ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- הלכות ראש השנה
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- יציאה לחוץ לארץ
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט) פסק כי "אסור לצאת לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב" וכו. מה פירוש המלים בהם הוא פותח "אסור לצאת לעולם"? האם כוונתו כי היוצא על מנת לחזור אין בזה איסור? ובכן היוצאים לפקוד קברות ואח"כ ישובו ארצה, אין בזה איסור? אבל לא כן הוא, כי זה כבר אמר בסיפא של דבריו "אבל לשכון בחוצה לארץ אסור". ולמה יכפיל דבריו? אלא בא לומר כי גם שלושת ההיתרים אשר מנה "ללמוד תורה או לישא אשה או להציל, וכן יוצא הוא לסחורה" גם הם מותנים בתנאי שיחזור ארצה. ולכן רק בשלשה דברים הללו ההיתר הוא לזמן מוגבל. ולצאת למען מטרות אחרות אסור אפילו אם כוונתו לחזור לא"י מיד.
אמנם המפרש "שלטי הגיבורים" על הרי"ף (מסכת שבועות, פרק ג, בדפי הרי"ף ח ע"א) כתב "דכי היכי דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, כך ההליכה על מנת לשוב [לחו"ל] אינה מצוה". כתב כך בלי להביא ראיה, ואפשר שהיא סברת עצמו. אבל באמת יש להקשות על דבריו מגמרא מפורשת. "כי היו מיפטרי רבנן מהדדי, בעכו היו מיפטרי. משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ" (גיטין עו ע"ב). כלומר ת"ח שבא"י היו מלווים לדרך אותם חכמים שבאו מחו"ל וכעת היו חוזרים לארצם.
[ואם נשאל, מי התיר להם לצאת? אלא פשוט הדבר כי חזרו לחו"ל כדי ללמוד אצל רבותיהם שם. ולשם לימוד תורה, מותר לצאת. כנראה באו לא"י לתקופה קצרה, כי השאירו שם נשותיהם וילדיהם (גיטין ו ע"ב). וגם אותם בחורים שבאו, חזרו לשם כדי לשאת אשה, וגם לשם כך מותר לצאת לחו"ל. וקיוו שהיציאה היא לזמן מוגבל, ויצליחו לחזור לארץ, לקיים דברי רמב"ם הנ"ל. [אפשר כי בימים ההם לא השיגו הבבלים שידוך בא"י, כי היו שונאים לבבלים. עיין יומא ט ע"ב; יומא סו ע"ב]. או שלא היה להם פרנסה לקיים את עצמם בארץ. ולכן מותר לצאת ע"פ דברי תשב"ץ קטן, סוף פסקא תקנ"ט, בשם מהר"ם רוטנברג).]
ת"ח שבא"י קיימו מצוות לוויה, אבל לא יצאו צפונה לעכו (שם גבול צפוני של א"י באזור ההוא). אבל אם לפי היתר "שלטי גיבורים", הרי מותר היה להם לצאת באיזה מרחק שרוצים, רק שיחזרו אח"כ! אלא ודאי אסור להם לצאת אפילו על מנת לחזור.
אבל הסבורים כי מותר לצאת לחו"ל לשם פקידת קברות מצטטים דברי "שערי תשובה" (על שו"ע או"ח סוף סי' תקס"ח) וזו לשונו: עיין "ברכי יוסף" לחיד"א בשם "פרי הארץ" ח"ג כתב שאף אם יושב בא"י ונפשו איותה להשתטח על קברי הצדיקים בחו"ל, שרי [מותר] ללכת על דעתא לחזור". ולכאורה יש כאן היתר מרווח? והעתיק דבריו "שדי חמד" (תחילת אסיפת דינים, ענין א"י). אבל יש להצטער שלא נתלבן כל צרכה פסק ההלכה הזו.
כאשר נפתח את ספר "פרי הארץ" (של הרב מאיר מזרחי, על יורה דעה, סי' ז) נמצא כי בתחילה אומר שלא מצא לזה שום היתר. כך לשונו (דף יט ע"ב) "אין בדבר זה מצוה ואפילו מדברי סופרים, רק מנהגא בעלמא". וגם מצטט דברי שו"ת בתי כהונה (הרב יצחק רפאפורט, רבו של החיד"א) בסי' כג, "לא נמצא בזה סרך מצוה אפילו דדבריהם. דודאי דבר פשוט הוא שאינו יכול לצאת". ונימק דבריו שם גם על פי דברי השאילתות (המובא בתוספות, ע"ז יג ע"א) שלכל מצוה שהיא מותר לצאת, אבל כאן הוא יודה שאינה מצוה ולכן אסור לצאת. כל שכן שאסור לפי דעת התוספות [וכן דעת הרמב"ם] שהתירו אך ורק כדי לשאת אשה וללמוד תורה, ולא למען כל שאר המצוות, אפילו כשחיוב קיומן הוא מדאורייתא. קל וחומר שאסור לצאת כדי לקיים איזה מנהג. ולבסוף דבריו ("פרי הארץ", דף כ ע"ב) מוצא ללמוד זכות על ההיתר שאין היציאה לקברות גרועה מהיציאה לסחורה. וכשם שזו מותרת, כך זו מותרת.
אבל יש לתמוה על הדימוי שהוא מדמה. הרי לצאת למען סחורה היא מצוה דרבנן, שאמרה תורה "והודעת להם את הדרך" (שמות יח, כ) ופרשו חז"ל (ב"מ ל ע"ב) "זה בית חייהם". מפרש רש"י "זה לימוד אומנות להתפרנס בה". וציווי מפורש הוא בחז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" (אבות, ב). כלומר אם אדם מסויים מוצא מלאכתו ופרנסתו מהמסחר בחו"ל, הרי ברור שמקיים בזה מצוה מדרבנן. אבל הנידון שלנו, ההליכה לקברות, אינה אפילו מצוה דרבנן! (כן כתב שו"ת פרי הארץ).
ואע"פ שכל קורא ישאל, הרי חתימתו של החיד"א מאשרת פסק זה, שהרי הביא הדברים ב"ברכי יוסף"? אבל הרגילים בספרי הפוסקים יודעים דברי "בן איש חי" (בשו"ת רב פעלים, ח"ד, יור"ד סי' כח: "וכבר הוא [החיד"א] כתב, כל דבר שהוא מעתיקו בספריו 'ברכי יוסף' ו'מחזיק ברכה', ואינו מגלה דעתו בפירוש לענין הלכה, אין להוכיח מזה על הסכמת דעתו כלל". כלומר הרב חיד"א העתיק, וזאת לא אומרת שהסכים לפסק ההוא. [ועיין בהקדמתו לברכ"י, סוף מוד"ע לבינה, "איכא השתא אשתלאי, מגו דאתקצאי לא צילא דעתאי"].
יש עוד רב פוסק המתיר יציאה לחו"ל כדי להשתטח על הקברות, הרי הוא שו"ת שדה הארץ (ח"ג, אבהע"ז סי' יא, של ר' אברהם מיוחס). והנימוק שלו הוא כיון שניסה הרב הגדול "בתי כהונה" הנ"ל (ח"א סי' כג) להתיר לכהנים להשתטח על קברי הצדיקים. ואם טומאה דרבנן התירו, כל שכן יתירו לכל אדם לצאת לחו"ל לשם מנהג זה. וכאן עלינו לתמוה תמיהה גדולה. המעיין בדברי "בתי כהונה" יראה שאין דעתו נוחה כלל ממה שהכהנים פוקדים לקברי הצדיקים. ואף חותר להחליט שעוברים איסור דאורייתא. ומה שמסיים בסוף דבריו שהרבנים עושים כך משום "סוד ה' ליראיו", אין בזה סמיכה כלל אלא לימוד זכות קלושה. [עיין מעין לימוד זכות קלושה בדברי החיד"א, "שם הגדולים", ערך ר' אליעזר בן נתן (ראב"ן), בסוף הקטע שבאותיות רש"י)]. גם "פתחי תשובה" לשו"ע (כיון שע"ב, פסקא ב, מצטט "בתי כהונה" דהכהנים הללו אין להם על מה שיסמוכו". גם "שדי חמד" (מערכת ראש השנה, סי' א סוף עמ' 292-293 ד"ה ואחר זמן נשאלתי) הקשה כך נגד "שדה הארץ" וכותב "לא ראיתי שום צד היתר, והאיסור מפורש בדברי הרב 'בתי כהונה'. והסומכים על המובן מדברי הזוהר הקדוש וכו' מי שיש בידו למחות, לא ימנע טוב [וימחה] כי בדבר שמפורש בדברי הפוסקים לאסור, מאן ספין [מי הוא חשוב דיו] להתיר ע"פ משמעות לשון הזוהר. ולא יהא אלא ספק באיסור תורה, מהיכא תיתי להקל?" עכ"ל. ועוד נחזור לזה בסוף דברינו להלן.
ובאמת היו שהתירו את היציאה לחו"ל לשם פקידת הקברות, מהטעם שזאת לא פחות בחשיבות מלצאת לחו"ל כדי לראות את פני חברו. והתיר זאת המגן אברהם (או"ח סי' תקל"א). ולמד זאת ממה שהתיר רמ"א (או"ח סוף סי' רמח) לצאת להפליג באניה גם תוך ג' ימים הסמוכים לשבת, אם הולך לראות פני חברו, כי גם זה נחשב לצורך מצוה. כך כתב המרדכי (שבת, פסקא רנח) וכן הגהות מיימוניות (דפוס קושטא, רמב"ם פרק ל) בשם רבנו תם. אבל כבר הרבנים הרב שמואל ואזנר (כמובא בשו"ת משנת יוסף (ליברמן) ח"א סי' נו) והרב משה שטרנבוך ("מועדים וזמנים", חלק ה, הערה לסי' שמו) הקשו על פסק של המגן אברהם, שהדימוי אינו עולה יפה. כי בסימן רמ"ח מדובר על הפלגה בספינה תוך ג' ימים לשבת, והיא רק איסור דרבנן. מה שאין כן היציאה לחו"ל היא איסור מהתורה, כי כשם שבישיבה בה מקיימים מצוה מהתורה (והארכנו במקום אחר כי כך היא גם לפי דעת רמב"ם, עיין שו"ת אבני נזר, יו"ד סי' תנד) כך היוצא ממנה ללא היתר עובר על איסור תורה "וירשתם את הארץ וישבתם בה". ואם רבנו תם התיר שם לענין ההפלגה באניה ג' ימים לפני שבת, באיסור דרבנן, אין לדעת אם היה מתיר זאת באיסור דאורייתא. ומה ההבדל בין יציאה כדי לראות פני חברו, ליציאה כדי לפקוד קבר? פשוט כי המתחבר לחבר טוב, מקיים בזה מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). אבל לפקוד קברות, איזו מצוה יש בכך? ומה שאומר מי שהוא שזו בחינות "לימוד תורה" אינני מבין מה הוא סח, שהרי אינו לומד שם מפיו של הרב כלום. ואם לומד מהספר, ילמוד כאן בא"י.
אמנם הסיבה שנוהגים לפקוד קברי צדיקים היא מפני דברי זהר (ח"א דף רכה.) ואריז"ל (בסוף שער הגלגולים). אבל כל זה נאמר בבן א"י הפוקד קבר בא"י. אבל לא הזוהר ולא האריז"ל התירו לעבור איסור יציאה מא"י לחו"ל כדי לפקוד קבר. ויש כאן בעיה חמורה נוספת. אריז"ל הזהיר במפורש שאין להתקרב תוך ד' אמות של הקבר ("שער רוח הקודש", תקון י"ב, דפו"י דף יח, דפו"ח דף מט). אבל כל הפוקד קברו של צדיק מתקרב לתוך ד' אמות של הקבר. וגם סביב לקבר ישנם עשרות קברות אחרים, וההולך שם בעל כרחו נמצא תוך ד' אמות. וכיצד עובר על דברי אריז"ל? וזה מובא במשנה ברורה (סוף סי' תקנ"ט). ועיין אגרת הגר"א (ששלח בעת שנסע לא"י) מזהיר כי הרבה נזק בגוף ובנפש יש להולך לבית הקברות, שלא בזמן קבורת המת.
הללו בימינו המעודדים עלייה לקברות בחו"ל, מפני דברי זהר ואריז"ל ובניגוד לנגלות התורה על איסור יציאה מהארץ, עוברים על פסק מפורסם (משנה ברורה, סי' כ"ה פסקא מב). כל שכן שהזוהר והאריז"ל דברו על בן חו"ל המבקר קבר בחו"ל, או על בן א"י המבקר קבר בא"י. ולא דברו כלל על יציאה לחו"ל, שזה לא היה שייך כלל לפי תנאי הנסיעות שהיו בימי רשב"י ובימי האריז"ל. וניכרים דברי אמת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
