ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- הכיסופים והבית השלישי
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
כדיבור התוכי
יסלח לי הקורא על הציניות ועל החריפות, אשר אינן באות כאן אלא לשם הדוגמא; אולם השאלה הנוקבת חייבת להישאל: האם כנות הן הדמעות? האם הכול אבלים באמת? נתאר לעצמנו יהודי עשיר היושב בבית הכנסת באנטוורפן או בניו יורק, כאשר אך כרטיס טיסה מפריד בינו לבין הארץ המובטחת, יושב הוא על הארץ ומקונן בדמעות שליש על גלות העם ועל חורבן הארץ. אומר הוא בקול נכאים את קינתו המפורסמת של ר' יהודה הלוי:
צִיון הֲלֹא תִשְאָלִי לִשְלום אֲסִירַיִך, דורשֵי שְלומֵך וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך. לִבְכות עֱנותֵך אֲנִי תַנִים, וְעֵת אֶחֱלום שִיבַת שְבותֵך אֲנִי כִנור לְשִירָיִיך. יִנְעַם לְנַפְשִי הֲלוך עָרום וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבות שְמָמָה אֲשֶר הָיו דְבִירָיִך. לִרְאות בטובת בחִירַיִך, ולַעְלוז בשמְחָתֵך בשובֵך אֱלֵי קַדְמַת נְעורָיִך.
ישנם יהודים אשר אינם יכולים לעלות, מסיבות כאלה ואחרות. אך יהודי אשר דבר אינו מונע ממנו לעלות לארץ ישראל, וממשיך לומר את הקינות מידי שנה, האם שומעות אזניו מה שפיו מדבר? האם באמת ובתמים רוצה הוא לשוב מהרה לציון? האם באמת כואב לו כל יום שבו נתון הוא בגלות העשירה, אשר לא "גלות" יקרא לה כי אם "תפוצה"? הן יש לחשוש כי אך חלום בלהות הוא בשבילו המחשבה על היום בו יתקע בשופר גדול ויקרא לכל בני הגולה לחסל את עסקי היהלומים והבורסה ולעלות לארץ.
עלינו להודות בצער, כי ישנם יהודים אשר כל אבלם בתשעה באב אינו אלא הצגה שגרתית החוזרת על עצמה בכל שנה. כל דמעותיהם אינן אלא מעשה קוף בעלמא, וכל קינותיהם אינן אלא כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר.
ייבנה המקדש?
לא באתי לקטרג על אחינו "האובדים בארץ אשור" ובארצות העושר. קשה היא מחלת הגלות, וכבר אמרו חז"ל (דברים מובאים על ידי רש"י לדברים ל, ג), "שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקימו". דומני כי גם רבים מיושבי ארץ הצבי יכולים להפנות את האצבע המאשימה דווקא כלפי עצמם.
יושבים הם ומקוננים על חורבן המקדש. ואומרים:
בלֵיל זֶה יִבְכָיון וְיֵלִילו בָנַי, בליל זה חרב בֵית קָדְשִי ונִשְרְפו אַרְמונַי, וכל בית ישראל יֶהְגו בִיגונַי, ויבכו את השריפה אשר שרף א-דני.
האם בית המקדש באמת חסר בחיינו? האם אנו חושבים שאנו באמת זקוקים לו? האם יש בנו איזשהו "חור שחור" שאנו מצפים שבנין המקדש הוא זה ש"יסגור" אותו? על מה בכלל אנו בוכים ומקוננים? מה חסר לנו בלימוד התורה, בתפילה, בקיום המצוות, בתיקון המידות, שאנו סבורים שבית המקדש הוא זה שיסייע בידינו להשלים בהם? האם באמת ובתמים מצפים אנו לרגע בו נזכה לשחוט פרים וכבשים על הר הבית ולשפוך את דמם על קיר המזבח, או שהדבר נדמה בעינינו בסך הכול כבית מטבחיים גדול, אשר בעל נפש יפה ירחק ממנו כמטחווי קשת?
ואם אין בידינו תשובות לשאלות אלו, האם אין אנו מוצאים את עצמנו על אותו ספסל נאשמים עליו הושבנו את אחינו היושבים על סיר הבשר של הגלות? האם אין אנו לוקים גם כן באותה מידת צביעות של אנשים אשר תפילתם היא "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר"? כמה אנשים בדור הזה יכולים להעיד על עצמם כי הם חשים שבאמת חסר להם משהו בחייהם האישיים עקב חסרונו של המקדש שחרב?
תחושה עמומה
אם נרצה ללמד זכות על עמנו, יכול נוכל. אמנם רבים אינם מבינים את מהותו של בית המקדש ומשמעותו בשבילנו. יש גם אשר אינם מבינים את ערכה של הארץ בשבילם. אבל, אף על פי כן, צומם ותעניתם אינם מעשה קוף בעלמא. ישנה תחושה כללית של העדר שביעות רצון. עוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. משהו חסר בבניין הלאומי. כל פלג בעם מגדיר חיסרון אחר: רוחני או כלכלי, תרבותי או פוליטי, דתי או מעשי. אך תחושה אחת משותפת לכל חלקי העם: משהו גדול מאד חסר. עם כל ההישגים ברמה האישית, עוד לא זכינו לחדש את ימינו כקדם. ועל זאת אנו בוכים .
העשיר היושב בבית הכנסת המפואר בארצות הברית של אמריקה יודע כי לכל היותר טוב לו שם באופן פרטי. גם הוא מכיר בכך שהבית הלאומי עוד לא נבנה, ומקומו הוא אחד: בארץ הברית האמיתית, היא ארץ ישראל. מכיוון שהדבר אינו חסר לו באופן אישי, אולי הוא לא יכול להגדיר לעצמו מהי ארץ ישראל בשביל עם ישראל. תחושותיו הן עמומות ובלתי מוגדרות. אבל יודע הוא דבר אחד: כעם וכציבור, עוד לא זכינו לחדש ימינו כקדם. ועל זאת הוא מקונן ובוכה, גם אם הוא מתקשה להסביר זאת במילים. כי
אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל ולהוציא לפועל את עומק חיבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה... (הרב קוק זצ"ל, "אורות")
כמו היהודי היושב בגלות ביחס לארץ, כך גם חבירו היושב בציון, ביחס למקדש. באופן פרטי, לא חסר לו כלום. אך הוא מרגיש את שבר האומה. הוא יודע שנכון לה עתיד גדול, העולה בהרבה על השאיפה "להיות עם חופשי בארצנו". יודע הוא שעתיד גדול זה קשור הוא קשר בל־יינתק עם בנין המקדש. הן כך חזו הנביאים. עוד לא ברור לו איך. עוד לא מובן לו למה ומדוע. אבל כל מה שחסר בבניין הלאומי, בכל המישורים ובכל הנושאים - חסרון התורה וחסרון הנבואה, כאבי הגלות וייסורי הגאולה – הכול מתקשר באופן סמוי אל מקום אחד: "בית המקדש".
גג של קש
סיפור חסידי נאה מספר על בן של מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו. כעס האב על בנו, וגרשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן. בנה לו בקתה קטנה, ובה חי בעוני ובחוסר כל. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה, יוכל לכתוב אותה על פתקה, ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פתקה, ומסר אותה ביד עבדי המלך. כשפתח המלך את הפתקאות, מצא ביניהן את אותה פתקה הכתובה בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הנסיך המודח, וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: "מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. בקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב, אך הגג דולף, ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג". אמר המלך בלבו: איך קרה הדבר הזה לבני, עד כי שכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון, לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש...
סיפור זה, משל הוא לעם ישראל. כל כך שקענו בגלות. כל כך התרגלנו לעסוק בבעיות היומיום. כל כך למדנו לחיות עם התחליפים למקדש, - עד אשר שכחנו בעצם מדוע כה חשוב לנו המקדש עצמו. ועל מצב עגום זה – בו שכחנו בעצם את מה שאבד לנו, ואין אנו יכולים עוד לבקש אותו בכנות ובלב שלם – על כך באמת צריך לשבת על הארץ ולבכות, לקונן ולהזיל דמעות.
המקדש והחוויה הדתית
ובכל זאת, לא נוכל לסיים את דברינו מבלי להעלות נקודה אחת, שהיא אחת מני רבות. סגנון החיים הדתיים, כפי שהוא מוכר כיום, התגבש והתעצב כתולדה של חורבן בית המקדש. החורבן עיצב סגנון דתי קפוא משהו, בו לימוד התורה ודקדוקי המצוות תופסים את המקום המרכזי, אם לא הבלעדי. אולם היכן הספונטניות? איה החוויה? איפה הוא הרגש הטבעי? לאן נעלם העושר של האומנות היהודית. "משחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".
התשובה לכל השאלות האלה – אחת היא: הכול עלה בלהבות עם המקדש הבוער ביום תשעה באב. המקדש היה לא רק מרכז דתי. הוא היה גם מרכז אומנותי. המקום היחיד בו מוצאים אנו אומנות פלסטית בכל התנ"ך, בהקשר חיובי, הוא המשכן במדבר ובית המקדש אשר בירושלים. והוא המקום אשר נקרא בפי חז"ל: "נויו של עולם" (זבחים נד, ב). בכל מקום אחר התקשרה אומנות זו לשחיתות מוסרית, ליצריות ולאלילות. המוסיקה היהודית התמקדה במקום אחד: שירת הלוויים אשר בבית המקדש, שמכוחה בא המקום לנגינתם של בני הנביאים המבקשים לזכות לרוח הקודש. ומאז החורבן, ישנם פוסקים אשר אסרו את המוסיקה בכללה, ואך בקושי נמצא היתר הלכתי לעסוק בה.
לא במקרה ירדה האומנות ממעלתה בעם ישראל מאז החורבן. כי אומנות של קודש יכולה להיבנות רק על רוחב של חוויות דתיות עמוקות. זוהי משמעותה האישית של הקרבת הקורבן, בה חש האדם המקריב כאילו הוא גופו נשרף באש של אהבת ה' ועולה השמיימה. המקדש הוא הוא מקומה של החוויה הדתית האישית והציבורית. והוא הוא המקור לתרבות הישראלית המקורית אשר אבדה לנו ביום חורבנו.
השנה, כשנשב פעם נוספת על הארץ לאמירת הקינות לתשעה באב, אמנם עוד לא נבין על מה אנו בוכים, אך לפחות נזכה לבכות על כך שאין אנו מבינים...
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
