ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- ברכת הטוב והמטיב ושהחיינו
במבט ראשון לכאורה מדובר בשאלה פשוטה: המשנה במסכת ברכות (פרק ט משנה ג) אומרת "בנה בית חדש, קנה כלים חדשים – מברך 'ברוך שהחיינו'. הגמרא (שם נט:) אומרת שאם קנה את הכלים עבורו ועבור אחר יברך 'הטוב והמטיב'. לפני מספר שבועות נגענו בהבחנה בין 'שהחיינו' ובין 'הטוב והמטיב'.
אם כך, כאשר משפחה רוכשת רהיטים שישמשו את המשפחה כולה יש לברך 'הטוב והמטיב', ואילו אם רוכשים רהיט לאחד מבני הבית עליו לברך 'שהחיינו' (בעבר הערנו שלפי הירושלמי אם הרהיט התקבל במתנה יש לברך 'הטוב והמטיב' גם אם הוא משמש רק אדם אחד. אך דעה זו לא נפסקה הלכה למעשה.
ברם, לפני מספר שבועות הערנו על מחלוקת ראשונים בשאלה איזו ברכת שהחיינו חובה לברך ואיזו רשות:
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
61 - חמדת השבת: הגדרת ההנאה הדרושה המצדיקה את ברכת הטוב והמטיב
62 - חמדת השבת: ברכת 'שהחיינו' על כלים חדשים
63 - חמדת השבת: ילדים זה ברכה
טען עוד
הריא"ז, בהתבסס על ניתוח הראיות בסוגיא במסכת עירובין, מציע להיפך: ברכה על דברים החוזרים מזמן לזמן היא ברכת הרשות, ואילו ברכה על דברים הנובעים משמחת הלב היא חובה.
כנסת הגדולה מציע אחרת: על המועדים יש חובה לברך שהחיינו, וכל ברכת שהחיינו מלבד זאת איננה חובה.
הרמ"א (אורח חיים סימן רכג סעיף א) כותב כך: יש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות. ומזה נתפשט שרבים מקלים באלו הברכות.
הבן איש חי (פרשת ראה אות ה) כותב שאכן לא נהוג לברך שהחיינו על כלים חדשים. הוא מפנה לפרי מגדים (משבצות זהב אות ד). המשבצות זהב כותב שם שכמדומה לו שאין מברכים, עיין הטעם במגן אברהם ס"ק ג. המגן אברהם בס"ק ג כותב על כך שהרמ"א כתב שנהגו להקל, מפני שמשמע מהגמרא שהיא רשות, ולכן מקלים רבים בברכות הללו. לכאורה החשבון הוא כזה: אדם שואל את עצמו אם לברך 'שהחיינו' על חפץ חדש. המחיר של לברך הוא חשש מברכה לבטלה. המחיר של לא לברך הוא לא לקיים דבר שהוא בלאו הכי רשות. אם כך, עדיף להסתכן בכך שהוא לא עשה דבר שהוא בלאו הכי רשות מאשר להסתכן בברכה לבטלה.
המגן אברהם מסיים בהתנגדות לחשבון הזה, וכותב "מאי דאיתמר – איתמר". אם המשנה וגמרא אומרים לברך על כלים חדשים, יש לברך, ולא לפטור את עצמנו בטענה שבלאו הכי ברכה זו היא רשות.
הבן איש חי מסיים וכותב שאף על פי שהטעם קלוש – אין לברך, מפני שבסופו של דבר ברכת 'שהחיינו' תלויה במנהג. כף החיים (סימן שכג ס"ק יז) מצטט את דבריו להלכה.
נראה שיש כאן מחלוקת מעניינת בין המגן אברהם והבן איש חי.
הבן איש חי מסכים שמעיקר הדין יש לברך 'שהחיינו' על כלים חדשים. כלים חדשים מביאים את האדם להתרגשות המתאימה לברכת 'שהחיינו'. אך אחרי שאנשים נהגו שלא לברך, מתברר שרוב האנשים אינם מברכים על ההתרגשות המסוימת הזאת. אם כך, אדם אינו יכול להחליט לבד שההתרגשות הזאת מצדיקה את הברכה, כאשר הסביבה אינה נוהגת כך.
המגן אברהם מתנגד לכל המהלך. הוא טוען שהחשבון שהצגנו לעיל אינו הדרך הנכונה לנתח את הדברים. אם חז"ל אמרו שיש לברך על משהו, אז יש לברך עליו. עצם האמירה: נכון שחז"ל אמרו שיש לברך על זה. אבל גם הם מודים שאין חובה לברך, אם כך, האם לא עדיף לחשוש מספק ברכה לבטלה?
יש שתי בעיות בחשבון הזה:
ראשית: יש כאן חשש לחוסר כבוד כלפי דברי חז"ל. אם חז"ל אמרו שיש לברך על כלים חדשים, אז יש לברך על כלים חדשים. מי אנו שנפקפק ונאמר שמהיות טוב, מחשש ברכה לבטלה, לא נקיים את מה שהורו לנו חז"ל, ונחשוש לברכה לבטלה בניגוד לדבריהם?
שנית: נשוב לעיקרון. נקבע שברכת 'שהחיינו' בהקשר זה היא רשות. בשונה מברכת 'שהחיינו' בחגים, בהם אנו נדרשים לתשומת לב לכך שהקב"ה נתן לנו את החג הזה, ולפיכך ברכתה חובה; ובשונה מברכות הנהנין, בהם אסור ליהנות מן העולם ללא ברכה; ברכת 'שהחיינו' זו היא רשות. מדוע? מפני שהיא ברכה על תחושה פנימית. ההבדל בין כלי פשוט שאין לברך עליו 'שהחיינו' וכלי ייחודי, עליו יש לברך, הוא הבדל שקשה להגדיר במדויק. אם כך, הברכה היא על התחושה שנוצרה בעקבות הכלי, ולא על המציאות הקשיחה שלפנינו. לכן מותר ליהנות מהכלי גם ללא ברכת 'שהחיינו'.
אך המנהג המדובר לוקח צעד אחד מעבר לכך: הוא אומר לנו להתעלם מההשלכה ההלכתית של התחושה. הוא אומר שאמנם הקב"ה נתן לנו כאן מתנה, התחושה המרגשת הזאת, וחז"ל אמרו לנו לברך אותו עליה, אך אנו בוחרים למחוק את ההודאה לקב"ה.
אם אדם נמצא בהתלבטות אמיתית, שמא כלי זה אינו מרגש דיו בכדי להצדיק את ברכת 'שהחיינו', אין חולק שנכון יותר להימנע מספק ברכה לבטלה.
אך אם אדם יודע שהוא רכש רכישה ייחודית, המרגשת אותו, אין זה נכון לומר שאין מחיר להימנעות מברכת 'שהחיינו'. בצד אחד יש וודאות שברכה זו אינה לבטלה, שכן חז"ל הורונו לברך אותה. ובצד השני יש חלילה פגיעה באמון בדברי חז"ל, וגם כפירה בטובה והימנעות מהודיה לקב"ה כראוי.
וכך גם פוסקים ערוך השלחן והמשנה ברורה: אמנם ברכת 'שהחיינו' זו אינה חובה. אך חלילה להקל ראש בחובת ההודאה לקב"ה על הטובה שהוא גומל לנו, על פי הגדרים שזכינו לקבל מפי חז"ל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
