ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
בדברי רבותינו לא מצאנו שדיברו כלל מרחיצה במים יחדיו, וכגון ללכת לנהר ביחד וכדומה, ולא מצאנו בזה שום רמז לא בדברי הראשונים ולא באחרונים, ולכן עלינו להתחקות אחר מה שנפסק בהלכות ההרחקות ובדברי הפוסקים ולנסות לדמות מילתא למילתא.
הנה חשוב ליתן את הדעת על שתי נקודות. הראשונה, החיוב להימנע מקלות ראש. והשניה, חיבור זרם המים שמגיע מהאחד אל השני, ומחבר בניהם על ידי שמרגיש האחד את הזרם המגיע ממה שנוצר מתנועות הגוף של השני.
לגבי הנקודה הראשונה למדנו בשולחן ערוך (יו״ד סימן קצה ס״א): ״חייב אדם לפרוש מאישתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול. ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה".
ומדיוק לשונו עולה שנאסר רק קלות ראש הנעשה בצוותא עם האישה, ולא נאסר אם כל אחד עוסק בקלות ראש לבדו או עם אחרים, וכגון שכל אחד עסוק בלשחק במשחק בפני עצמו. ולכן יש להיזהר כשרוחץ עם אשתו במים שלא יהיה זה באופן של קלות ראש ביחד עמה, דהיינו שאף שרשאי כל אחד לרחוץ להנאתו בזמן שהשני גם כן נמצא במים, אבל לא ישחקו יחדיו במים, וכגון שלא יזרקו כדור אחד לשני, ולא ישפריצו מים אחד על השני וכדומה. ולדבר אחד עם השני בעודם במים נראה שמותר, שאין זה נחשב דבר של קלות ראש, כשם שרשאים לדבר מחוץ למים (וראה במשמרת הטהרה סימן קצה ס״ז בשם הגרי״ש אלישיב לאסור לשחק ביחד).
ולגבי הנקודה השניה אם יש להיזהר שזרם מים מהאחד לא יזרום אל השני בבריכה, נראה ללמוד מכמה מקומות. ונפתח בדברי המנחת יעקב (רישר, שאלה יג בסוף הספר) שנשאל אם מותר לנפוח עפרורית או נוצה מבגדי אשתו, והעלה לחקור בדין כחו כגופו, וכדאיתא בבבא קמא (נט, ב) שהמלבה אש והזיק, אף שלא עשה רק הפחת רוח בעלמא חייב כאילו הזיק בגופו ממש. וכן בפרק הכונס (יח, ב) למדנו שתרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, וכן סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם חצי נזק. וכתב שאין לדחות זאת ולומר שאין אדם למד מבהמה, כיון שהמהרי״ל (תשובה רכא) למד מכאן להתיר משום כחו כגופו בישול עכו״ם על ידי ניפוח הישראל.
אמנם בסוף התשובה (ד״ה איברא) כתב שאחר העיון נראה לומר שאף על גב שכחו כגופו דמי, מכל מקום לא נחשב כנגיעה ממש על מנת לאסור הפחת נוצה שעל בגד אשתו וכדומה. והראיה לזה מגמרא פסחים (צב, ב) שמנפח אדם בית הפרס והולך, ופרש״י שגזרו רבנן שמא יש כאן עצם כשעורה ומטמא במגע או במשא, ולכן יש לנפחו בפיו, ואם יש עצם גדול יראנו, ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו. ודייק המנחת יעקב שאם היינו מחשיבים את הנפיחה כנגיעה מה מועיל נפיחה זו, והרי נחשב הוא כנוגע ע״י הנפיחה. ובאמת שיש מרחק רב בין ראיה זו לדין מזיק, שבדין מזיק האיסור הוא להזיק את השני ולכן הדיון הוא שמא גם על ידי הפחה נחשב כמזיק, אבל בדיני טומאה האיסור הוא להביא על עצמו את הטומאה ורק במגע יש קשר ישיר בינו לטומאה אבל בנפיחה היוצאת מפיו אין קשר לטומאה שכן הנפיחה הלכה להואינה מקושרת יותר עם האדם.
ובכל אופן לדידי ברור מסברא שאי אפשר ללמוד הלכות הרחקות מדיני נזיקין, דשם השאלה אם כח המזיק הוי כגופו, וזאת מפני שבדיני נזיקין החיוב הוא על ידי מגע, אבל דיני הרחקות הם איסור קירבה וחשש שמא ירגילו לעבירה ולכן אין הנידונים דומים. ואחר כך מצאתי שכן חילק גם בשו״ת באר משה (ח״ד סימן סג).
ולכן לגבי הפחת הנוצה אף אם היתה הלכה שאין כחו כגופו עדיין נראה להחמיר וכמו שהעיר בבית לחם יהודה: "כתב במנחת יעקב שמותר לנפח העפר או הנוצות מעל בגדי אשתו נדה, אבל מכל מקום לא טוב הדבר לעשות וראוי להחמיר דאולי גם בזה יבוא לידי קירוב הדעת, והמחמיר תבוא עליו הברכה".
והנה יש לדון בשאלתינו וללומדו מכמה מקומות:
א. נראה שהציור הקרוב ביותר לנידון שלנו הוא מה שפסק השולחן ערוך (סימן קצה סעיף יב) שאשה אסורה ליצוק לו מים, לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, וברשב״א (הובא בט״ז סק״ח) כתב אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת. ונראה שרק כהאי גוונא שמכוונת לשפוך על גופו ולרוחצו אסור, אבל ללא כוונה מותר, וכגון שזרם המים מתנועותיה מגיעה אליו אין לאסור.
ב. המהר״ם מרוטנבורג (סימן קכד) אסר לבעל לזרוק מפתח או מעות אל יד אשתו, וסבר שיש לגעור בעושים כן. וזה לא כדעת הרשב״ץ (ח״ג סימן נח אות ה’) והמהריק״ש (יו״ד סימן קצה, הובאו בשיורי ברכה אות ה’) שהתירו כל עוד אין זה דרך שחוק.
והחיד״א בשיורי ברכה (סק״ו) וביוסף אומץ (סימן כה) וכן הבן איש חי (שנה ב פרשת צו אות כב) פסקו כהמהר״ם לאסור זריקת חפץ מזה לזה. ובספר משמרת הטהרה (סימן קצה בביה״ל אות ט) חקר אם טעם איסור הושטה מאחד לשני הוא שמא יגע בבשרה או משום הרחקה מדיני הרחקות נידה, שלא יבואו לידי איסור. והביא שבשו״ת הרשב״א (ח״א אלף קפ״ח) כתב: "וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גס בה, ובקירבות מעט איכא למיחש להרגל עבירה", משמע שנאסר זה משום הרחקה ולא שמא יגע, ולפי זה גם ברחיצה משותפת בבריכה יש קירבה מעט ונראה לאסור משום חומר של הרחקה שמא יבואו לידי הרגל דבר.
ומאידך התוספות במעשה דאליהו (שבת יג, ב ד״ה בימי) הביאו שרש״י אסר הושטת מפתח, ודייקו את טעם האיסור ממה שאמר אליהו ’ונגע ביך באצבע קטנה’, משמע שהקפידה היא רק על נגיעה. וכן הוא ברבינו ירוחם שהסביר ’שלא יושיט אפילו דבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה’.
ונראה שזה שכתב הרמב״ן (בהלכות) שטעם האיסור הוא משום הרחקה יתירה.
ולפי דיעה זו יוצא שהקפידה היא רק במסירה מהאחד לשני שאז יתכן שיגעו זה בזה, וכן בזורק אחד לשני כיון שכך היא כונתם, אבל לרחוץ יחדיו בבריכה קטנה שאין הם מתכונים שזרם המים ילך מהאחד לשני אין נראה לאסור. זאת ועוד שהשולחן ערוך אסר הושטה בלבד, ואם היה איסור בזריקה היה עליו לאסור זריקה והיינו יודעים הושטה בקל וחומר.
ולמעשה בשולחן ערוך פסק שטעם איסור הושטה הוא שמא יגע, שכתב "לא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה", ולכן אין איסור בבריכה כלל שאין מעבירם כלום מהאחד לשני, ויש כאן רק מים שזורמים, זאת ועוד שעל עצם חומרת זריקה מהאחד לשני חלקו רבים וסברו להקל כמו שכתבנו לעיל.
ג. כתב הרמ״א (קצה ס״ה): "אסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל", ובט״ז (סק״ו) נתן טעם משום הרהור. והש״ך בנקודות הכסף כתב שכיון שהספסל מתנודד הוי כנגיעה. אי נמי כיון ששניהם יושבים עליה ביחד הו״ל כאילו ישן עימה באותה מיטה שאסור אף בלא שום נגיעה. ובתרומת הדשן סבר שנראה כדרך האוהבים המתקבצים יחד.
והשתא נחזי אנן לגבי הרחיצה, שלדעת הט״ז שלמד שהאיסור הוא משום הרהור, יתכן שבהרגשת תנועתו של השני מתעורר הרהור ויש זאת גם בזרם המים. וכן לדעת הש״ך שכתב דהוי כנגיעה בזה שהם מרגישים את הנדנוד. אולם לטעמו השני של הש״ך נראה להתיר שרק כשהם על אותו הספסל נחשב זה כאילו הם ישנים יחדיו באותה המיטה ולא אם הם באותה בריכה, שאם לא כן אזי גם נאסור עליהם להיות באותו החדר או באותו הרכב. וכן לדעת התרומת הדשן יש לומר שישיבה על הספסל נראה כדרך האוהבים ולא אם מתרחצים באותה הבריכה.
ובכל אופן החיד״א (בשיורי ברכה ס״ק טו) כתב על דברי הרמ״א שהספרדים נוהגים היתר בספסל, ועוד שטעמי האיסור נתונים במחלוקת כדלעיל, לכן לכל הפחות ברחיצה נראה להקל גם לאשכנזים.
ד. בשו״ת באר משה (ח״ד סימן סג) התיר לבעל לכבות נר שמחזיקה אשתו על ידי נפיחה, ומאידך אסר לנפוח על פני אשתו. ואף שלא נתן טעם לחילוק בניהם, ברור שההבדל שכשנופח מהבל פיו על פני אשתו הוי כעין חיבור בניהם, אבל בנר כל כוונתו הוא רק לכבות הנר ללא קשר לאשתו. ולפי זה גם בבריכה שאין כל כוונה שזרם המים יגיע מן האחד אל השני הרי זה מותר.
ה. הבן איש חי (פרשת צו אות כב) אסר שתניף עליו במניפה על מנת להביא אליו רוח קר, וכן כתב הרב חיים פלאג’י (מועד לכל חי), ובשו״ת יד אליהו (סוף סימן סה) אסר לבעל להתחמם מנר שבידי אשתו. ובאגרות משה (יו״ד ח״ב סימן פג) התיר לברך ברכת מאורי האש ולהינות מן האור של נר ההבדלה שביד אשתו, ולא דמי למה שכתב היד אליהו דלעיל שאסור להדליק הטאבק או לחמם עצמו בנר שאשתו מחזיקה מפני ששם ההבל מחבר בניהם, מה שאין כן להנות מהנר שבידה אין שם שום חיבור. וכן כתב הבן איש חי שאסור להדליק סיגריה או נר מהשלהבת שבידה, וכתב שם שכל אלו המעשים אסורים אף שאינם נוגעים משום שהם דברי חיבה. ונראה שוב מכל הדוגמאות האלו שיש למנוע כשיש חיבור בניהם כדוגמאות אלו, אבל זרם מים שהולך מאחד לשני אינו בכלל זה.
ואם כן לסיכום נראה שאין לאסור להיכנס יחדיו למים כל עוד אין זה באופן של קלות ראש. ולא מבעי בים שהוא גדול ורחב ידים, וגם יש בו תנועת גלים תמידית המבטלת כל זרם מים העובר מהאחד לשני, וכמו כן בנהר וכדומה, אלא אפילו בבריכה יש להתיר וביחוד אם הפילטר עובד, שאז ממילא יש זרם מים תמידי, או אם נכנסים עם ילדיהם שאז יש תנועת מים גם מהילדים. וברור שכל הנ״ל הוא רק בבריכה שאינה קטנה ביותר, שאז ודאי יש לאסור בין משום דיני הרחקות ובין משום שנמצאים בכמות מים קטנה שיש בו הרגשה בכל תנועת השני, וכשם שלא יעלה על הדעת להתיר להכינס יחדיו לג’קוזי ולא לאמבטיה.
הרב שי טחן
ראש כולל שערי עזרה בברוקלין ניו יורק, וראש בית הוראה ארזי הלבנון. הרב טחן כותב עלון שבועי המופץ ברחבי ארצות הברית וקנדה ומחבר ספרים בהלכה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אין להוציא את מנעליו מחוץ לחדר ביום השבת אם המלון נותן שירות צחצוח נעליים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי להיכנס למסעדה שאינה כשרה על מנת להתפנות ואינו צריך להסיר את הכיפה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
