בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש בראשית
  • לך לך
קטגוריה משנית
undefined
15 דק' קריאה • 44 דק' צפיה
אחדות האומה בשעת מחלוקת שיחת הרה"ג זלמן ברוך מלמד לפרשת לך לך (תשפ"ו) תמיד צריך לעלות ולהתקדם ◆ הקב"ה נראה לאברהם ◆ קריאה בשם ה' ◆ השגת הקדושה בארץ ישראל◆ טומאת ארץ העמים ◆ הבטחת הארץ והגאולה ◆ מחלוקת גדולי ישראל בעניין העליה לארץ ◆ האם צריך להיבדל מציבור שאינו שומר תורה ומצוות◆ דברי הרב זצ"ל ביחס לאחדות האומה ◆ יחס החרדים למדינת ישראל ◆ כיצד נכון להתנהל במחלוקת תמיד צריך לעלות ולהתקדם "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב א) הדיבור הראשון מהקב"ה אל אברהם הוא ללכת, לא לעמוד. אדם נקרא מהלך, המלאכים נקראים עומדים. "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג ז), אף על פי שהם מלשון מלאך, שליחות, הם נקראים עומדים, והאדם נקרא מהלך מפני שיש לו בחירה וכל הזמן הוא נמצא בתהליך. הוא צריך לבחור בטוב, להתקדם, לא לעצור, תמיד לצאת ממצב אחד ולהתקדם למצב חדש. "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", זאת אומרת, תצא מהמקום שאתה נמצא בו למקום חדש. הקב"ה עדיין לא אומר לו לאיזה מקום ללכת, לאיזו ארץ תגיע. הוא אומר לו להתקדם ולעלות ממדרגה למדרגה. זו ההוראה הראשונה. הקב"ה נראה לאברהם אברהם מגיע לארץ ישראל, לשכם, והוא בונה מזבח "לה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב ז). מתחילת ספר בראשית הקב"ה לא התגלה במראה, הוא מדבר אל אדם הראשון אבל אדם לא רואה אותו. אחר כך מדבר אל נח אבל נח לא רואה. הוא מדבר אל אברהם בחוץ לארץ, אברהם לא רואה אותו. אבל מיד כאשר אברהם מגיע לארץ ישראל, הוא עושה מזבח לה' הנראה אליו. זוהי מדרגה חדשה של הופעה אלוקית. כמה אדם היה מוכן לשלם בשביל לראות את ה'? את כל הונו. אז אברהם מגיע לארץ ישראל והוא מתרומם למדרגה חדשה שהוא נפגש כביכול במראה ה'. קריאה בשם ה' אברהם מגיע לבית אל, ושם הוא בונה מזבח וקורא בשם ה'. שוב, מדרגה חדשה. הקריאה בשם ה' פירושו של דבר, שהוא קורא כבר שם, יש כאן איזו הבנה, איזו השגה של לקרוא בשם את ריבונו של עולם. אבל לא כתוב שהוא קורא לה' הנראה אליו. אומר הזוהר: אל תחשבו שכאן הייתה מדרגה פחותה מהמדרגה שהייתה קודם לכן בשכם, אלא יש מדרגות בהשגה האלוקית, יש מדרגה של ראיה, ויש מדרגה של הבנה ללא ראיה. וזו מדרגה גבוהה יותר. הגמרא מספרת (יבמות מט ב) שמנשה הרג את ישעיהו משום שישעיהו אמר "וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו ו א), ומשה רבנו אמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג כ), אומר מנשה לישעיהו, אתה יותר ממשה רבנו? משה רבנו אומר שאי אפשר לראות את ה', ואילו ישעיהו אומר שהוא ראה, אז זו ממש כפירה. בסופו של דבר שואלת הגמרא: איך באמת אפשר להסביר את שני הפסוקים הללו? עונה הגמרא: כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה. כלומר, באספקלריא המאירה לא רואים את ה' אך באספקלריא שאינה מאירה - רואים. לכאורה זה אבסורד, אספקלריא המאירה, זאת אומרת שאין הסתרה, כאילו הכול שקוף ולכן רואים הכול, ואילו באספקלריא שאינה מאירה, רואים דרך משהו שהוא קצת מסתיר את הראייה השלמה. אלא, כאשר ישנה הסתרה לראייה השלמה, חושבים שרואים הכול, וכאשר האספקלריא מאירה, רואים שאי אפשר לראות. זו מדרגה גדולה עוד יותר, מדרגתו של משה רבנו. "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". אי אפשר לראות את הקב"ה, אבל אפשר לראות הופעות שלו וחושבים שזה הוא בעצמו, ואז קוראים את זה בשם, אבל אלו הופעות, התגלויות, זה לא הוא. הקב"ה גבוה מעל גבוה, ואת ההשגה הזו משיג אברהם אבינו כאשר הוא מגיע לכאן, לבית אל, ואז הוא כבר לא אומר 'ה' הנראה'. אבל הוא מגיע להשגה מאוד גדולה שהוא קורא בשם ה'. קודם לכן הוא התעלה בעצמו, ועכשיו הוא קורא לעולם: דעו לכם שיש ריבונו של עולם. יש כאן כבר בהירות של קריאה ויש כאן קריאה גדולה, קריאה לציבור. לכן, לאברהם הייתה השפעה מאוד גדולה על אלפים רבים בקריאה הזו שקורא בשם ה'. השגת הקדושה בארץ ישראל זהו עניינה של ארץ ישראל. בארץ ישראל אפשר להגיע להשגות גדולות של קדושה, של עליונות ושל מדרגות בנבואה. הנבואה ניתנה רק למי שבה או בעבורה (כוזרי ב יד). בארץ ישראל אפשר להגיע לרוח הקודש, לנבואה "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" (תהילים קה ד), זה פסוק שאנחנו אומרים כל יום בבוקר ב'הודו'. ואומר (שם) המדרש "אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה, אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל שנאמר "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד". אדם שעוסק בתורה בארץ ישראל, כאילו נפגש עם השכינה "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ" עזו, זה התורה. "בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד", כאשר יש לימוד תורה בארץ ישראל, מבחינה מסוימת יש כאן פגישה עם ריבונו של עולם, עם השכינה. "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי ב). הגמרא (שם קיא א) מספרת, שלאדם אחד היה אח בחוץ לארץ ואחיו מת בלא בנים. שאל האיש הזה את רבי חנינא האם מותר לו לצאת לחוץ לארץ כדי לייבם את אשתו? אמר לו רבי חנינא, אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו? זה ביטוי חריף מאוד. מסביר שם המהרש"א את משמעות האמירה 'אחיו נשא כותית', שהרי כל הדר בחוצה לארץ כמי שעובד עבודה זרה אז אחיו נשא כותית, כיוון שהם שגרים בחוץ לארץ, הרי זו כותית, ועכשיו אתה רוצה לרדת אחריו, ברוך המקום שהרגו. הביטוי שמשתמשת בו הגמרא, כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה, הוא ביטוי חריף מאוד. ההפלאה בסוף מסכת כתובות (שם) מדייק בדברי הגמרא, כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלו-ה, אבל באמת אין לו, ומי שדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אבל באמת יש לו. צריך להבין את דברי חז"ל אלו, זה רק כמי? זה לא באמת? אלא מסביר ההפלאה, כל הדר בארץ ישראל ואין לו אלוה, אבל הוא כמי שיש לו, אף על פי שאין לו. אף על פי שהוא לא מאמין, כיוון שהוא גר בארץ ישראל הרי הוא כמי שיש לו אלוה, ומי שדר בחוץ לארץ ויש לו אלוה, כלומר, הוא מאמין גדול, אבל הוא נחשב כמי שאין לו, למרות שהוא מאמין בגלל שהוא גר בחוץ לארץ הרי הוא כמי שאין לו. אפשר להסביר זאת באופן נוסף. מי שנמצא בחוץ לארץ, הוא גר באמריקה, השקפת העולם שלה היא נוצרית, וזה אפילו כתוב על הדולר, ומי שגר שם הוא חלק מהמדינה הנוצרית, הוא שייך למדינה הזאת, משלם שם מיסים, הוא חלק מהמקום הזה, ולכן הוא כמי שאין לו אלוה, הוא חלק ממי שאין לו אלוה. ומי שגר בארץ ישראל, ארץ ישראל היא ארץ ה', אז מי שגר בארץ ישראל הוא שייך לדרך הזאת של דרך ה', דרך התורה, ועל כן הרי הוא כמי שיש לו אלוה. כתוב "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקיךָ" (דברים כו ג). שואל הזוהר: למה הוא נאמר בלשון הזה ולא לה' אלוקינו, מה זה אלקיך? למה בכלל משה רבנו מתבטא כל כך הרבה פעמים בביטוי ה' אלוקיכם ולא אומר ה' אלוקינו? עונה הזוהר: משה רבנו מדבר אל עם ישראל העומד להיכנס לארץ ישראל, ובארץ ישראל כל הדר כמי שיש לו אלוה. אומר משה רבנו: אני לא נמצא בארץ ישראל, אז יש לי החיסרון הזה, זה אולי ה' אלוקיך אבל לא ה' אלוקינו. תארו לעצמכם, יש מישהו יותר קרוב ממשה רבינו לה'?! ובכל זאת הוא מתבטא בביטוי כזה. משה רבינו אומר, מבחינה מסוימת אתם תהיו במדרגה גדולה יותר מהמדרגה בה אני נמצא. בארץ ישראל יש מעלה גדולה מאוד ובחוץ לארץ ישנם חסרונות רבים. כלומר, מי שעובר מחוץ לארץ לארץ ישראל, קודם כל הוא יוצא מהחסרונות של חוץ לארץ, ושנית, הוא נכנס למעלתה של ארץ ישראל. טומאת ארץ העמים חוץ לארץ זו ארץ טמאה. חכמים גזרו עליה טומאה מסוימת. ישנם שתי סיבות למה גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים: לפי הסיבה הראשונה, הגויים לא מסמנים היכן יש מתים וכל האדמה היא כבית קברות אחד, לכן כל המקומות שם הם בספק טומאה וממילא הוצרכו חכמים לגזור טומאה בחוץ לארץ. לכן כולם צריכים להיזהר לא לנסוע לחוץ לארץ ובמיוחד כהנים נזהרים בזה. הסיבה השנייה היא, שלא רצו שיצאו לחוץ לארץ ורצו שיישארו לגור בארץ ישראל, אז גזרו על טומאת ארץ העמים. אף אחד לא רוצה להיות טמא, טומאה זה חיסרון, זה לכלוך רוחני, זה לא דבר טוב. אז אם חוץ לארץ היא מלוכלכת באופן רוחני אז אנשים לא יצאו לחוץ לארץ. זה מה שאומר הקב"ה לאברהם אבינו, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", קודם כל, צא משם, המקום הזה מקולקל. שנית, תגיע לארץ ישראל, שארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ הקודש. לא רק שהיא לא טמאה היא גם קדושה, יש לה מעלה כפולה. יכול להיות גם מצב ביניים, לא ארץ ישראל ולא חוץ לארץ. הגמרא (מנחות סט ב) שואלת: מה דין חיטים שירדו בעבים. כלומר, כיוון שאת שתי הלחם צריך להביא מתבואה של ארץ ישראל, "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג יז), אם ירדו מהשמיים חיטים האם זה נחשב חיטים שהן לא מחוץ לארץ והן כשרות לשתי הלחם, או לא כיוון שהן לא מארץ ישראל? ישנם שני פירושים מאיפה ירדו מהשמיים. רש"י אומר (שם ד"ה שירדו בעבים), שהייתה ספינה מלאה חיטים שנבלעה בים והגיעה סערה והעיפה אותה גבוה, ופתאום הם ירדו מן השמיים. אז אף על פי שזה גדל במקום אחר, זה הושפע מהשמיים זה כאילו ירד מן השמיים. אז מצד אחד זה לא הגיע מחוץ לארץ אבל זה גם לא מארץ ישראל, כיוון שזה לא גדל בארץ ישראל אלא זה גדל בשמיים. תוספות אומר (שם ד"ה חיטים שירדו בעבים), אלו חיטים של נס, נעשה נס וירדו חיטים מן השמיים. ללמדך שיכול להיות שהעיקר זה שלא יהיה מחוץ לארץ כי חוץ לארץ זה דבר מקולקל אז אם אין לזה את הקלקול זה כבר ראוי או אולי צריכים גם את המעלה של ארץ ישראל. זאת אומרת שיש איזה מצב ביניים שהוא לא ארץ ישראל ולא חוץ לארץ. יש גם מקומות שהם במצב ביניים. לדוגמא, עבר הירדן. הגמרא מספרת (נדרים כב א) על עולא שעלה לארץ ישראל יחד עם עוד שני אנשים שעלו איתו. באמצע הדרך, כעס אחד על השני, שחט אותו, והרגו. הוא שאל את עולא עשיתי בסדר? אמר לו עולא, כן, תפרע לו את בית השחיטה ותמשיך לפגוע בו. לאחר מכן כאשר בא עולא לארץ ישראל, הוא שאל את רבי יוחנן, עשיתי בסדר שחיזקתי ידי עובר עבירה? אמר לו רבי יוחנן, זה היה פיקוח נפש, היית חייב לומר את זה, לא הייתה לך ברירה, כיוון שהוא היה פוגע בך אם היית אומר לו שחטא. שאל אותו רבי יוחנן, אבל איך זה קרה שאחד הורג את השני? והרי כתוב שבארץ ישראל אין כעס ואין רוגז, איך יכול להיות שזה קרה בארץ ישראל? אמר לו עולא, זה היה עוד לפני שעברנו את הירדן ועדיין לא נכנסנו ממש לארץ ישראל. מסביר שם הר"ן (ד"ה ההוא שעתא) שקדושת עבר הירדן היא לא ממש כמו קדושת ארץ ישראל שהרי אי אפשר להביא ממנה עומר. העומר צריך לבוא דווקא מארץ ישראל המערבית. אז אף על פי שבעבר הירדן חייבים בתרומות, מעשרות, יובל ושמיטה, בכל זאת היא לא כמו ארץ ישראל. אז כיוון שעבר הירדן היא לא ממש ארץ ישראל, אז באמת אפשר לתרץ למה הסיפור הנורא הזה קרה שם. הבטחת הארץ והגאולה "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית טו יח). נתתי, לשון עבר. זאת אומרת, ההבטחה היא כאילו, זה כבר נתון לך, לזרעך נתתי את הארץ הזאת. וכאן הקב"ה מבטיח לאברהם את ארץ ישראל הגדולה. מנהר מצרים, שאנו סבורים שזו תעלת סואץ, ועד הנהר הגדול נהר פרת. הכול הקב"ה מבטיח, את כל ארץ עשרת העממים, וזה עדיין לא התקיים. הקב"ה נתן לנו את ארץ שבעת העממים, ושלושת העממים שעוד לא נתן לנו, זה עתיד להינתן לעתיד לבוא. מכאן המקור, שהגאולה מוכרחה להיות, כיוון שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו את כל ארץ עשרת העממים, זו הברית שהקב"ה כרת את אברהם. אברהם שואל את ריבונו של עולם, מהיכן אדע שאני ארש את ארץ ישראל. והרי כמה פסוקים קודם לכן, הקב"ה אומר לאברהם שיהיה לו בן משרה. וזה לא סביר, כיוון ששניהם זקנים מאוד וכבר לא יכולים להוליד. אז אברהם מאמין, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם ו). עכשיו כאשר הקב"ה אומר לאברהם אבינו שהוא ייתן לו את הארץ, אז הוא שואל אותו במה אדע כי אירשנה, למה אתה שואל, הקב"ה אומר לך, שאתה תירש את ארץ ישראל, אז מה פתאום אתה שואל שאלות? אלא, השאלה של אברהם לא הייתה האם ארש את ארץ ישראל, אלא באיזו זכות אני ארש את הארץ. כדי לרשת את ארץ ישראל צריכים זכות מאוד מאוד גדולה, צריכים להיות באמת במדרגה עליונה מאוד, כי ארץ ישראל זו ארץ ה', זו ארץ שהקב"ה נמצא שם, "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא יב), אז איך אפשר לזכות בארץ הזאת, בנוסף לכך, יכולות להיות תקופות שישראל לא יהיו שלמים וזכאים, אז איך יכול להיות שארץ ישראל תהיה שייכת תמיד לבני אברהם אבינו?! אומר לו הקב"ה, "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת "וכו' (בראשית טו ט). זאת אומרת, הקב"ה אומר לו, בזכות הקורבנות, בזכות שישראל תמיד יקריבו קורבנות. שואל אברהם אבינו, אבל אם תהיה תקופה שאולי לא יוכלו להקריב קורבנות? אומרת הגמרא (תענית כז ב), יזכו בזכות אמירת הקורבנות. זאת אומרת, אם נאמר את פרשיות הקורבנות, נלמד את סדר קדשים, נגיד את כל סדרי העבודה, בזכות זה ארץ ישראל תישאר לעד לעם ישראל. מסביר המהר"ל (גבורות ה' פרק ח) שבזכות הקורבנות ובזכות התפילה, זה אומר, שעם ישראל ביסודו הוא תמיד קדוש, גם אם יהיו קלקולים אפשר תמיד לתקן אותם, זה לא שינוי מהותי, זה שינוי חיצוני, זה כמו בגדים צואים שאפשר לנקות אותם, הם לא חלק מהגוף. גם המעשים הרעים הם חיצוניים, החטא הוא לא בטבע של עם ישראל. הטבע של ישראל הוא קדושה, עם ישראל בטבעו שייך לארץ ישראל. והראיה לכך היא, שעל ידי התפילות אפשר לתקן הכול, על ידי הקורבנות אפשר לתקן הכל. אם זה פגם בשורש, אי אפשר לתקן אותו. אם קרה פגם בטבע, הטבע השתנה ואין מה לעשות. בישראל המציאות היא כזאת שיש קלקולים, אך הקלקולים הם חיצוניים. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כי עם ישראל הוא עם קדוש, עם עליון. זאת התשובה של הקב"ה לאברהם אבינו. ב"ה שזכינו להגיע, להיות, ולחיות בארץ ישראל. מחלוקת גדולי ישראל בעניין העליה לארץ ישנה מחלוקת ישנה בין גדולי ישראל, כבר אולי קרוב למאתיים שנה. הרב קלישר פנה לרב הירש בגרמניה שגם הוא יהיה שותף בקריאה לעלות לארץ ישראל. ענה לו הרב הירש, מה שאתה מחשיב כמצווה גדולה, אני חושב שזו עבירה לא קטנה. הרב קלישר חושב שזו מצווה גדולה לקרוא עכשיו לעם ישראל לעלות לארץ ישראל, עכשיו זו השעה הגדולה שעם ישראל חוזר לארצו, זו אתחלתא דגאולה. אך הרב הירש לא חושב ככה. שניהם היו תלמידי חכמים, אני לא רוצה להשוות ביניהם,. לכל אחד היתה השפעה גדולה מאוד, כל אחד חושב אחרת, אבל הם מדברים באופן מכובד אחד לשני. אף שאחד חושב שזו עבירה, הוא לא אומר לו אתה פושע, אי אפשר לצרף אותך למניין, אלא הוא כותב לו בכבוד מאוד גדול, הוא תומך באלו שבארץ ישראל אבל לא מזדהה עם כל המהלך הזה. האם צריך להיבדל מציבור שאינו שומר תורה ומצוות הייתה עוד מחלוקת משמעותית בין גדולי ישראל. הרב הירש סבר שצריך לעשות קהילות נפרדות, שהציבור הדתי, החרדי, יפרד מכלל הציבור ויעשה לו קהילה נפרדת לעצמו. ועל זה כתב הנציב מוולוז'ין (שו"ת משיב דבר ח"א מד): "והנה המעריך הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט, במטותא מן המעריך" המעריך זה עורך העיתון, "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה". זה כמו לחתוך את גוף האומה. "הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל, בסיבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים, וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה ש"ד". בזמן בית שני חרב הבית בגלל סיבת המחלוקת של הפרושים עם הצדוקים, בגלל שנאת חינם, וזה גרם לשפיכות דמים. בהמשך הוא אומר, שזה איום ונורא לחשוב על אפשרות כזאת לעשות הפרדה בין שומרי התורה ובין אלו שאינם שומרי תורה בישראל. הנצי"ב מציע להרבות שקידת התורה, להרבות שיעורי תורה, להרבות מצוות, זה מה שצריכים לעשות, אבל חס וחלילה לא להיפרד. "חס ושלום בעת כזאת גם כן אשר על פי ראות עיני אחד ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג על פי דרכו בעבודת ה', וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זה את זה בהיתר בדמיון כוזב, חס ושלום, ושחת כל עם ה' חלילה זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו. ומכל שכן, בשעה שאנו כבושים בגולה ושה פזורה ישראל בין אומות העולם". כל שכן עכשיו שאנו בגלות, חייבים להיות כולם מאוחדים, לא להיפרד חס וחלילה. חלק ממה שכואב לנצי"ב, זה מה הזכרנו כבר בדבריו בפתיחה לספר בראשית, שצריכים להיות ישרים. לא מספיק להיות צדיקים, לא מספיק להיות חסידים, צריכים להיות ישרים, וישרים יודעים לחיות בשלום אפילו עם עובדי עבודה זרה. וכל שכן בינינו לבין עצמנו. לא לחשוב על האחר שאם הוא לא נוהג בשלמות אז כנראה שהוא צדוקי, כנראה שהוא פושע, המחלוקות האלה הביאו לחורבן בית המקדש. דברי הרב זצ"ל ביחס לאחדות האומה מרן הרב גם מתייחס לסוגיה זו (מאמרי הראיה עמוד 58), שם הוא מדבר באריכות על כך שצריך לשמור על אחדות האומה: "אבל לומר שיש דעה קבועה שפושעים שאומרים שישראל הם גוי אחד ושצריכים הם לשמור על הצביון של האומה בתור אומה מיוחדת ואחדותית, אף על פי שהם טועים עדיין בהרבה דברים מפני חשכת הגלות, להחליט שהם יוצאים מכלל ישראל ושאין האומה כוללת כי אם את הטובים והצדיקים לבדם, הרי היא דרך מינות, כפשטא דמתניתין לפירוש רש"י ותוספות". בגמרא (מגילה כה א) מובא כי "האומר יברכוך טובים הרי זו דרך מינות", כלומר, שרק הטובים יברכוך ולא הרעים, גם רש"י וגם תוספות אומרים (ד"ה יברכוך) שהוא עושה פירוד, שלהפריד בין הרשעים והצדיקים זו דרך מינות. "ודעה פסולה ואסורה לבוא בישראל היא אליבא דכולי עלמא", לעשות פירוד בעם ישראל בין טובים ובין לא טובים. "ובוודאי לא ייתכן לומר שמה שהוא אליבא דרש"י ותוספות, והכרעת גדולי גאוני בתראי". הרב מוכיח שבאמת הפירוש במשנה הוא פירוש שכולם מסכימים עליו, שזו דרך מינות חס וחלילה, "יהיה לדעות אחרות חלילה דרך הקודש ודרך צדיקים", כיצד אחרים יחשבו שפירוד זה דרך צדיקים, אם רש"י ותוספות אומרים שזה דרך מינות, איך אחרים יכלו לחשוב שזה דרך צדיקים. "רחמנא ליצלן מהאי דעתא", הרחמן הקב"ה יציל אותנו מדעות כוזבות כאלה שחושבות שאפשר להפריד בין חלקי ישראל. והוא מוסיף ואומר, "שכל ספריו הקדושים וביחוד ספרו נצח ישראל, סובב הוא על היסוד העיקרי הזה, שהוא ממש יסוד היחוד והאמונה, שאחדותם של ישראל בחירתם וקדושתם הכללית, הוא דבר שהוא למעלה מכל מעשה ומכל בחירה אנושית, ושום חטא ועון ושום דעה ושום עבודה זרה, ושום כפירה בעולם, אינה יכולה לפגום בקדושת האחדות הכללית של עם ה' שבחירתם הקדושה היא מצד העילה השם יתברך, ולא מצדם". הקב"ה בחר בנו, אם אנחנו סוברים שכאשר אדם משנה דעתו אז הכול משתנה, הרי הבחירה היא בחירה של ריבונו של עולם, הוא בחר בנו לעם והבחירה האלוקית היא בחירה מוחלטת. הרב מרחיב את הדברים, ומזכיר שיש שרוצים להביא ראיות ממקומות אחרים, והוא דוחה את כל האפשרות הזאת ואומר שלחשוב באופן כזה זו דרך מינות. הרב באורות התחיה (פרק כ), גם כן מתייחס להסתכלות הזו ואומר: "מחלוקת הדעות על דרך הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ה', לא יהיה להם שום יחס עם פורקי עול הפושעים, או שמא השלום הכללי מכריע את הכול". זו מחלוקת האם לעשות פירוד או לא לעשות פירוד. הרב אומר, שכל הקלקול הזה לחשוב מחשבות כאלה בא מהגלות, והוא אומר לנו בצורה חריפה מאוד שהכיתות האלה דומות לשתי נשים זונות שבאו אל שלמה המלך, "הדיבור הביאו חרב". כלומר, שלמה המלך בחוכמתו אמר, אתן חולקות של מי הבן, נחתוך את הבן ונתן חצי לזאת וחצי לזאת. אז אחת אומרת גזורו ואחת אומרת שיהיה לך הבן ולא לי, ומי הצודקת - מי שאומרת תנו לה את הילד החי, רוח הקודש צווחת היא אימו, ומי שרוצה לחתוך הוא כמו האישה הזאת. מי שרוצה לחתוך את עם ישראל הוא כמו האישה הזאת שהיא אומרת גם לי גם לך לא יהיה, כי אי אפשר לחתוך את עם ישראל. אם חותכים את עם ישראל אז אין עם ישראל, אין דבר כזה, אי אפשר לחתוך. הרב מדבר על כך בחריפות גדולה מאוד. יחס החרדים למדינת ישראל זו מחלוקת גדולה בין גדולי תלמידי חכמים, בין שתי שיטות שנמשכות כבר זמן רב, ומחלוקת זו נמשכת גם היום. ב"ה אנחנו שייכים למהלך הזה של הנצי"ב, של מרן הרב, המהר"ל וגדולי ישראל. יש אחרים שהולכים בדרך אחרת, הם חושבים שהיה אסור להקים את מדינת ישראל, שמדינת ישראל קמה בחטא. הם לא מזדהים עם קיומה של המדינה והם חיים במדינת ישראל כמו שאנשים חיים במדינה לא להם, כמו שיהודים חיים באמריקה, באנגליה, כך הם חיים פה. הם חושבים שזה לא קידוש ה' אלא חילול ה'. אנחנו אומרים שתקומת מדינת ישראל זה קידוש ה' גדול שלא היה כמותו מאז חורבן הבית, קידוש ה' יותר מכל מסירויות הנפש. חילול ה' זה כאשר עם ישראל בגלות, כשעם ישראל סובל כמו שאומר הנביא יחזקאל "עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו כ). ואומרים כל המפרשים שם, שהם אומרים שאין כוח לריבונו של עולם להציל את עמו כי עם ישראל זה עם ה', והקב"ה לא מצליח להתגבר ולהציל את עמו מיד הגויים. אין חילול ה' יותר גדול מזה. כאשר עם ישראל סובל זה חילול ה', וכשעם ישראל מצליח וחוזר לארץ ישראל, זה קידוש ה', זה סילוק חילול ה'. כאשר עם ישראל מנצח במלחמה, זה קידוש ה', תקומת המדינה זה קידוש ה', קיום המדינה זה קידוש ה', מלחמת ששת הימים זה קידוש ה' נפלא, הניצחונות הגדולים שהיו לנו בשנים האחרונות על איראן ועל חיזבאללה ועל חמאס, כל זה קידוש ה'. אנחנו אומרים קידוש ה', והם אומרים ההיפך. מה הייתה מטרת ההפגנה שלהם - זו הכרזה שאין לנו חלק בזה, אנחנו לא אחראים על ביטחון המדינה, לא רוצים לחיות איתכם יחד, אנחנו לא רוצים שתפגעו בנו, אל תדרשו מאיתנו להשתתף יחד בנשיאת העול של הביטחון, אנחנו לא שייכים אליכם, לא שייכים לאחריות, אין כל ישראל ערבים זה לזה. אנחנו לא במקום הזה, אנחנו ב"ה חושבים אחרת, להשתתף בכנס כזה שכולו אומר פירוד, אנחנו נפרדים, אנחנו חלוקים, אנחנו עושים פירוד, זה ההפך, זה ממש כמו כל הדברים החריפים שאמרו הנצי"ב והרב. כיצד נכון להתנהל במחלוקת אנחנו הולכים בדרכו של מרן הרב, דרכו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וכשיש מחלוקת בין תלמידי חכמים, כשאחד חושב שהשני הולך בדרך מינות, שיש מחלוקת חריפה ממש בדבר שורשי, אף על פי כן צריך לכבד זה את זה. יש מחלוקת, אלה חושבים ככה ואלה חושבים ככה, והמחלוקת הזאת היא לשם שמיים, אלה חושבים שבאמת הדרך שלהם נכונה וצודקת, ואנחנו חושבים שהדרך שלנו נכונה וצודקת. המחלוקת היא מאוד מאוד חריפה, אבל זו מחלוקת בין תלמידי חכמים. מחלוקת בין שתי דעות, צריכים להתדיין בדעות, כל אחד צריך לנסות לשכנע את הצד השני בצדקתו, אבל בדרך של נימוס, בדרך של כבוד. יש אחרים שחושבים שצריך להתנתק מכולם, ואם יש רבנים שהולכים בדרך אחרת ממה שהם חושבים שהיא נכונה, אז צריך לבזות אותם, שאף אחד לא יושפע מהם, וצריך לדבר עליהם דברים של גנאי, כיוון שזה לשם שמיים. אך אנחנו חושבים שצריך לכבד אחד את השני אף על פי שהמחלוקת היא קשה מאוד, כל אחד צריך להתווכח באופן ענייני, כל אחד יגיד את דעתו, יסביר למה דעתו צודקת, יסביר למה השני טועה. אבל זה לא אישי, לא האנשים פסולים. בכל מקום ובכל תקופה, כאשר הייתה מחלוקת לשם שמיים בצורה לא עניינית, ירד כבוד התורה מטה מטה. גם היום, בגלל המחלוקות האלה, כבוד התורה ירוד. אילו היו תלמידי חכמים מכבדים אחד את השני, כבוד התורה היה עולה מעלה מעלה. תראו איך אלה חלוקים זה על זה ואיך הם מכבדים אחד את השני, תראו את התורה איזו תורה נפלאה שאף על פי שיש מחלוקת כזאת גדולה בין האנשים, הם מכבדים אחד את השני, זה היה יכול להיות קידוש ה' גדול מאוד. אך אם זה להפך חס וחלילה, אז זה חילול ה', כבוד התורה יורד. הכיוון שלנו הוא שאנחנו מדברים בכבוד גם על תלמידי חכמים שמזלזלים בנו, גם על תלמידי חכמים שחושבים אחרת ולשם שמיים עושים דברים שבעינינו לא ראוי לתלמידי חכמים לעשות, אנחנו לא נחזיר, ולא ונפתח את המחלוקת הלא עניינית, אלא נשמור על דיון ענייני, כמו שאומר הרב. ובשמיים מכריזים: מי שאומר גזורו הוא לא צודק ומי שאומר לאחד הוא הצודק.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il