין של רבוי המסעות, אם קצים בהם שמע מינה בעבור הנאתם רוצים ליכנס לה, ואם אין קצים בהם מוכח דבעבור קיום רצונו יתברך וקיום מצותיו הם רוצים ליכנס, ולכך כיון שהולכים על פי רצון השי"ת, כי עַל פִּי יְיָ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ (במדבר ט, ב), לכך אין קצים ברבוי המסעות. וכן עוֹלָם הַבָּא ששם מקום הנאת האדם במתן שכר של תורה ומצוות, ובודאי שהשכר הוא לפי ריבוי עסק התורה ומעשה המצוות, ואם האדם יש לו יסורין אינו יכול להרבות בעסק התורה והמצוות, בשביל כדי לקבל שכר וליהנות מהם בָּעוֹלָם הַבָּא ששם הוא מתן השכר, הוא קץ וצר לו ביסורין, כי בזה מתמעט שכרו. ואם הוא עוסק בתורה ומצוות לשם שמים כדי לקיים מצותו יתברך ורצונו, אם שולח לו הקב"ה יסורין ויודע ומאמין כי כך רצונו יתברך לקבל יסורין אלו, אע"פ שהוא מתמעט אצלו שכר עוֹלָם הַבָּא, אין צר לו, ואדרבה שמח הוא בזה מפני שהוא מקיים רצונו יתברך בקבלת יסורין אלו על ידי צער הגוף, ונמצא גם עוֹלָם הַבָּא המבחן שלה יהיה על ידי יסורין. (בניהו שם)
והנה ידוע מה שאמר רבותינו ז"ל שלשה נקנים על ידי יסורין והם תורה וארץ ישראל ועולם הבא וילפי לה מקראי (ברכות ה.) ולזה אמר אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, כי על ידי היסורין קונין התורה קנין גמור ושלם ואז הרע יתבטל ויתהפך לצירוף זָרוּעַ וכמו שנאמר (תהלים צז יא) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק . (בן יהוידע – עבודה זרה ד.)
ולכאורה יקשה הא אמרו חז"ל בברכות (שם) כל העוסק בתורה יסורים בדלין הימנו, אך הדבר ברור כי כדי להשיג החכמה והתורה קודם שישיג אותה צריך לאדם להיות לו יסורים (אבות ו ד) פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וכיוצא להשיג אותה, אבל אחר שכבר השיגה הוא זוכה שהיסורים בדלים הימנו, וזהו (תהלים כג ד) שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי . שִׁבְטְךָ אלו היסורים שקודם שהשיג התורה, וּמִשְׁעַנְתֶּךָ זו התורה כמה דאת אמר (במדבר כא, יח) בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם שהשיג, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי . (עץ יוסף – שיר השירים רבה ב א)
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-הוָה לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ . (יב יג) מה הטעם שנקט משה רבינו בשם אֵ-ל , ולא בשם הוי"ה שהוא שם אדנ"י, שם אלו"ה, שם אלהי"ם, שם אהי"ה, שם שד"י, או שם צבאו"ת.
קל וחומר היא המידה הראשונה בִּשְׁלשׁ עֶשרֵה מִדּות הַתּורָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן (ספרא ברייתא דרבי ישמעאל), דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת. וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? נָשָׂא קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמָה יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִמָּהֶן אֶלָּא שָׁעָה אַחַת, וְקָבַע לָהֶן זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: 'וְהָיוּ נְכֹנִים וְגוֹ׳ אַל תִּגְּשׁוּ'. אֲנִי, שֶׁכׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמִּי, וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ לִי זְמַן - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (שבת פז.) שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן מכוונת כנגד י"ג מידות של רחמים. מרים דיברה לשון הרע על משה על כך שפירש מן האישה, הוי אומר שהיא לא דרשה את הקל וחומר שנשא משה, ולכך נענשה. לכן כאשר בא משה להתפלל עליה נקט במידה הראשונה של רחמים אֵ-ל , שהיא כנגד המידה הראשונה במידות התורה הקל וחומר. כדי שתבוא מידה ראשונה ותכפר על מידה ראשונה. (בן יהוידע – שבת פז., בני יששכר תשרי יב ד)
מה הטעם שאין לבנות את בית המקדש אלא ביום .
אָמַר אַבָּיֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (ט טו) – בְּיוֹם מְקִימוֹ, בַּלַּיְלָה אֵין מְקִימוֹ.
הטעם הוא לפי שגלות מסמלת את הלילה כשעם ישראל בגלות הוא שרוי בחשיכה ומצפה בכליון עינים לאורה של הגאולה. הדבר בא ללמדנו שלא ידחקו את הקץ, וימהרו לבנות את בית המקדש בעודם שרויים בחשכת הגלות, אלא עליהם להמתין לבואה של הגאולה השלמה, שכבוד ה' יזרח כשחר ע"י אורו של משיח , ורק אז יבנה בית המקדש במהרה בימינו. (בן יהוידע – שבועות טו :) כדכתיב (ישעיה נח ח) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ .
שאלות
א. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְ-הוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְ-הוָה . (יב ב) הֲרַק אַךְ הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
ב. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. (ח טז) מה הטעם דכתיב נְתֻנִים נְתֻנִים בכפל
לשון.
ב. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם . (יא כב) לכאורה קשה וכי לא ידע משה רבינו ע"ה שיש כח ביד הקב"ה
לספק צאן בקר ודגי הים לרוב.
ג. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף . (יב יד) פרש"י - קַל וָחֹמֶר
לַשְּׁכִינָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם! אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. לכאורה אין זה קל וחומר שהרי ראוי לשכינה אלף אלפים מאביה.
ד. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְ-הוָה לָכֶם . (ט ח) בארבעה מקומות משה רבינו נשאל דבר הלכה ושאל את פי ה'. מה הטעם שבפסח שני
ובבנות צלפחד הוא שאל מיד, ואילו במקושש ובמגדף השתהה קודם ששאל.
ה. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם . (יב ד) פרש"י - נִגְלָה עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם, וְהֵם טְמֵאִים
בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וְהָיוּ צוֹעֲקִים: 'מַיִם' 'מַיִם'. איתא (מנחות כז:) טבול יום שנכנס לעזרה במזיד חייב כרת. כיצד נכנסו מיד לאוהל מועד והם צריכים הערב
שמש.
ו. רמז בפרשה שצריך להזכיר את שם החולה ושם אמו בתפילה לרפואה שלימה.
ז. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ . (ט ב) היאך הספיקו אהרן ובניו להקריב הפסחים לכל ישראל, וגם קרבן חגיגה הנאכל על השובע.
ח. כתב הרמב"ן ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים 'ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא
חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח'. מה טעם שקראו לימים אלו ימי חנוכה.
ט. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְ-הוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . (ט ז) לכאורה מה ההווה
אמינא שלהם, ואיך יעלה על לבם שיקריבו הפסח ויעשוהו בטומאה, ואנוס רחמנא פטריה. והם בעצמם אמרו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם .
ט. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַי-הוָה. (ט י) מהו המרחק מירושלים שהיה בשעת
שחיטת הפסח בשעת הנץ החמה שייחשב לו שהוא בדרך רחוקה ועליו להמתין לפסח שני.
י. מספר הפעמים שנאמרו לוים בפרשה וכנגדם מספר הדורות משלמה עד צדקיה.
כ. וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר . (ט א) פרש"י - פָּרָשָׁה שֶׁבְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר לֹא נֶאֶמְרָה עַד
אִיָּר; לָמַדְתָּ שֶׁאֵין סֵדֶר מֻקְדָּם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה (ספרי סד; פסחים ו' ע"ב). וְלָמָּה לֹא פָּתַח בְּזוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְּנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל; שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל
בַּמִּדְבָּר, לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח זֶה בִּלְבָד (ספרי סז) לכאורה מה הרווח בזה שהפרשה נאמרה באיחור הרי בסופו של דבר שתי הפרשות ילמדו על ידינו
והגנות תתגלה.
ל. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-הוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ . (יב יג) איתא בחז"ל (ברכות לא.) שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. וכן (שם כד (:הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי
זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר. כיצד משה רבינו צעק בקול רם בתפילתו אל ה'.
מ. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא . (ט ו) מה הטעם דכתיב וַיְהִי
בלשון יחיד וכל הפסוק מדבר בלשון רבים.
מ. שלושה דברים היו קשים למשה רבינו עד שהראה לו הקב"ה באצבע. וסימנך 'משה'.
נ. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה . (ח ג) פרש"י - לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁלֹּא שִׁנָּה) ספרי ס). לכאורה מה
בא הכתוב להודיע לנו שלא שינה כלום, וכי יכול היה אהרן לשנות את מה שציוה לו הקב"ה.
ס. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. (יא טז)
מה הטעם שצוה להעמיד שבעים איש ולא שבעים ושנים ויהיו שש לכל שבט.
ע. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה . (ח ד) כֵּן עָשָׂה . כ"ן נרות
עשה שלמה בי' המנורות. עָשָׂה בגימטריא שלמה. (375) (בעה"ט) מה הטעם שמשה רבינו עשה מנורה אחת בת שבעה קנים ושלמה המלך עשה שבעים
נרות בעשרה מנורות.
פ. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ-הוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ . (יב ו) ואמרינן (ברכות נז:) 'חלום אחד מששים לנבואה'. לכאורה קשיא מהא דשְׁמוּאֵל כִּי
הֲוָה חָזֵי חֶלְמָא בִּישָׁא אָמַר: (זכריה י ב) וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ . (שם נה:) וכן (שם נה.) שְׁלֹשָׁה צְרִיכִים רַחֲמִים: מֶלֶךְ טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה וַחֲלוֹם טוֹב.
צ. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [ עָנָיו ] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה . (יב ג) כתוב בחז"ל כל מי שהוא עניו אינו מתגלגל. וסימנך צַעֲקָתוֹ .
ק. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם . (יב טו) פרש"י - זֶה הַכָּבוֹד חָלַק לָהּ הַמָּקוֹם בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה
כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְּאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק . מספר השעות שחיכו למרים, לפי שמידה טובה מרובה על מידת פורענות.
ק. רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְ-הוָה . (זכריה ב יד) [הפטרה זו נקראת בפרשת בהעלותך וכן בשבת א' דחנוכה] מה ההבדל בין רינה
לשמחה. וכן בפסוק (ישעיה נה יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה .
ר. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם . (יא כח) לכאורה קשה מה הקפיד יהושע כל כך? אדרבה היה לו ליהושע לשמוח
שנודעו צדקתם.
ש. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. (ח ז) פרש"י - שֶׁל אֵפֶר הַפָּרָה, מִפְּנֵי טְמֵאֵי מֵתִים
שֶׁבָּהֶם. קי"ל (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ג) באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה, והכי קאמר לאחר שתעשה הפרה הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת . כיצד היו
הלוים שרים ביום שהוקם המשכן ורק למחרת נשרפה הפרה, והם היו טמאי מתים.
ת. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְ-הוָה צְ-בָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה . (זכריה ג י) פירות אלו הינם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ
ישראל. מה הטעם שנקט דווקא גפן ותאנה, יותר מפירות אחרים שאף בהם נשתבחה הארץ. וכן בפסוק (מ"א ה ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת
גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. וכן בפסוק (מיכה ד ד) וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְ-הוָה צְ-בָאוֹת דִּבֵּר.
תשובות
א. אבות העולם אברהם יצחק ויעקב גם עמהם דיבר ה' ולא פרשו מפריה ורביה. (מושב זקנים, אזנים לתורה בשם ספרי) *
ב. בני ישראל נְתֻנִים לקב"ה, ונְתֻנִים מאת הקב"ה לאהרן. (החזקוני) א"נ נְתֻנִים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו (שמות לב כו) מִי
לַי-הוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי . ונְתֻנִים גם כן מתוך בני ישראל שיתנו מחיית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין
כולם. (ספורנו) א"נ נְתֻנִים הם ונְתֻנִים בניהם. (ראב"ע) א"נ מתוך שהיו נְתֻנִים , שנתנו נפשם על מעשה העגל, נְתֻנִים הֵמָּה לִי . (רבינו בחיי)
ב. בשר תאוה נאסר להם כי אם על ידי הקרבה, ואין כאן אלא ג' כהנים אהרן ובניו, ואם כן יבואו לידי נותר כיון שלא יספיקו לאכול את הכל. אִם אֶת כָּל
דְּגֵי הַיָּם בניחותא וּמָצָא לָהֶם דאין צריכים שחיטה. ואמר הֲיַד יְ-הוָה תִּקְצָר שאתן בשר שלא יצטרך הקרבה וזהו השליו שאין מביאין ממנו קרבן. (פני דוד)
א"נ לפי שמשה חשב שלא יחדש השם אות או מופת כי אם להצדיק נביאיו. (א"ע) שהרי היו מבני ישראל שלא היו ראויים לניסים כמו שבט דן 'שהיו
נוסעין באחרונה, והיה בהם זהוהי הלב, שהיו זונים אחר פסלו של מיכה שהוציאו עמהם ממצרים, ולפיכך היה הענן פולטם'. (שכל טוב (בובר) שמות יז ד"ה ח)
ג. ג' שותפים באדם – הקב"ה אביו ואמו. ה' דברים באים מכח האב, ה' דברים באים מכח האם. והקב"ה נותן בו עשרה דברים שהם כפליים מן האב.
לפיכך אמרו ק"ו לשכינה ארבעה עשר ימים. (הרא"ש) *
ד. דיני נפשות השתהה משה לפי ללמד את עם ישראל (אבות א א) הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין לכך השתהה עד שבירר הדברים היטב עד ששאל. (תרגום יונתן)
ה. הוראת שעה היא – התיר להם הקב"ה להיכנס לאוהל מועד אע"פ שלא העריב השמש. ואהרן ומרים הלכו קודם לטבול את עצמם וחיכה משה עליהם
כדי לצאת שלשתם בבת אחת. (אזנים לתורה)
ו. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-הוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ . (יב יג) אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ - אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ', וְלָא קָמַדְכַּר שְׁמַהּ דְּמִרְיָם. כתב המגן אברהם (בשם המהרי"ל - או"ח קיט א) הני מילי בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר
שמו. ומנהג קהילות רבות להוסיף ולהזכיר גם את שם האֵם 'פלוני בן פלונית'. מנהג זה של פירוט שם החולה ושם האם, נרמז בדברי משה כאן, שהרי
רְפָא נָא בגימטריא מרים - יוכבד (332) (דגל מחנה אפרים) *
ז. זרים שוחטים ומשה אהרן ובניו מקבלים הדם וגומרים העבודה. ואמרינן (זבחים קא:) משה כהן גדול היה וחולק בקדשי הקדשים. והיו להם כבשים גדולים
כשהיו נושאים אותם במוטות היו רגליהם נגררים בארץ, והיו שוחטים מהם מעט לצורך פסחיהם והיה מגיע לכל אחד מישראל כזית אכילה.(מושב זקנים)*
ח. ח ' נ רות ו הלכה כ בית ה לל ר"ת חנוכה – לפי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין נרות חנוכה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ
פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ. (שבת כא:), והלכה כבית הלל. כמו"כ ' חנו כ"ה ' ר"ת חנוכה , היינו
כשחנו היוונים בירושלים ונצחום החשמונאים היה כ"ה בכסליו. (מעם לועז)
ט. טומאה הותרה בציבור – והיו סבורים דכתיב (במדבר ט ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ דרשינן אפילו בטומאה. ואינו כן דאפילו טומאה דחויה
דווקא בציבור אבל ביחיד לא. הה"ד (ט י) אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ . אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, וְאֵין צִיבּוּר נִידְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי.(פסחים סו) (הרא"ש)
ט. ט"ו מילין – שאז בוודאי לא יוכל לבוא לירושלים בשעת שחיטת הפסח. (רמב"ם פ"א מהל' קרבן הפסח)
י. י"ח פעמים נאמרו לוים בפרשה כנגד י"ח דורות משלמה עד צדקיה. (הרוקח)
כ. כבוד הבריות קמ"ל – דקדקה התורה בכבודם שגם אם צריך לכתוב גנותם צריך להשתדל להקטין אותו ולדחות אותו, שהרי טבעו של אדם הוא שככל
והוא קרוב לתחלת הספר הוא לומד אותו יותר בעיון, לכך דוחה התורה ומאחרת מעט פרשה זו כדי לשמור על כבודם. (מדשן ביתך בשם רבי ירוחם ליוואויץ)
ל. לימוד הוא לעם ישראל שדרך ארץ לומר שנים או שלושה דברי תחנונים קודם בקשת התפילה, ובאופן שבא ללמד איזה דין והלכה מותר להתפלל בקול
ולצעוק. א"נ מה שאמר הפסוק וַיִּצְעַק אין הכוונה שצעק בפיו בקול רם, אלא כוונת הפסוק על צעקת הלב, שבתחילה צעק משה בלבו אל ה', ואחר כך
התפלל. (זרע שמשון) א"נ מפני צעקותיה ואנחותיה של מרים לא יכול היה להשמיע תפילתו לאזניו עד שהתפלל בצעקה. (אזנים לתורה)
מ. מִישָׁאֵל לבדו היה מטמא לנדב, וְאֶלְצָפָן לבדו היה מטמא לאביהוא. לכך כתיב וַיְהִי בלשון יחיד. (פענח רזא, הרוקח)
מ. מ נורה, ש רצים, ה חודש - היו קשין לו למשה רבינו עד שהראה לו הקב"ה באצבעו (מנחות כט.) וסימנך ' משה ' (מראית העין שם) וי"א אף הלכות ש חיטה.*
נ. נס נעשה בנר המערבי הוא הנר האמצעי שהיה הולך ודולק כל הלילה וכל היום, אע"פ שהשמן בו היה כשיעור השמן שבשאר הנרות חצי לוג. ומאותו
הנר שנשאר דלוק היו מדליקין את שאר הנרות בלילה השני. שבחו של אהרן קמ"ל שכל זמן שהיה חי נעשה נס ובזכותו לא כבה הנר המערבי מעולם
והיה מוצא אותו דלוק תמיד. (אש דת פר' תצוה) א"נ לפי שהנר המערבי הוא כנגד משה רבינו והוא הנר החשוב שבכולם, שהרי שבעת הנרות רמז לשבעת
האבות אברהם יצחק יעקב משה אהרן דוד ושלמה. היה אפשר לחשוב שאהרן יתבייש להדליק הנרות שהרי בזה גילה שהוא פחות במעלה מאחיו. וזהו
שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שאע"פ שהנר שלו חמישי ושל משה רביעי שֶׁלֹּא שִׁנָּה. (מעם לועז בשם זרע ברך) *
ס. סביב המשכן העמידם ממזרח למערב שלושים אמות, וכן ממערב למזרח, נמצא שבשני צידי המשכן עמדו ששים, ורוחב המשכן מצפון לדרום היה עשר
אמה לשם העמיד העשרה ובצד המזרחי שם היה פתוח עמד משה לבדו. וגברא באמתא יתיב. (מושב זקנים) א"נ כנגד שבעים אומות יעמדו זכות שבעים
סנהדרין, וכנגד בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וכנגד ע' ימים טובים לישראל בשנה, וע' שמות לקב"ה, ושבעים פנים לתורה, וע' שמות לישראל,
וע' לירושלים, ולמעלה ע' מלאכים ומיכאל השר על גביהם. (ר יהודה החסיד)
ע. עקר משה מן העולם שבע אומות, דכתיב (דברים ז א) וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם
רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ . לכך עשה מנורה בת ז' קנים. אבל שלמה ששלט על כל שבעים האומות כדכתיב (מ"א ה א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת
עשה המנורה של שבעים נרות. משה היה הכרח לכבות נרם של שבעה שרים ושלמה היה צריך לכבות אורם של ע' אומות. (מושב זקנים, זרע ברך)
פ. פתרון החלום הולך אחר הפה. כדאמרינן (ברכות נה:) עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כּוּלָּם, וּמַה
שֶּׁפָּתַר לִי זֶה לֹא פָּתַר לִי זֶה, וְכוּלָּם נִתְקַיְּימוּ בִּי. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: 'כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה'. *
צ. צ דיק, ע ניו, ק רבן, ת פילה, ו ידוי ר"ת צַעֲקָתוֹ . (ילקוט בשם ספר התמונה המיוחס לרבי נחוניה בן הקנה ולרבי ישמעאל( וכתיב (שמות כב כב) שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ .
ק. קס"ו שעות חיכו למרים. והיא המתינה למשה שליש שעה (20 דק) ומידה טובה מרובה על מידת פורענות ת"ק. הרי ת"ק פעמים שליש שעה הם קס"ו
שעות. (הרוקח) (כ 10.000 דקות) [וכן איתא בתוס סוטה יא. דהיינו שליש שעה]
ק. קבועה היא השמחה כמו (דברים טז טו) וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ ישראל ויהודה אוכלים ושותים ושמחים שמחה תמידית (תהלים קיג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה . רינה הוא
על שמחה מחודשת כמו (ישעיה כו יט) הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר , (משלי יא י) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה . ולזה אמר רָנִּי כנגד הִנְנִי בָא שהיא שמחה מתחדשת,
וְשִׂמְחִי הוא כנגד וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ בקביעות. (טעמא דקרא)
ר. רשות לא נטלו ממשה וגם היו חוץ לאהל מועד, וכל הנביאים שנתבאו באהל מועד נטלו רשות ממשה שנאמר (יא טז) וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ . והשיב משה וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְ-הוָה נְבִיאִים בין באהל מועד בין חוצה לו רק יקל מעלי המשא. (פענח רזא) *
ש. שמן המשחה והדם אשר על המזבח טהרו אותם, כעין דאמרינן באהרן ובניו (יומא ד.) בְּמִלּוּאִים דָּם, הָכָא מַיִם, אָמַרְתָּ: נִכְנְסוּ מַיִם תַּחַת דָּם. (החזקוני)
ובלקח טוב כתב שהיזו על הלויים כאשר הם נפקדו, דהיינו בא' באייר, לפי שכל ענייני מנין העם החלו אז.
ת. תורה היו רגילים ללמוד תחת התאנה. כמ"ש (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) רבי עקיבה וחבורתיה הוו יתבין לעיי באוריתא תחות הדא תאינה והוה מרא
דתאינתא קריץ ולקיט לה בכל יום. וגפן הוא הפרי הכי נאה מכל הפירות ולכן בביכורים נותנים אותו למעלה מכולן. לכן קאמר תִּקְרְאוּ אִישׁ
לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן לאכול מפירותיה וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה ללמוד תורה תחתיה. (טעמא דקרא)
מקורות / חידודון *
א. הריבוי שמרים נתבאה קודם שנולד משה. כמו שדרשו חז"ל (שמות טו כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן , ולא אחות משה, אלא מלמד שהתנבאה בזמן שהיתה אחות אהרן עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. (מנחה בלולה) ב' מיעוטין, קודם יציאת מצרים ואחר יציאת מצרים. (צרור המור)
ג. תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. (נדה לא.)
אביו מזריע לובן ממנו עצמות כו' ואמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו'. יש לכוון בזה שאמר לבן ליעקב אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה (בראשית כט יד) דהיינו שהיה קרובו מצד אביו יצחק שממנו עצם ומצד אמו רבקה שממנה בשר. (חידושי אגדות שם)
מה שאומר שלשה שותפין יש באדם – הקב"ה אביו ואמו, והקב"ה נותן כפלים. מנא ליה לתלמודא הא ?
ויש ליתן טעם בדבר לפי שהקב"ה שיתף אות אחת משמו בין כל אחת ואחת איש בתוך שמו יוד, אישה בתוכה הא, וזה י-ה, ועל כן נותן כפלים כי הוא שותף בכל אחד ואחד. (רבינו תם עה"ת)
ד. דֵין חַד מֵאַרְבַּע דִינִין דְעָלוּ לִקְדָם משֶׁה בִּתְרֵין מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מְזָרֵיז וּבִתְרֵין מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מָתוּן בִּמְסַאֲבִין דְלָא יָכִילוּ לְמֶעֱבַד פִּסְחָא בִּזְמַנֵיהוֹן וּבְגִין בְּנָתָא דִצְלָפְחָד הֲוָה משֶׁה מְזָרֵז מִן בִּגְלַל דַהֲוָה דִינֵי מָמוֹן דִינֵיהוֹן וּבְמָחֲרָפָא דִחֲרַף שְׁמָא קַדִישָׁא וּבִמְקוֹשְׁשָׁא דְחַלֵל שַׁבְּתָּא בִּזְדָנוּ הֲוָה משֶׁה מָתוּן מִן בִּגְלַל דִי הֲווֹ דִינֵיהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּאִילֵן וּבְאִילֵן אֲמַר לָא שְׁמָעִית לְמַלְפָא דִינַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקַם בָּתַר משֶׁה לְמֶהֱוֵי זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתִינִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא דְלָא יְבַהֲתוּן לְמֵימָר לָא שְׁמָעִית בְּרַם משֶׁה רַבָּן אָמַר לָא שְׁמָעִית וַאֲמַר לְהוֹן קוּמוּ וּשְׁמוּעוּ מַה דִי פַקֵיד מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן.
ז. חֲזַנְהוּ שְׁמוּאֵל דַּהֲווֹ מְהַדְּרִי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט, אֲמַר לְהוּ: לְמָה לְכוּ לְאַהְדּוֹרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה! אַיְיתוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב ״וְשָׁחַט הַכֹּהֵן״?! ״וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים״ כְּתִיב, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, מִכָּאן לַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר . (ברכות לא:)
מ. שלשה אלו שְׁ רָצִים מְ נוֹרָה חֹ דֶשׁ ראשי תיבות ' שָׂמַח ' כי משה רבינו ע"ה נצטער בתחלתם ואחר כך שמח בהשגתם וידיעתו בהם ולכן אמר לו (שמות לג יב) (אנכי) יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם - ראשי תיבות ב 'חודש ש 'רצים מ 'נורה שחננתיך דעת בהם להשיגם. (בן יהוידע – מנחות כט.)
מה שנתקשה משה נרמז בשמו גם בר"ת וגם בסופי תיבות: מ נורה, ש קלים, ה חודש. (הגר"א)
נ. לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁלֹּא שִׁנָּה – קשה וכי בכל פעם בתורה שאדם לא שינה את ציוויו של המקום הוזכר לשבח? אלא לפי שעמוד הענן היה בזכותו של אהרון. כדאמרינן (תענית ט.) שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. לגבי אהרן לא שייך שיאמרו 'לאורה הוא צריך' שהרי עמוד הענן היה בזכותו, לפי זה יכול היה אהרן לשנות את המנורה מאחר ואין חשש שיאמרו 'לאורה הוא צריך', לכן דווקא במעשה המנורה הודגש שבחו של אהרן שעשה כדברי הקב"ה בלא לשנות מאומה אע"פ שהיה יכול לשנות. (מדרש יהונתן)
יש לבאר שכוונת הכתוב כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה, היינו בזמן שציוה ה'. שהרי הציווי על מעשה המנורה היה בעת הציווי על הקמת המשכן, המשכן הסתיים בכ"ה בכסליו, ואילו הדלקת הנרות היתה רק בראש חודש ניסן שהוא מס' חודשים לאחר מכן. בא בכתוב ללמדנו שמכיון שהיה אהרן מלא השתוקקות לקיים את מצות הבורא החשיב לו הקב"ה את מחשבתו הטובה כאילו כבר קיים את המצוה באותו יום שנצטווה. (ב. א. ח. דרושים)
אהרן זכה מצד מעלתו וטיב כוונתו שתודלק המנורה העליונה על ידי הדלקתו שבכאן, ושפיר שייך לומר שלא שינה, שלאו דוקא מנורה תחתונה הדליק, אלא גם מנורה עליונה הדליק, דהיינו שגרם שהושפע אור אבא לשבע גבורות של רחל. (פנים חדשות)
היינו רבותיה – שלא צוה לאחד מבניו שהוא כשר להדלקה שנאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כז כא) יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו אלא הוא בעצמו עשה. (מושב זקנים)
לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁלֹּא שִׁנָּה – שהיה בכחו ושכלו הקדוש לייחד היחודים הנוראים ואעפ"כ לא סמך על שכלו ועשה בכוונה כללית כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה על דעתו ועל כוונתו. והנה כוונת הדלקת המנורה בבית המקדש הוא כוונות עצומות לייחד כל המאורות. והנה אהרן קדוש ה' כיוון כל הכוונות האלה בדביקות נפלאה ואעפ"כ לא נתבטלו הרגשותיו ונתן השמן במנורה ולא נשפך לחוץ וגם במעשה הרוחני לא החסיר הכוונה בדביקות. (אגרא דכלה)
שִׁינָּה בגימטריא 365 – אהרן היה באותה התלהבות כל שלוש מאות שישים וחמשה ימים בשנה שהדליק את המנורה במשך שלושים ותשע שנים כאילו זה היום הראשון. (הגר"א)
פ. כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספרים סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה , וידוע שלשה מקומות יש בגוף שנעשה בהם ג' פעולות שיש בעולם, האחד המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדבור, ואחריו הידים שבהם כח המעשה, ולזה אמר הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, רצונו לומר שיעשה בהם מעשה כתיבה בידים שהם אַחַר הַפֶּה.
ומה שאמר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּפִּתְרוּ חֲלוֹם לָאָדָם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פִּתְרוֹנִים וְכֻלָּם נִתְקַיְּמוּ, הדבר יפלא כי ממה נפשך מן השמים הראו לו אופן אחד דוקא, ובשלמא חלומות אביי ורבא אף על פי שהיו נוסח אחד ובלילה אחת, יתכן שאביי ראה בשעה אחת ורבא בשעה אחרת, אבל כאן אדם אחד ראה חלום אחד, ויש להדחק שראה נוסח אחד כ"ד פעמים בכ"ד עתים ומזל שעה גורם. (בן יהוידע ברכות נה:)
ר. הקפיד יהושע משום דהו"ל כתלמיד שהורה הלכה בפני רבו. (סנהדרין יז.) (רזא דמאיר)
מצינו שנענש יהושע שלא היו לו בנים - אָמַר רַבִּי לֵוִי: כׇּל דְּמוֹתֵיב מִלָּה קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ המשיב דבר בפני רבו אָזֵיל לִשְׁאוֹל בְּלֹא וָלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחוּרָיו וַיֹּאמַר אֲדוֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם'. וכיון שאמר דברים אלה לרבו שלא ברשות, נענש שלא היו לו בנים. והוי כמורה הלכה בפני רבו. (עירובין סג:)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
