פרשת השבוע עוסקת בתיקון המשפט. מצד אחד אנחנו קוראים על אברהם אבינו שנאמר עליו: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יט). אברהם מלמד את בניו לדורות לעשות גם משפט צדק וגם צדקה. להלן נלמד שזה שילוב מורכב וחכמינו לימדו איך משלבים את שני הערכים הללו.

התיאור הזה של אברהם נאמר בהקשר לדיון אם להחריב את סדום ועמורה. ישעיהו הנביא מתאר כי הקלקול שלהם היה במערכת משפט שמגינה על החזקים המקורבים והמיוחסים. "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים". מקבלים טובות הנאה "כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". העניים שלא יכולים לשלם שוחד, ואינם חברים של השופטים לא יזכו לעולם בדין. "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". להם קורא הנביא סדם ועמורה "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (ישעיהו א).

הנביא אומר שהגאולה תלויה בתיקון מערכת המשפט. "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". אבל התיקון יהיה כואב. "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ". ישעיהו ממשיל את התיקון לזיכוך כסף וזהב מסיגים ובדיל. והנמשל הוא להסיר את החלקים הרעים ויתגלה היופי של ישראל כפי שכתוב בפרק ב' "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וכו'".

הסרת החלקים המקולקלים לא תהיה קלה. אבל כשהם יתחילו ליפול, הם יפילו אחד את השני "וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ" הם יתביישו מעמדות הכח שחמדו "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם" יתביישו מגינות שקנו בכספי השוחד "וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם". יתייבשו מחוסר מים "כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ". ישרפו כמו עץ יבש "וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה" (ישעיהו א).

מערכת המשפט בישראל עוברת זעזוע גדול. הפרקליטה הצבאית הראשית יושבת בכלא על שלל עבירות חמורות שבראשן מככבת עלילת דם על חיילי צה"ל כאילו הם אנסים ח"ו. נאשמת בהפצה מכוונת של העלילה הזאת בכלי התקשורת המרכזיים בעולם. הטעיה ושקר של בית המשפט העליון באמצעות היועצת המשפטית לממשלה.

לפשע הזה היו שותפים גם אנשים ממערכת המשפט הצבאית וגם מלשכת היועצת המשפטית. היועמשי"ת עושה לה הנחות ולא חוקרת אותה כמעט חודש, שתכין את עצמה ותעלים ראיות. לא לקחה את הטלפון שהכיל שיחות חשובות. האמינה לכל שקר שנאמר על ידה אפילו שאין בו טיפת הגיון.

גם השופטים העליונים היו שותפים במעל הזה. האדם הכי שוטה מבין שההצהרות השקריות של היועמשי"ת והפצרי"ת הם שקרים שנועדו להגן על האליטה של המקורבים והמיוחסים. עליהם קורא ישעיהו "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים". אעפ"כ השופטים קיבלו את הבדיות הללו כאילו הם אמת לאמיתה. חשוב להזכיר כי יש פה "שֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו" הם ביחד עם בכירי התקשורת שידעו ושתקו וחיפו על הפשע הנורא הזה.

מי ששילם את המחיר של הפשעים הללו הם לוחמים צדיקים שנלחמו ומסרו נפש להגן על עם ישראל כאשר הבכירים התעלמו בזלזול מכל ההתראות וישנו על מיטתם. הלוחמים הם אלה שנרדפו על לא עוול בכפם. אנשים שלא מקושרים למוקדי הכח. הם ונשותיהם וילדיהם שסובלים הכפשות נוראיות במשך שנתיים במקום לקבל צל"ש על הקרבתם.

על הרשע הזה מתנבא הנביא יחזקאל ואומר. "בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל וכו' "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ". אחרי שפינקתם את עצמכם בשכר גבוה ובפנסיות דשנות שכחתם את החלשים "אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ". לכן אומר ה' "הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה" (יחזקאל לד).

יש דבר מדהים בפרשת וירא שמתחילה במילה "וירא" ומילה זו חוזרת על עצמה שמונה פעמים עם אברהם, יותר מכל מישהו אחר בתנ"ך. כאן שלוש פעמים. "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח). בהמשך הפרשה אברהם רואה את סדום, מה שאשת לוט לא יכולה לראות "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן".

גם בעקידה נאמר על אברהם "וירא" עוד פעמיים. ה' אומר לו "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כב) ולבסוף הוא רואה במקום לשמוע. "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק". ממש כמו מעמד הר סיני "רואים את הקולות".

גם בהמשך העקידה כתוב "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו". ולכן הר המוריה נקרא על שם הראיה לדורות "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". עד היום קוראים לירושלים בשמה שמורכב משתי מילים: יראה ושלם.

הזוהר מדגיש כי כח הראיה של אברהם בא לו בזכות ברית המילה. הקפדה על צניעות וקדושה, שלא הייתה בסדום, פותחת את העיניים. לכן אחרי הברית מופיע הביטוי ראיה שש פעמים. לעומת זאת לפני הברית כתוב ביטוי אחר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה" (טו). ובמשך "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". הוא רואה מה שאחרים לא רואים, אבל לא במדרגה הגבוהה.

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כד) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי" (זהר חלק א דף פט/א).

בברית המילה אברהם מקבל שתי עיניים רוחניות. כך מביא רש"י על המילים "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – "עכשיו אתה חסר חמשה אברים שתי עינים, שתי אזנים, וראש הגויה. אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך מאתיים ארבעים ושמונה כמנין אבריך".

לעומת אברהם - אנשי סדום מוכים בסנוורים. "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח" (טו). סנוורים זה לא כמו עיוור שיודע שהוא לא רואה. המוכה בסנוורים חושב שהוא רואה ואינו רואה כלום. לכן הם ממשיכים לחפש את הפתח.

כמו חיל ארם שה' מכה אותם בסנורים (מלכים ב ו) ובא אליהם אלישע הנביא ואומר להם "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר, לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן. וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה: וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע ה'. פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ. וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן". עד שנפקחות עיניהם נדמה להם שהם רואים ולכן הם הולכים אחרי אלישע.

למה אנשי סדום לא רואים? כי הראיה תלויה בעשית משפט צדק. "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג ח. וכן דברים טז). ואין לך אנשים שמוטים לשפוט עוול כמו אנשי סדום ועמורה. לכן הם מוכים בסנוורים.

אחרי שהזוהר מסביר כי כח הראיה בא לאברהם אחרי ברית המילה הוא שואל על כך שגם לפני הברית נאמרה ראיה, "וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב 'וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם'". שבתחילה ה' אומר לאברם. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכו'". כשאברם נכנס לארץ נאמר "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב ועיין אוה"ח הקדוש).

עונה הזוהר "תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ". בזכות הכניסה לארץ ישראל, שהיא במדרגת הראיה, זכה אברהם לראיה מכח החכמה, למרות שעדיין היה במדרגה פחותה.

עד היום יש לעולים כח ראיה אפילו אם הם לא במדרגה, אחר כך כשהם מתקדשים ועושים ברית מילה הם זוכים בכח הראיה בכל מדרגותיהם. וכן רואים בדורינו אנשים שאינם במעלה רוחנית גבוהה, מתלהבים ומתאהבים ומתרגשים ממעלת ארץ ישראל שכלפי חוץ נראית כמו כל הארצות, אבל מי שרואה את נשמתה – מתלהבת נשמתו ביחד איתה. ‏

חכמינו בגמרא סיפרו כי אנשי סדום היו מציגים לכולם מצג של יושרה והגינות. "כִּי הֲוָה מִתְרַמִי לְהוּ עַנְיָא, יְהָבוּ לֵיהּ כָּל חַד וְחַד דִּינְרָא, וּכְתִיב שְׁמֵיהּ עֲלֵיהּ" כשהיה בא עני לסדום היו אנשי העיר נותנים לו צדקה בשווי של דינר. ורק היו כותבים את שמותם על הדינר הזה. "וְרִיפְתָּא - לָא הֲוָה מַמְטוּ לֵיהּ" כשהיה מגיע העני לקנות בחנות, לא היו המוכרים מסכימים לקבל את הדינרים הללו.

כך היו העני ואשתו וילדיהם מתים ברעב כשכל סדום מלאה באוכל. "כִּי הֲוָה מַיִת, אַתִּי כָּל חַד וְחַד וְשָׁקַל דִּידֵיהּ" כשהיו העני ואשתו וילדיו מתים מרעב היו אנשי סדום פושטים על גופם ולוקחים כל אחד את הדינר עם השם שלו. לא היה שם חלילה מישהו שיקח את הדינר עם השם של חברו.

חכמינו מספרים שהיו בסדום שופטים עליונים ומחוזיים. הכל, חוץ מצדק. "אַרְבָּעָה דַּיְּינֵי הֲווּ בִּסְדוֹם, שַׁקְרָאֵי, וְשַׁקְרוּרָאֵי, וְזַיְיפֵי, וּמַצְלֵי דִּינָא" (סנהדרין קט.) לשופטים הללו היה ספר חוקים שמטרתו להרחיק אנשים עניים שלא יבקשו מהם צדקה. הגמרא מביאה דוגמאות מספר החוקים הזה שכולם משפט בלי צדק. הפושע לא מורתע והנפגע לא מקבל פיצוי על הפגיעה.

"אַמְרֵי, דְּאִית לֵיהּ חַד תּוֹרָא - מַרְעֵי, חַד יוֹמָא. דְּלֵית לֵיהּ - לִירְעֵי, תְּרֵי יוֹמֵי" מי שיש לו שור אחד ירעה את העדר המשותף יום אחד. העניים שאין להם בכלל שוורים, ירעו את העדר המשותף שני ימים. ההגיון הוא ברור, הם עניים ואין להם שוורים, בוודאי הם יותר פנויים מהעשירים לתרום את חלקם למאמץ המשותף של בנית סדום. כך מספרת הגמרא על אֶלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שהגיע לסדום ואחד מהעיר פצע אותו. תבע אליעזר את הפוגע אצל דייני סדום. והם אמרו לאליעזר שהוא חייב לשלם לפוצע כמו שמשלמים למי שמקיז דם לצרכים רפואיים.

הוציא אליעזר אבן גדולה מכיסו, זרק על השופטים ופצע אותם. אמר אליעזר לשופטים אתם כעת חייבים לי על הטובה שעשיתי לכם כשהקזתי לכם דם. אין צורך שתשלמו לי, תשלמו ישירות לפוצע שפצע אותי. אני חייב לו ואתם חייבים לי. השופטים הסדומיים לא היו יכולים להתנגד לו כי בסדום עושים מצגת של יושר וצדק. אליעזר הראה במעשיו שהחוק לא שווה בכל.

כשמערכת המשפט נותנת גב לרשעים ולא מגינה על החלשים, לומדים כולם להרשיע. כך קורה שבתוך מספר שנים אין אפילו צדיק אחד בסדום. "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (בראשית יט, ד). כל העם, מקצה עד קצה, רוצה לאנוס את האורחים של לוט. גם כשלוט מציע להם את בנותיו הם לא מסכימים, הם רוצים רק את הסטיה הקלוקלת. כך זה בגלל שכאשר יש "משֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים" (משלי כט, יב – רד"ק).

אל מול הקלקול של סדום יש את הדרך של אברהם, משפט וצדקה. וצריך לשים לב שיש בתורה משפט צדק ויש משפט וצדקה. על משפט צדק אומרת התורה "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט). יודעת התורה שיש מערכת משפט שאין בהם צדק. לכן היא מזהירה לעשות משפטי צדק.

כך נאמר גם בספר דברים "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (דברים א' טז). אפילו גר שאין לו חברים - זכאי למשפט צדק. כך חוזרת ואומרת התורה את ההלכה הזאת לרוב חשיבותה "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (שם טז).

אל מול שופטי הצדק יש את השופטים החלקלקים שמוזכרים בתהילים (יב) "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ". מאחרי החלקות לשון הללו מסתתרת גאווה וחוסר אמונה, מי אדון לנו. התוצאה היא "מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ" אם תנצלו את האביונים אומר ה' שהוא יקום לנקום את נקמתם (תהילים יב).

ישעיהו הנביא התנבא ואמר שלעתיד ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. כך הייתה מלכות בית דוד "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". כך ממשיך בנו שלמה ומקבל על כך שבחים ממלכת שבא "בְּאַהֲבַת ה' אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (מלכים א י ט). כן לעתיד לבא תבנה מלכות בית דוד בירושלים במשפט ובצדקה "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א). ועל המשיח "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו יא).

הגמרא בסנהדרין (דף ו ע"ב) שואלת "והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט?" רבי אליעזר מסביר שמדובר באנשים שונים. "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אָסוּר לִבְצֹעַ (לעשות פשרה), וְכָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר, (תהלים י) "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'".

אֶלָּא, יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים א) "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, "יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר". אֲבָל אַהֲרֹן - אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלאכי ב) "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (סנהדרין דף ו ע"ב).

ממשיכה הגמרא ומספרת כי דוד איחד את שני הכוחות של משה ואהרן. "דָּן אֶת הַדִּין זִכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּב אֶת הַחַיָּב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ", מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי, הַאי "לְכָל עַמּוֹ"? "לָעֲנִיִּים" מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, רַבִּי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה, מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁהוֹצִיא גְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ:

רבי יהושע בן קרחה חולק על רבי אליעזר ואומר שמצווה לדיין לעשות פשרה "רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, מִצְוָה לִבְצֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ח) "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם?! הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה בִּצּוּעַ (פשרה). וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, (ש"ב ח) "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה - אֵין מִשְׁפָּט?! אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ". והלכה כמותו.

וכך נפסק בשו"ע (חו"מ סימן יב) "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה? אם רצו בפשרה - עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם".

הגמרא (סנהדרין לב/ב) אומרת שאסור לדיין לדון דין מרומה. וכן בגמרא (שבועות דף ל/ב) "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק". וכך הלכה "הדיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי על העדים אלא ידרשנו ויחקרנו היטב. אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות - חותך הדין ע"פ העדים.

אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפוסלן. או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הִטְעָם. או שנראה לו מכלל דבריהם שיש שם דברים אחרים ואינם רוצים לגלותן - כל אלו הדברים וכיוצא בהן אם באו לדיין אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו ממנו".

אבל כשהנתבע משחק את המשחקים הללו, זורק את הפלאפון שלו לים, ומסתיר ראיות – חייב הדיין לדון אע"פ שאין ראיות. "וזה דוקא כשהתובע רמאי אבל אם הנתבע רמאי כ"ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי". כך היה עם החוקרים במשפט ראש הממשלה נתניהו. אחד מהם היה תת ניצב שתוך כדי עדותו במשך 8 ימים הוא אמר 973 פעמים "לא זוכר, לא יודע, לא מכיר". כל אחד מבין שהתת ניצב הזה משקר כדי לא להפליל את עצמו. מה עושים במקרה כזה? מה עושים כשהפצ"רית מרמה וזורקת את הפלאפון שלה לים?

ענה הבית יוסף (חו"מ סימן טו) "ואם אינו רוצה להשיב ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה. ואם יסתלק מן הדין - היינו זכות, כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו."

ועל זה נאמר (ב"ב קלא., סנהדרין ו ע"ב) "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלתו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש את דבריו - יעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו באומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שקרו בביאור. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה". הגמרא מביאה סיפור מרבי בנאה (ב"ב נח.) שפעל כך, ורבי בנאה למד דין זה מאב החכמים שלמה ע"ה במעשה דשתים נשים זונות (מ"א ג טז-כח).

ויהי רצון שנזכה לראות את מערכת המשפט בישראל שופטת בצדק, לא מוותרת לעשירים, לעיתונאים, למקורבים, למיוחסים ולחברים שלהם. לא מחמירה עם אנשים שאינם דומים בדעותיהם לשופטים. ובקיצור משפט צדק כמו מלכות בית דוד. אמן ואמן.

העיתונים "יום השישי" ו"ערב שבת" היו עיתונים עם תכנים דתיים, אבל לפעמים הם היו נכשלים, כמו כל עיתון, בלשון הרע, גם כנגד רבנים בכלל וגם כנגד הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל. לא תמיד זה היה בכוונה, לפעמים איזה כתב הביא ידיעה לא מוסמכת והעורכים לא בדקו כל צרכם. וכך זה קרה פעם, פעמיים או יותר.

אחת הדרכים שבהן מתמודדים עם כתבות כאלה היא תביעה בבית-משפט אזרחי. הרב מרדכי אליהו לא היה מוכן ללכת לתביעה בבית-משפט אזרחי אפילו במקרים שבהם בוודאי היה יוצא זכאי. אדם במעמדו היה יכול לזכות במאות אלפי שקלים על כל תביעה של לשון הרע, אבל הרב חשב שזה חילול השם להזדקק לבתי-משפט, גם במקרים שזה מותר על-פי ההלכה. הציבור עלול ללמוד ממנו להזדקק לבתי-משפט גם במקום שצריך ללכת לבית הדין, ולכן הוא היה מוכן לספוג את העלבונות ובלבד שלא להזדקק לבתי-משפט.

מספר ישראל גליס:

הייתי עורך חדש בעיתון "ערב שבת", שבעברו נכשל כמה פעמים בלשון הרע. השתדלתי לתקן את המעוות, אבל פעם אחת הייתי בארצות-הברית למשך שבועיים, ובתקופה הקצרה הזו אחד הכתבים כתב משהו שלילי על אחד מבני המשפחה של הרב, דבר שהסתבר כדבר שאינו נכון כלל. אותו בן החליט להיפרע מהעיתון על כל מה שכתבו על הרב בעבר, ותבע אותי ואת העיתון בבית-משפט אזרחי על סכום נכבד מאוד.

הבן של הרב זכה בכל סכום התביעה, ובסופו של דבר אני הייתי צריך לשלם את הסכום הזה מכיסי. לא ידעתי איך אגייס סכום כל כך נכבד.

עשיתי את מה שתמיד אני עושה והלכתי לבית הרב אליהו. סיפרתי לו שיצאתי חייב בדין ושאלתיו מה עלי לעשות. הרב אמר לי: "יצאת חייב בדין? תשלם!". אמרתי לו: "אין לי". אמר לי הרב: "זו אחריות שלך שלא יכתבו לשון הרע בעיתון שאתה עורך. לא עמדת באחריות שלך – תשלם". עוד אמר לי הרב, שהתשלום הזה אינו מכסה את הנזק של לשון הרע שכותבים על רבנים. "לשון הרע על רב עלול לגרום פגיעה חמורה בהלכה. תאר לעצמך שמישהו ששומע שיעורים באופן קבוע אצל רב פלוני יקרא כתבה שלילית שמתפרסמת אצלך בעיתון. הוא יאמר: למה לי לשמוע שיעורים אצל הרב השלילי הזה? וכל האשמה של מניעת התורה שלו ושל אחרים היא באחריותך", הסביר לי הרב.

"תאר לעצמך שלמישהו יש שאלה הלכתית בהלכות נידה או בהלכות שבת והוא קורא שהרב האלמוני עשה מעשה רע. אם זה אמת, שקר או חצי שקר, זה כבר לא משנה. אותו אדם לא ילך לשאול יותר את הרב הזה שאלות הלכתיות. הוא עלול לא לשאול שום רב שאלה, כי הוא יקשר בין כל הרבנים, וכתוצאה מכך יפעל לפי דעתו האישית ולא לפי מה שהתורה מצווה אותו".

כשהבנתי את חומרת העניין הזדעזעתי. כשהרב ראה מה שעובר עלי הוא הוציא ממגירה שהיתה ליד שולחנו פנקס צ'קים אישי ואמר לי: "אתה פגעת בבן משפחתי ואתה צריך לשלם. אני יודע שאין לך, קח את הכסף ובלבד שאותו בן משפחה לא ידע שאת הכסף קיבלת ממני". הרב כתב לי צ'ק עצמי על כל סכום התביעה ואמר לי: "תפרע את הצ'ק בבנק ותשלם במזומן".

יצאתי מבית הרב רועד כולי כשהצ'ק בידי. לא יכולתי לעמוד על רגליי. ישבתי בחוץ על המדרגות והתחלתי לבכות כמו ילד קטן. כזו גדלות נפש לא ראיתי מעודי.

כמובן שעשיתי את מה שהרב אמר. אני חושב שאותו בן משפחה לא יודע עד היום מהו המקור האמיתי של הכסף שהוא זכה בו בתביעה. אולי רק עכשיו, כשהוא יקרא את הסיפור הזה, הוא ידע את הסיפור האמיתי.

מיותר לספר שמאותו יום ואילך נזהרתי אלף פעמים שלא יצא שום אבק של לשון הרע מתחת ידי. את הלימוד שלי כבר למדתי.

(ישראל גליס, עורך עיתון "ערב שבת" לשעבר)

הכול לטובה. איך אפשר להאמין באמת שהכול לטובה?

ה' הוא טוב ומיטיב, וכל בריאת העולם הייתה כדי להיטיב. טוב להסתכל בהשגחה הנפלאה שיש לה' עלינו. אבל מה שעושים אנשים אחרים הוא לא בהכרח לטובה, כי יש בחירה חופשית של אנשים גם להרע לאחרים שלא כדין. לכן הם נענשים, ולכן מותר לתבוע אותם לדין תורה.